דומני ששאלות היסוד שעמדו במצב זה בפני גנץ ומפלגתו היו כאלו: האם השנאה לאיש חשובה או שטובת המדינה חשובה יותר? האם הפרת הבטחת בחירות חשובה יותר מאשר הוצאת המדינה מהמשבר האיום שבו היא נתונה, המפלג את העם ללא תקנה? האם בזמן מלחמה ממשיכים בקרבות של עסקנים פוליטיים קטנים ומשאירים את המדינה ללא תקציב?
האם מרבית הציבור ואלו שבחרו בי מתעניינים עכשיו בכתבי האישום של נתניהו ומשפטו, או בקיומם הפיזי והכלכלי? היכן אתרום יותר למדינה: בהיותי בתוך הממשלה או מחוצה לה? מתי הסיכוי שלי להיות ראש ממשלה, ולהביא לסילוק נתניהו גדול יותר: כשיש לי הסכם מובטח על כך או כשאני ממשיך בקרבות פוליטיים והאפשרויות שאצליח להיות ראש ממשלה הן בחיק האלים?
אודה, כאשר גנץ הכריע, והקללות המסורתיות מילאו את האוויר, ישנתי טוב בלילה לאחר לילות רבים של דאגה, מה עוד שבבוקר גיליתי שהדמוקרטיה שלנו לא מתה. סוף סוף כנראה תהיה לנו ממשלה, אחרי שלוש מערכות בחירות. למה היא צריכה להיות כזאת מנופחת? טירוף. אבל לפחות יש ממשלה רחבה, שתרכיב קבינט למלחמה מתואמת בקורונה עם מטה מקצועי שיגייס את כל משאבי המדינה למלחמה זאת.
לדעתי, התוצר החשוב ביותר של הכרעת גנץ, מעבר לעצם הקמת ממשלה, הוא שבאחת תם שיתוף הפעולה של מפלגה ציונית עם רשימה אנטי־ישראלית, אנטישמית, לאומנית פלסטינית קיצונית, שייעודה הוא לקעקע את מדינת ישראל כמדינה יהודית, כמדינת העם היהודי. רעיון העוועים של ממשלת מיעוט התלויה ברשימה כזאת ירד לחלוטין מהפרק.
התרעות פיקוד העורף