עולם תוסס של לימוד תורה הוקם והורחב - ואכן, ספק אם היו בהיסטוריה לומדי תורה במספר שיש היום. לפני 70 שנה, עם השמדתן של קהילות חרדיות באירופה, היו שהניחו שסופה של היהדות החרדית קרוב. אלא שזו, בעיקשות, בתחכום, הקימה עולם מפואר של קהילות. שיעור הילודה גבוה. תחושת הלכידות גבוהה. ההסתגרות אולי הרגיזה יהודים אחרים, אבל עשתה את העבודה. המודל עבד.
עכשיו כבר אינו עובד. עכשיו המודל הוא האויב. החרדים חיים בעוני, במשפחות גדולות, בצפיפות. זה טוב למודל בדרך כלל, אך לא בתקופות של מגיפה. לחרדים יש חיי קהילה תוססים והדוקים. זה טוב למודל בדרך כלל, אך לא בתקופות של מגיפה. החרדים נוהגים חשדנות בממסד הלא־חרדי. חושדים בו, במידה של צדק, שהוא רוצה לשנות אותם. הם לא סומכים על התקשורת ועל המשטרה, מי שמעבירה את המידע על הווירוס, ומי שמנסה לאכוף את ההסגר (ראו גרף).
הנה, כך נדמה להם, שוב הם רודפים אותנו, מסמנים אותנו, מנסים למנוע מאיתנו ללמוד תורה. הנה זה שוב קורה, כמו בימים של גזירות אנטיוכוס (שמעתי את הביטוי התמהוני הזה השבוע, מיהודייה ירושלמית שפויה בדרך כלל). עולם הדימויים שהחרדים מורגלים בו מתניע תגובה אוטומטית של בלימה. קודם נוודא שלא באתם לפגוע בנו, אחר כך נקשיב. כלומר - כשכבר יהיה מאוחר מדי.
למשבר הקורונה יש שורשים עמוקים. עמיתיי, ד"ר שלמה פישר וד"ר דב מימון, שתרמו לי מעצתם הטובה בכתיבת הטור הזה, הצביעו על נטייה קבועה של החרדים לקיבעון אידיאולוגי ולדאגת יתר ביחס להצבת גבולות. יותר מדי חוקים, פחות מדי גמישות, שהיא רכיב חשוב של חוכמת חיים. אפשר להניח שהמשבר הפעם יהיה רב־שכבתי. זה יתחיל בדימוי שלהם. מזלם שהבחירות מאחורינו, ושמסתמנת קואליציה לטובתם, כי כל אחוז נוסף בתחלואה שלהם היה מוסיף חצי מנדט לליברמן ולפיד במערכת בחירות חוזרת.
אבל גם בלי השלכות פוליטיות ישירות, לדימוי יש משמעות. קל יותר לפגוע במי שנתפס כפוגע. קל יותר להסית נגד מי שנתפס כמזיק. התגובה האיטית, המהוססת, לעתים סרבנית במופגן, של קבוצות חרדיות, תעלה לא מעט למשלם המסים הישראלי. הם עובדים בשיעור נמוך ומשלמים מסים בשיעור נמוך, אבל יתפסו מיטות בבתי חולים ומכונות הנשמה בשיעור גבוה. זה נשמע רע, אבל אלה העובדות.
כך או כך, דימוי הוא לא המשתנה החשוב ביותר. החרדים רגילים למבטים עקומים ולדימוי שלילי. אבל הם לא רגילים למצב שבו הידיד הוא האויב. הרב שפוסק בחוסר אחריות. הגבאי שמכנס מניין. ההומור המזלזל בחוקים משונים. האנרכיזם של קהילה שלא מתמסרת. המוסד החינוכי שמתעקש ללמד כרגיל. המשפחה הגדולה. ההשתתפות בצער בהלוויה. השמחה המידבקת בחתונה. קרבת הצעירים לזקנים. כל מה שיפה ומושך את הלב בחברה החרדית עושה אותה מסוכנת לחבריה.
כשאר בני האדם, גם הם חפצי חיים. שלא כשאר בני האדם, הם מוכנים להקריב הרבה כדי לשמור על אורחות חיים. המגיפה מחייבת אותם לבחור, לפחות לזמן מה, בין חיים לבין אורחות חיים. זו בחירה שהתגובה האינסטינקטיבית עליה היא מסירות נפש. ובאמת, אם אנטיוכוס בשער, או אם המודרנה בשער, אולי צריך מסירות נפש. לא להיכנע לצורר. לא להיכנע לאופנה. אלא שלא להיכנע לווירוס קטלני זו לא מסירות נפש - זו מחווה של הבל. גם מנהיגי הציבור החרדי הבינו זאת, באיחור שגרם לקהילה נזק קשה. תוצאה מתבקשת, רצויה, תהיה חשיבה מחדש של הציבור החרדי על סדר העדיפויות שלו, ועל איכות ההנהגה שלו, ועל המודל שהביא אותו לשגשוג - עד שנעשה לאויב.
הנה דוגמה: אינטרנט. השימוש באינטרנט מחייב את החרדים לחרוג ממודל של הסתגרות. האינטרנט היא רשת שפתוחה לעולם. אפשר להגביל, אבל לא קל. השימוש באינטרנט של ישראלים המגדירים את עצמם חרדים נמצא בעלייה (ראו גרף). לא מזמן חצה את קו המחצית. בימי מגיפה, החיבור נעשה דחוף, הכרחי. אפשר לשער שיביא להאצה של סגירת הפער הדיגיטלי בין חרדים לבין לא חרדים. קודם כל, בקרב מי שכבר יש להם מחשב אך ללא חיבור לרשת (כ־10% מהחרדים). אחר כך גם בקרב אחרים.
אבל יידרשו שינויים נוספים. בראשם, הכרה שמדינת היהודים איננה אנטיוכוס. שגזירותיה, גם אם באו לבטל לימוד תורה, אינן גזירות שמד. שהנחיותיה, גם אם משמעותן נעילה של בתי כנסת, אינן חוליה ברצף ההיסטורי של ניסיונות להעביר את היהודים על דתם. הציבור החרדי, זה שנענה בהבנה לתקנות (רובו) וזה שמרד בהן בהתרסה (מיעוט קולני), ייתבע לניהול עדין יותר של המודל. לכוון מחדש את האיזון הנדרש בין הרצון למנוע מהממסד לשנות את החרדים (ויש לישראל אינטרס מובהק לשנות אותם) לבין ההכרח להישען עליו, להישמע למנהיגיו, לקיים את הוראותיו.
התרעות פיקוד העורף