ההתפתלויות של ממשלת ישראל בימים אלה מול האוכלוסייה הדתית בכל הנוגע להתקהלויות ותפילות בחברותא אינן ייחודיות רק לנו. חלפו שלושה שבועות מאז החלה ממשלת ישראל לנקוט אמצעים ראשונים בנוגע להתנהגות הציבור, עד ששוטרים נשלחו לרתך שערים של בתי כנסת בבני ברק כדי שלא ישמשו כר להדבקה בקורונה.

גם ממלכת ירדן מתייחסת לנגיף ברצינות רבה, וכבר שבועיים מוטל בה סגר כללי רוב שעות היממה. אם חשבנו שאנחנו מדינת שבטים, הביטו מזרחה. אוכלוסיית ירדן כוללת עשרות שבטים הפזורים מצפון ועד דרום, אוכלוסייה פלסטינית חזקה ומיליוני פליטים מעיראק ומסוריה. היכן אובחנו בעיות המשמעת הראשונות? בשבטי הבדואים בפריפריה. שם המשיכו לקיים חתונות ואוהלי אבלים כאילו דבר לא קרה.

עבדאללה השני איננו כל יכול. הוא מנהיג שעושה כפי יכולתו בתוך סבך מוקדי כוח מתנגשים, השפעה זרה, אויבים מחוץ ומבית וקופה ציבורית מרוקנת. הקורונה אינה רק אתגר למפתחי חיסונים, אלא גם מבחן עבור מנהיגים. היה מעניין לראות השבוע כיצד ניסה הוד מעלתו לאלף את הסרבנים בעם. "החוק מעל לכל", קבע בציוץ בטוויטר. "לנוכח המתרחש בארצנו ובעולם, אין מקום לפריבילגיות עבור יוצאי דופן, ולא לפרוטקציה ולטובות".

בשבוע שעבר כתבתי כאן כי משבר הקורונה הוא רגע נדיר שבו השליטים הערבים, הרגילים לנהל את ההמונים בתכתיבים, מצאו את עצמם פתע מתחננים לעם. הדוגמה הטובה ביותר היא אופיו של הסגר שהם מטילים בימים אלה. ברוב מדינות ערב, הוטל סגר כללי בשעות היום או הלילה בלבד. כל מנהיג וראש מדינה יודע כי אין ביכולתו לאכוף סגר מלא בשל מרדנות הציבור, ועדיף לבחור בגרסת הלייט.

אלמלא הייתה זו תקופת חירום, דבריו של המלך היו משמשים חומר לכותבי סאטירה. עבדאללה השני, שבידיו סמכויות להטיל וטו על חוקים שאותם מציע הפרלמנט, קובע פתע כי החוק מעל לכל. ולא יהיו פרוטקציות, הוא אומר לעם הירדני. אותו עם, המורגל לפתור בעיות אישיות בסיוע קרוב משפחה, או חבר שנמצא במקום הנכון.  

הבריחה הגדולה

אלמלא קרס, יכול היה הסדר לינת הפועלים בין הרשות הפלסטינית לישראל לשמש מודל ליחסי שלום במצב משבר. אבל יומיים אחרי שיצא לדרך, מישהו שם ברמאללה נבהל. כנראה היה טוב מכדי להצליח.

על פי ההסדר, התירה ישראל, באורח חריג ובלתי שגרתי, לרבבות פועלים מהגדה לישון בשטחה, כדי שאם יידבקו, הם לא ישובו הביתה ויפיצו את המחלה במושבותיהם. ברשות רואים בישראל חברה מוכת קורונה, וחוששים כי הנגיף יפלוש לשטחם ממנה. מי שרצה דוגמה לכך, קיבל אותה השבוע. 15 פלסטינים שעבדו במפעל עופות ישראלי באזור התעשייה עטרות, מתוך 50 עובדים בסך הכל, לקו בקורונה במהלך עבודתם.

בישראל עובדים בימי שגרה יותר מ־150 אלף פלסטינים מהגדה וממזרח ירושלים. בנאים, רצפים, מומחי איטום, גינון ועוד מיני מלאכות. תעסוקתם מכניסה עשרות מיליוני שקלים בחודש במזומן למשק הפלסטיני, ומניבה שיעורי מס נאים לקופת הרשות. לישראל היה אינטרס חיוני בהמשך העסקתם. הפועלים הללו הם הידיים העובדות של ענף הבניין. בלעדיהם, הוא קופא.

הקבלנים התחייבו לדאוג להסדרי הלינה, הרשות התחייבה לאפשר להם לצאת לתקופה ארוכה, וההסדר יצא לדרך. שלושת הצדדים היו מרוצים. יומיים חלפו, ומחשבות שניות אחזו בראש ממשלת הרשות, ד"ר מוחמד אשתייה. הוא שאל את אנשיו מה יקרה לפועל שילקה במחלה בעודו בישראל, ולהפתעתו נאמר לו כי הוא יישלח חזרה הביתה. באותו ערב הידקה ישראל את הסגר באופן כמעט מוחלט.

אשתייה צפה בידיעות היוצאות מירושלים והניח כי ממשלת ישראל מתכוננת להתפרצות נגיפית נרחבת. הוא העריך כי 70 אלף הפועלים שלו מצויים בסכנת הידבקות. אסון מבחינתו. הוא החליט להשיבם הביתה. אנשי ביטחון פנו לרשויות המקומיות, והורו לכל רשות לקרוא לתושביה שעובדים בישראל. היה זה ביום שלישי שעבר. ביום רביעי כבר התרוקנה ישראל מפועלים. מעטים מהם החליטו להישאר.

חרדותיו של אשתייה מובנות, אבל כמו אצל כולם, גם הן מהולות בקורט פוליטיקה. הוא אינו מאוהביה של ישראל. הוא סבור שהיא אוחזת ללא הצדקה בגרונה של הרשות, מתאכזרת אליה מדי, ועושקת את כספה ללא הצדקה. הוא לא הזיל דמעה כשהבין כי בהשיבו את הפועלים הביתה, פגע בכלכלת ישראל. הוא כמובן זקוק להכנסות מן הפועלים, אבל התפרצות נגיפית חמורה היא אסון בריאותי ופוליטי, ומוטב על פניה משבר כלכלי חריף.

אנשים במעמדו חושבים תמיד על היום שאחרי. אשתייה (62) נכנס לתפקידו לפני שנה בלבד, אחרי שירות ארוך בשירות הציבורי. הוא מנהל באופיו, איש ביצוע, כלכלן שרכש את השכלתו בבריטניה. כיהן בתפקידים בכירים, עשה חיל באקדמיה, ופרסם מחקרים בנושא התמחותו. בצעירותו היה שותף לשיחות השלום עם ישראל, ולאורך השנים הסתופף בחצרותיהם של בכירים, עד שנעשה בכיר בעצמו. ביצועיסט בעל יכולות פוליטיות זה בדיוק מה שהרשות זקוקה לו כעת, בעיצומו של משבר הקורונה ובערוב ימי אבו מאזן.

במקרה או לא, הנגיף הזה נחת על אשתייה בזמנים של ריק. הבוס שלו, אבו מאזן, נשלח להשגחה רפואית בביתו, בשל סדרת בדיקות וחולשה פיזית שממנה הוא סובל. עוד קודם לכן הראו הסימנים כי אשתייה לוטש עיניו לכס הראיס ביום שאחרי. כך נותר לבד למדי עם המשימה כבדת המשקל לחלץ את העם מאסון הקורונה. החזרת הפועלים הביתה הייתה החלטה קשה, אבל גם מנהיגותית. אם יצלח את המשבר בשלום, יחזק אשתייה את סיכוייו להתמודד על ירושת השלטון.

היד שנושכת

חמושי חמאס (צילום: רויטרס)חמושי חמאס (צילום: רויטרס)

ביום שישי שעבר, כמה דקות אחרי השעה תשע, נורתה רקטה משטח עזה ליישובי העוטף. היא נחתה בשטח פתוח ולא גרמה נזק, אבל הקפיצה את כל הגזרה. צה"ל סימן את הג'יהאד האסלאמי כאחראי לירי.

בבוקרו של אותו יום שישי שוחחו באריכות רופאים מעזה עם עמיתים מבית החולים שיבא בתל השומר. קו ישיר בידיעת חמאס, שנועד לצייד את מומחי הרצועה בידע רפואי הנוגע לטיפול בחולי קורונה. לא בטוח שבזרוע הצבאית של הג'יהאד ידעו זאת, אבל מה זה משנה. בבואם למשוך בשערות, היה להם ממי ללמוד.

למחרת, בשבת, פרסמו מארגני ההפגנות בעזה הודעת ביטול לאירועי יום האדמה שתוכננו להתקיים ביום שני השבוע. במקור רצו אירוע מרשים, במלאות שנתיים לפרוץ המחאה המפורסמת לאורך הגדר. הקורונה השביתה הכל. אלא מה, בהודעה התבקשו התושבים לציין את האירוע בסדרת מעשים סמליים. להפסיק את תנועת המכוניות לחמש דקות אחרי תפילת ערבית, להניף דגלי פלסטין, וכן כן, לשרוף את דגלי ישראל. אותה ישראל, שרופאיה העניקו מהידע שלהם בנוגע לקורונה יממה אחת לפני כן.

לו היינו שואלים את חמאס לפשר הדברים, הם היו משיבים שהסיוע הוא חובתה של ישראל, שהרי צבאה מטיל מצור על הרצועה, כלכלי, מסחרי, מוניטרי, ומונע ממנה להתפתח. אם בעיותיה צמחו תחת המצור, עליה מוטלת האחריות לפותרן.

ישראלים נוהגים במקרים כאלה להאשים את האחר בכפיות טובה. הם נושכים את היד שמאכילה אותם, יגידו. אכן מדובר בהתנהגות גסה, אבל את עזה לא ניתן לשפוט בגוונים של שחור ולבן. שני מיליון תושבים גרים ברצועה, ורובם המכריע חולם על שקט ושלווה, בדיוק כמו תושבי העוטף. והיד שמאכילה אותם, זו אותה יד שגם אוחזת בגרונם.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

[email protected]