כשבני גנץ החליט להיכנס לפוליטיקה לפני שנה וחצי, ספק גדול אם שיער שכך ייראו חייו. אבל טירון פוליטי לומד לאט - לכן גם אחרי שהחליט לזנוח את כל הבטחות הבחירות ו"להיכנס מתחת לאלונקה", ספק אם שיער שהמשחקים הפוליטיים יימשכו כאילו כלום, ושהקמת הממשלה תיגרר ככה. הרי אמרנו שמקימים ממשלת חירום במהירות, לא? אז זהו, שחירום זה כנראה עניין של הגדרה.

נתניהו הוא המנצח הגדול בשחמט הפוליטי, אבל כבר קשה שלא לראות עד כמה לוח המשחק שלנו רקוב. אחרי בזבוז של מיליארדים על מערכות בחירות בלתי פתירות במשך למעלה משנה, נוצרת ממשלת כלאיים שקמה רק בגלל מצוקת הקורונה. קוראת לעצמה "חירום" נוכח המשבר הכלכלי, שאף אחד אינו יודע מה יהיה עומקו, אבל מחלקת הבטחות שלא ניתן לממש לצד משרות שרים ומעונות רשמיים כאילו אין מחר. אם זה הדבר הכי טוב שהשיטה שלנו מסוגלת לייצר אחרי השקעת מאמצים עילאיים, אין מנוס מלראות שעם כל הכבוד למהלכי השחמט המבריקים, לוח המשחק רקוב. פשוט ככה.

אנחנו אומרים ש"ככה זה בפוליטיקה", שמי שזה לא מוצא חן בעיניו שיישאר בבית, כי הוא כנראה לא מתאים. כאילו שמחויב המציאות שהציניות תשלוט ללא מצרים, שמומחי ההכפשות וחסרי הבושה יוכתרו כגאונים, ושהקומבינות תמיד יהיו חשובות יותר מהמהות. אבל זה לא תמיד היה מחויב המציאות. לכן ההתאבדות הפוליטית של גנץ היא עצובה. המשמעות שלה היא שאנשים טובים עם קבלות של עשייה שמגיעים לפוליטיקה - פשוט נטחנים בתוכה.

החטא הגדול ביותר של כחול לבן אינו בקומבינה שתוכננה עם הרשימה המשותפת, ואפילו לא בישיבה תחת נתניהו, אלא בהתפרקותה. רבים לא נתנו לשותפות צ׳אנס מלכתחילה, אבל במשך שנה הוכיחו חבריה שהם עמידים בפני הרבה אתגרים. הם לא התכופפו בפני סופות של ספינים, לא נשרפו מלשונות האש שליחכו אותם ולא התקפלו בפני סקילות הפוליטיקה הרקובה, שהם בתמימותם נכנסו אליה כדי להוכיח שאפשר גם אחרת. התמיכה המאסיבית שהמפלגה קיבלה הוכיחה עד כמה גדול הציבור שצמא לאלטרנטיבה.

אולי חלק ממצביעי "הבלוק" מרוצים מהמציאות שהתרווחה כאן מבלי שנשים לב, אבל אחד הסממנים הבולטים לשיטה שהרקיבה הוא שכבר די הרבה שנים יש לנו מפלגת שלטון אחת בלבד. זה לא כל כך משנה מי אשם, אבל המצב אינו בריא או רצוי בשום צורה. כולנו יודעים באילו מדינות יש מפלגת שלטון אחת, שלמען מראית העין מתקיימות סביבה מפלגות קטנות, שאין להן באמת השפעה.

לכן העקיצות ההדדיות בין חבורתו של גנץ לבין חבורת יעלון ולפיד הן ממש מיותרות. הן לא רק זורות מלח על הפצע הפתוח, הן גם נראות רע. הם הבטיחו אלטרנטיבה שלטונית, אבל ברגע האמת - התפזרו לכל עבר. את מי מעניין מי מהם יותר אשם? האכזבה היא שזה מה שקרה.

כבר עדיף היה שייכנסו לממשלת חירום ביחד, אפילו לתקופה קצרה. אלטרנטיבה שלטונית אמיתית דורשת ויתור על העקרונות האינדיבידואליים למען המפלגה, גם כשזה ממש לא נעים. אידיאולוגיה של אדם אחד, ולא משנה עד כמה היא צודקת או קדושה, היא פחות חשובה בעת הזו ממיסוד של אלטרנטיבה שלטונית אמיתית שתתקיים לאורך זמן, ותשנה את מציאות מפלגת השלטון האחת.

סרט מדע בדיוני

בנימין ושרה נתניהו וחברי הליכוד (צילום: מרק ישראל סלם)בנימין ושרה נתניהו וחברי הליכוד (צילום: מרק ישראל סלם)

השהייה בבידוד מאפשרת להתבונן במאורעות באופן שונה מהרגיל. במצבי קיצון, אמיתות חיים צפות למעלה באופן שכבר קשה להתעלם מהן. זה קורה לכל אחד בדלת אמותיו מתוך ההכרח לבלות זמן רב יותר בקרב המשפחה, וזה קורה לנו גם כחברה. קשה שלא לתהות, למשל, איך מרגישים היום אזרחים אמריקאים שהצביעו לטראמפ ואזרחים בריטים שהצביעו לג׳ונסון. השניים הצליחו לקבל תמיכה במהלכים גחמתיים, אבל בעת משבר מדינה צריכה הנהגה אחראית, לא ססמאות וציוצים.

גם התנהלות הליכוד בולטת יותר בימים אלה. אחרי ששידלו את גנץ לפרק את כחול לבן למען מצב החירום, מבחינתם המו"מ רק התחיל. לפני הפירוק הבטיחו ממשלה פריטטית, ולאחריו מיד התחילו להתלונן - מה פתאום שמפלגה קטנה שהצטרפה לבלוק שלנו תקבל כל כך הרבה תיקים? הבטיחו ממשלת קורונה, אבל רק תחתום פה, פה ופה כדי שנחיל גם ריבונות. הנגיף המידבק עוד לא השפיע על פנטזיית "סיפוח הבזק", אף על פי שאין לדעת איך ארה"ב תצא מהמשבר ומתי, מה יהיה מעמדו של טראמפ, מה יהיה מצב התברואה ברשות הפלסטינית, ואילו משאבים בכלל יהיו לנו למהלך שכזה.

גם הצנטרליזם הקיצוני שעל פיו מתנהלת הממשלה בולט יותר. כבר אי אפשר להתעלם מיחסי האיבה בין נתניהו לבנט ומהקצר ביניהם. אי אפשר להתעלם גם מהמינויים הלא ראויים, שלא לומר מסוכנים. הביטחון הפנימי המעורער ממילא לא בדיוק משתפר עם הידיעה שמירי רגב היא מועמדת מובילה לתיק ביטחון הפנים. בראש שני המשרדים הקריטיים ליציאה מהמשבר רוצים להניח בובות. בתקופה שבה דרוש הכי הרבה ידע, ברק ויצירתיות כלכלית, במשרד האוצר יישב ישראל כ"ץ, שעד כה כיהן כפקק חסר תועלת במשרד החוץ. קודם כל פוליטיקה, ורק אחר כך המהות.

ההתעקשות על השארת ליצמן במשרד הבריאות היא כמובן הסימבולית ביותר. דמיינו שהייתם רואים את זה בסרט מדע בדיוני על מגיפה מוזרה: מגזר נתמך שחי בבועה, לא ממלא את חלקו בערבות ההדדית של המדינה, אינו מקיים את ההנחיות ולכן מעיב על מערכת הבריאות הקורסת ממילא, עד ששר הבריאות מטעם המגזר נדבק בעצמו במחלה.  

כמה זמן עוד ניתן יהיה לטעון שליצמן הוא מינוי ראוי? כמה זמן יעבור עד שהיצמדותו למשרד תעורר את חשדות העיתונות לגבי הסיבות האמיתיות שבעטיין הוא ריתך את עצמו לתפקיד? וכמה זמן יחלוף עד שיותר ויותר אזרחים יתהו אם ניהול צנטרליסטי שממנה בובות בזמן משבר, עדיף על קבינט חשיבה של מומחים שמהווה חוד חנית? די לראות את מספר המאמרים בעניין החרדים בעיתון הזה ממש כדי להבין שנושאי דת ומדינה יצטרכו להגיע לפתרון שונה מבעבר לאחר משבר הקורונה.

אז כן, זה יהיה פסח שונה משהכרנו, שבמהלכו ולאחריו נצטרך לשנות הרגלים. אחד הגרועים שבהם הוא לראות את המערך הפוליטי הרקוב כמחויב המציאות. שיטה שמהותה הפכה לבחירה ברע במיעוטו, היא שיטה שתמיד מייצרת בחירה רעה. על השינוי הדרוש בשיטת הממשל מדברים כבר שנים, ובכל פעם אומרים "טוב, נו, לא עכשיו". אבל כדי שכל התופעות שצפות עכשיו ביתר שאת מול עינינו יהוו חלק מניקיון הפסח הדרוש, לא יהיה מנוס מלשנות אותה.

tguvot@maariv.co.il