בנק לאומי הודיע אתמול על הפעלת תוכנית משכנתאות חדשה המעניקה ללווים מכשיר הנשמה בעת החזר ההלוואה. התכנית אינה מנותקת ממסע הלחצים המופעל על המערכת הבנקאית מצד פוליטיקאים, כמו שר הכלכלה אלי כהן ושר האוצר משה כחלון, ששוחח אתמול עם הנגיד פרופ' אמיר ירון וביקש לרסן את המערכת הבנקאית. לחצים מופעלים גם על ידי הפקידות הבכירה באוצר ופרשנים בעלי אינטרסים.
לאומי אינו לבד ואחריו מן הסתם יחלו בכך גם אחרים. כל בנק והתוכניות שלו. מסע הלחצים על המערכת הבנקאית מזכיר בעוצמתו את הלחצים מלפני שנתיים שגררו את הקמת ועדת החקירה לאשראי לטייקונים. בסופו של דבר "ועדת כבל", כך היה שמה, הסיקה את מסקנותיה ומאז לא נודע גורלה.
הלחצים על הבנקים מופעלים על ידי גורמים כמו החשב הכללי באוצר רוני חזקיהו (שדווקא צמח במערכת הבנקאית), "פרשנים" כמו פרופ' ירון זליכה הנגוע בניגודי אינטרסים, ובסופו של דבר מגיעים למרבה הפלא מהפיקוח על הבנקים.
חדוה בר, המפקחת, נמצאת בדילמה לא פשוטה: האם להיכנע ללחצים להורות לבנקים לגלות נדיבות גדולה יותר, או להתעקש על עמדתה שיציבות המערכת הבנקאית קודמת לכל? בצר לה היא פוסחת על שתי הסעיפים ומשווקת פתרונות בסגנון ללכת עם ולהרגיש בלי.
במילים אחרות, הבנקים מונחים לצאת מהמגננה, להשאיר מאחור את הבנקאות ה"מסורתית" המקובעת - ולגלות נדיבות גדולה יותר בפתיחת ברזי האשראי. בדרך נרמז לבנקאים לכופף לטובת העניין שיקולים כמו "מרווחי ריבית", תוספת סיכון ונזילות. וזאת טעות קשה.
המפקחת על הבנקים שימשה קודם להצטרפותה לבנק ישראל כאחראית על ניהול הסיכונים בבנק לאומי. היא, יותר מכל גורם אחר, מסוגלת להעריך את משמעותו של סיכון ועד כמה יהיה זה חוסר אחריות להתפתות ולכופף את הכללים.
בר, יותר מכל גורם אחר, אמורה להבין שמכל תרחישי הקיצון שהיו נהוגים בבנקים בשנים האחרונות, תסריט נגיף הקורונה לא הופיע בשום מצגת. במקרה הגרוע דובר על שיעור אבטלה של 10%. היקף של 25% מובטלים לא הופיע בשום מקום.
לכן, דווקא בעיתוי הנוכחי חייבים במערכת הבנקאית לנהוג במשנה זהירות ושבעתיים של ערנות. לא שהבנקים לא עושים טעויות, אבל בשום מקום לא ניתן לקבוע שמערכת ההפעלה המובנית שלהם היא להקשות. גם כך היקפי החובות הבעייתיים בבנקים יזנקו ברבעון הראשון של 2020.
טעימה מרה מכך ניתן היה לקבל עם פרסום הדוחות השנתיים של בנק הפועלים. עיקר התסכול נגד הבנקים מתמקד בנושא הסחבת באשראי לעסקים קטנים באמצעות הקרן בסך 8 מיליארד שקל שהקים האוצר. לפי הנתונים, 20 אלף פניות לקרן התקבלו תוך שבוע בלבד.
הציפייה היא שהמערכת תאשר את הבקשות בתוך שבעה ימי עסקים, אף שמדובר בפרק זמן כמעט בלתי אפשרי. זאת ועוד: אשראי לעסק קטן שנקלע לקשיים, אסור שיינתן על בסיס "טייס אוטומטי". חבל שבנק יזרוק כסף טוב אחרי כסף רע, אם ברור שסיכויי ההישרדות של העסק היו אפסיים ללא קשר למשבר.
את הכסף הטוב יש לשמור לעסקים ש"ביום שאחרי" יפתחו את שעריהם, יעסיקו עובדים ויצליחו להמציא את עצמם מחדש.חוץ מזה, אם האוצר כל כך מעוניין להיות נדיב ערב הפסח, הוא מוזמן לשכור הליקופטר ולפזר את 2 מיליארד השקלים שביבי הבטיח לאזרחים (500 שקל לילד, עד ארבעה ילדים) מעל רחוב העסקים הקטנים (רחוב אילת בתל אביב).
הצעה נוספת לסדר היום: פוליטיקאים יקרים, מדוע שלא תקדמו מתן רישיון לבנק הדואר כדי שזה יואיל להיות נדיב יותר כלפי עסקים קטנים. אתם יודעים מה? אם לא בנק הדואר, אז אולי אחד הבנקים החברתיים.
הרי האוצר והפוליטיקאים המלאים בטענות שוכחים שבשלוש השנים האחרונות התפתחה בישראל מערכת אשראי חוץ־בנקאית לתפארת (חברות האשראי וחברות המימון). אותן חברות קיפלו את המטרייה הפיננסית בגשם הראשון. אז מדוע הם מחוץ לתמונה בטענות על מדיניות היד הקפוצה?
בנק אינו עוד עסק, אלא הלב הפיננסי של כלכלת המדינה. נפילת בנק, אפילו קטן, תביא בעיתוי הנוכחי כמעט בוודאות לקריסת כל המערכת הבנקאית ובשלב השני של המשק כולו.
למדינה לא יהיה הפעם את הכיס העמוק להשתלט על הבנקים כפי שהיה במשבר 1983. האמון והמוניטין של מערכת הבנקאות הישראלית הם הנכס החשוב ביותר שנבנה במשך יותר מ־100 שנה. כבעל פיקדון בנקאי, הייתי שמח לישון בלילה במחשבה שההחלטות הבנקאיות מתקבלות אך ורק על בסיס מקצועי לחלוטין.
אף אחד אינו מעוניין שבוקר אחר נתעורר ותהיה הסתערות רבתי - Bank Run - על המערכת הבנקאית. מספיק היה לנו מזה בפרשת הבנק למסחר והבנק לפיתוח התעשייה.