בהתחלה לא ראיתי את זה כשליחות, אלא כמפלט חוקי מהמצור. הרי איזה שוטר יעצור ויקנוס אותי, אם יש בידי ההוכחות שאני נוסעת אל הסופר כדי לקנות מצרכים לאדם שארונותיו ריקים? כשכתבה מישהי בפייסבוק שהיא מחפשת אנשים מאזור חולון־בת ים למצווה שלא תגזול מהם הרבה זמן, התנדבתי מיד. ההסגר כבר העיק עליי כל כך: מהמחשב, אל הטלוויזיה, ומשם קצרה הדרך אל המזווה והמקרר. אין לי מושג איך העלייה במשקל עוד לא נרשמה כאחד הסממנים של הקורונה הנוראית. שלחתי לה הודעה בפרטי: “אני גרה בראשון ואני מוכנה לסייע".
***
***
ביום ההוא, לפני ארבע שנים, כשעזרתי למשפחה קשת יכולת מיפו בכמה מטרנות (אני חושבת שאפילו כתבתי לכם על זה) פגשתי את גור. רואים? זה עובד. ולפני כמה ימים, במשלוח האחרון למשפחה האחרונה, ירד אחד הילדים למטה, עם חולצה הקטנה למידותיו, בידו שקית ביסלי כשרה לפסח והביט בי. “ירדת לעזור לי?", שאלתי. “את זאתי שהביאה לנו אוכל?", אמר והמשיך לאכול. “אני עובדת בסופר, אמא ואבא קנו את האוכל", השבתי לו. עצרתי את עצמי שלא לצבוט בלחייו השמנמנות, תחת עיניו הסקרניות. “את משקרת, אני יודע", הוכיח אותי. “לא בא לי לעזור לך עם השקיות, אבל את רוצה קצת ביסלי?", שאל.
“בסדר", עניתי לו ולקחתי לו שלושה ביסלים. כך עמדנו שנינו ואכלנו, באמצע הרחוב הנצור, בשעת בין ערביים, כששקיות קניות גדושות במצרכים מקיפות אותנו. כשנגמר לי הביסלי, הושיט לי הילד את השקית ואמר “קחי עוד, אני מסכים לך", ולקחתי עוד. נזכרתי שמהבוקר לא אכלתי, הייתכן שהוא ראה את זה?
כשהעמדתי את השקיות על מפתן דלתו, יצא אביו והודה לי. “תודה לבן שלך", אמרתי “באתי לברך ויצאתי מבורכת". הוא הביט בבנו שחשף את שיניו הקטנות ואמר, “הבאתי לה קצת ביסלי למרות שהיא קצת שמנה".
צחקתי כל הדרך אל האוטו, פתחתי את שקית הכעכים ואכלתי את האחרון שנשאר לי. השמש בדיוק שקעה, איזה עולם יפה זה, חשבתי.
התרעות פיקוד העורף