זה היה אמור לקרות ביום שני בשעות הערב. צוותי המשא ומתן ישבו במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור (במרחק של יותר משני מטרים זה מזה, כמובן!), והיו קרובים ללחיצת ידיים (וירטואלית, כי לא לוחצים, כמובן). הכתבים קיבלו אינדיקציה על כך שהקואליציה קמה ושאפשר לשריין את העמודים הראשונים בעיתונים עבור כותרות פוליטיות, שידחפו הצדה את כותרות הקורונה - שזה כשלעצמו אירוע בסדר גודל שלא ראינו זה חודשיים.

מבחינה כרונולוגית התחיל יום שני ההפכפך בחילופי טיוטות ובוויכוח נוסף בשאלת זהותו של יו"ר הכנסת. בליכוד טענו כי הכל נמצא בידיים של בני גנץ וגבי אשכנזי. קרוב לשעות הצהריים המוקדמות הגיע הדיווח הצוהל: "גבי בחר בתיק החוץ, מתקרבים לחתימות". רבים הזכירו את סוגיית הסיפוח, וטענו כי "ביבי מוכן 'להתאבד' עליה ולא לוותר על מילימטר. זוהי ציפור נפשו, וללא ריבונות מלאה–מלאה הוא לא ילך להסכם".

מעטים ידעו לזהות את המוקש האמיתי בדמות סוגיית מינוי שופטים, אף על פי שהנושא הופיע כמעט בכל ציוץ ובכל דיווח תקשורתי. אם בצהריים גורמים בכחול לבן עוד שידרו אופטימיות ודיווחו לכתבים כי "הליכוד מוכן להתפשר בסוגיית הוועדה למינוי שופטים, וזה מגדיל את הסיכויים לכך שהממשלה תקום עוד לפני חג הפסח", אחר הצהריים התחיל מזג האוויר להשתנות, ולא לטובה. על פי הגורמים בימין, האיום לקדם את חוקי "אנטי־ביבי" אם לא תקום כאן ממשלה, הוחזר לשולחן על ידי אנשי כחול לבן.

הקודקודים נפגשו, השיחה התארכה. בינתיים נפרדה מפלגת העבודה ממרצ ובחרה לחבור לכחול לבן, ובשמאל הספידו את עמיר פרץ כמנהיגה, ואפילו הספיקו לעשות חשבון נפש ראשוני. בכל העת הזו המשא ומתן עדיין לא הצליח לצאת מהבור שבו הוא נתקע. התברר כי לא הסיפוח הוא הבעיה, אלא השליטה בוועדה לבחירת השופטים. שם נתקע הכל, ומשם בסופו של דבר יצאה הבשורה הלא משמחת: לא חותמים, המשא ומתן התפוצץ.

אחרי שיחות ומגעים מתישים, השתכנע גנץ כי החלת הריבונות היא הסוגיה שמונעת את הקמת הממשלה. הנושא קרוב ללבו של בנימין נתניהו, שמבקש לתפוס מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית המודרנית (ובכלל), כמנהיג שהביא ישועה לעמו היושב בשטחי יהודה ושומרון. רק שאז התברר שנתניהו לא מוכן למכור את המהפכה המשפטית שבה השקיע הימין מאמץ כביר במשך שנים תמורת המהפכה המדינית המסתמנת. הצוותים עזבו את בלפור לקראת השעה שמונה בערב של יום שני, ולא חזרו לשם עד לרגע כתיבת שורות אלו.

בני גנץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בני גנץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

תיאוריית הקשר

הכל היה מוכן לחתימה, והכל היה אמיתי. בדיעבד היו מי שהאשימו את הליכוד בקונספירציה וטענו כי עצירת הדהירה אל עבר ההסכם הייתה תרגיל של נתניהו, שעשה הכל למשוך זמן עד שייגמר לגנץ המנדט. ההיגיון שהנחה את הטוענים לתיאוריית הקשר הוא שאחרי שגוש המרכז־שמאל התפרק לרסיסים, ואיום החקיקה הפרסונלית איבד את כוחו במידה ניכרת, לנתניהו אין סיבה להיות לחוץ ולוותר על דברים גדולים תמורת הקמת קואליציה.

כי למה לו למהר? הוא לא זקוק לממשלה עכשיו. יש לא מעט קולות בסביבתו שלוחשים לו באוזן (ממרחק, כמובן): בוא נגמור עם הקורונה ונלך שוב לבחירות. הפעם הגוש יקבל יותר מ־61 מנדטים ולא נזדקק לשום ויתור ולאף אחד.

אף על פי כן, יודעי דבר ומכירי נפשו של נתניהו משוכנעים כי ראש הממשלה רצה וגם רוצה להקים קואליציה עם כחול לבן. מי ששוחח איתו בימים האחרונים שמע ממנו הרבה על סוגיית החלתה של הריבונות על יישובי יהודה ושומרון. על מינוי שופטים שמעו הרבה פחות.
הקלות שבה היה נתניהו מוכן, לכאורה, להקריב את שליטתו הפוטנציאלית של הימין בוועדה למינוי שופטים הדאיגה את אנשי הליכוד, הטריפה את ראשי ימינה והכעיסה כמה מהאנשים הקרובים אליו.

"לא ייתכן שמפלגה שבאה עם 19 ח"כים לא תהיה מוכנה להתחלק בכוח עם גוש גדול של 59 איש", רתחו בימין ופתחו במתקפה משולבת. ראשי ימינה הרימו טלפונים לכל כתב פוליטי שרק היה זמין, והיו לא מעט כאלה. התדרוכים כללו איום "ללכת לאופוזיציה ולפוצץ את ממשלת נתניהו־גנץ בחוקים ימניים על בסיס יומיומי - עד שהציבור הימני יעזוב את ביבי כי יפנים את גודל בגידתו".

צעירי הליכוד שיגרו לנתניהו מכתב, ובו קראו "לא לוותר על מערכת המשפט", ואף הבהירו - "עדיף לנו ללכת לבחירות נוספות ולא לוויתורים מסוג זה".

לפי הרוחות שנשבו מבלפור, מה שהכריע את המערכה, בסופו של דבר, לא היה המכתב של צעירי הליכוד אלא ההתקוממות הכנה של הצעיר מבית. אמר לי מי שאמר כי "נתניהו הצעיר זעם על כוונתו של אביו לוותר על נושא השופטים לטובת הריבונות, עד כדי כך שגם הבידוד לא עזר לנתניהו להסתגר בעמדתו". הפור נפל. נתניהו חזר בו מכוונתו המקורית לשים דגש מרכזי על הריבונות ולהסתפק בניסוח מעורפל על "הסכמה בינו לבין גנץ בנושא של מינוי השופטים".

באשר לשאלת השאלות - מה הלאה? שומרים שני הצדדים על אופטימיות. לא משום שהפער ניתן לצמצום מיידי, אלא משום שגם בימין וגם בכחול לבן מבינים כי באמת אין אלטרנטיבה להגעה להבנות. הממשלה צריכה לקום בישראל, ואין מקום לפנטזיות פרועות על הבחירות הרביעיות שכביכול יעניקו קואליציה חלומית לימין.

אנחנו נמצאים בעידן קורונה, עד כמה שהנימוק הזה הפך לשכיח, והכלכלה המוקפאת, שעומדת בפני עתיד לא ברור, לא תהיה מסוגלת לשאת על כתפיה עוד מערכת בחירות, אשר עלולה לעלות לקופת המדינה עוד כמה מיליארדים שפשוט אין לה. אלמלא הקורונה, אולי - היפותטית לגמרי - היה מי שיכול להרשות לעצמו להשתעשע ברעיון של עוד מערכת בחירות. במצב הנוכחי, האופציה הזאת נראית קטלנית.

הזמן טס במהירות הבזק בימי קורונה. מי זוכר את מה שהתרחש במדינה לפני שבוע? אז להזכירכם, רק לפני שבוע דובר רבות על הוויתורים הכואבים, אבל הנדרשים והנחוצים ביותר, בשל מצב החירום. נתניהו היה הראשון לדבר על הצורך הקיומי בהקמת ממשלת חירום, שתילחם בנגיף הארור ותציל את העם. את גנץ הוא שכנע. האם באותה מידה הוא הצליח לשכנע את עצמו? אם לא, למה שנאמין לו? אם כן, למה לפוצץ את ממשלת החירום בגלל חלוקת התיקים או בגלל המשך המהפכה במינוי שופטי בג"ץ, עם כל הכבוד לחשיבותו בעיני הימין? אם עדיין אין ממשלה, אז לפחות שיהיה לזה היגיון.

tguvot@maariv.co.il