חלק גדול מהעולם, וישראל הפצפונת בתוכו, חווה עכשיו מגבלות דרמטיות על החירות. פגיעה בחירות האישית, בחופש העיסוק והתנועה, אפילו בחירות הלאומית. במקביל, גם הממשלים הקפיטליסטיים ביותר נדרשים להתערב בשוק בצורה רדיקלית, לעתים עד כדי הלאמה של עסקים פרטיים. שלא לדבר על חדירה קיצונית לפרטיות, שהיא בלתי נסבלת בימים רגילים. אין ספק שהצל הבריאותי המאיים מחייב צעדים דרמטיים, אבל דווקא בחג החירות היהודי, האיום הזה מזמן אתגר קשה במיוחד לחופש של כולנו.

בישראל למודת המלחמות ומצבי החירום, הסיטואציה הנוכחית אמורה הייתה להיראות טבעית יותר לעומת מקומות אחרים. ועדיין, סל ההגבלות שמוטל זה שבועות על הציבור מזעזע כל אדם חופשי ומטלטל את מושגי היסוד של המחשבה המערבית בנוגע לחופש ולדמוקרטיה.

חופש לנוע ממקום למקום, חופש לעסוק במה שאתה רוצה, להיפגש עם מי שאתה מעוניין. עד כדי כך שבשבוע ליל הסדר, שבו מציינים את פסגת המסע היהודי לחירות, נסגרנו בסוג של כלא קולקטיבי. צעדים שראינו רק לפני חודשיים בטלוויזיה מהדיקטטורה הסינית הרחוקה, מאומצים בשקיקה בכל אחת מהדמוקרטיות המובהקות ביותר, גם אצלנו.

ועוד מעט, דווקא כאשר נתחיל לחזור לשגרה, אנחנו עלולים להיתקל באמצעי אכיפה ביומטריים, שלא רק ישמשו לצמצום החירות שלנו, אלא גם ירסקו את הפרטיות. בין היתר, אפליקציה טלפונית שתדווח לרשויות הכל על אודותינו.

ההגבלות הקיצוניות כבר מתחילות להזכיר תסריטים דמיוניים כמו זה של אלדוס האקסלי בספר "עולם חדש מופלא", שבו השלטון עוקב אחרי האזרחים באמצעים טכנולוגיים וקובע את כל מוצאותיהם. בין היתר, מגיע במהירות לכל מי שחורג מהשורה ומעניש אותו בהתאם. נשמע כבר מוכר ומפחיד.

לכל זה צריך להוסיף את ההתערבות המאסיבית של המדינות במשק ובכלכלה, שתהפוך לחריפה עוד יותר לקראת היציאה מהמגיפה. המעורבות הזו סותרת לכאורה את המודלים הליברליים השונים. מילטון פרידמן ופרידריך האייק היו אמורים להתהפך בקברם ולזעוק מרה על הרס המודלים הכלכליים־חברתיים שלהם. מי כמוהם חידד את הקשר שבין שוק חופשי לחירות, והטיף לריסון הממשלה מהתערבות במשק ובחברה מעבר למינימום ההכרחי. הם אלו שחיברו בין אי־ההתערבות הממשלתית לבין מידת החופש בכל מדינה.

והנה, מעניין במיוחד איך דווקא בארצות הברית הקפיטליסטית, זו שרגישה במיוחד לחירות הפרט ואי־התערבות הממשל, ובמשמרת הרפובליקנית של דונלד טראמפ, נרשמת התערבות חסרת תקדים של הממשל בכלכלה וברווחת הפרט, עד כדי כך שרפובליקנים טהרנים כבר מוחים בתוקף.

אלא שבארה"ב ובעולם האזרחים ואמצעי התקשורת, שחופש הביטוי שלהם לא נפגע, מבינים את גודל השעה ודורשים מהמדינה יותר ויותר. ולכן, לצד הגבלת החירות האישית והכלכלית, התערבות המדינה מרקיעה שחקים.

ואגב כל אלו, אסור לשכוח את הפגיעה בשוויון, שגם היא על הפרק. למשל, זעקת העצמאים והעסקים הפרטיים, שלא מקבלים שבריר מהסיוע שלו זוכים דווקא העובדים השכירים. זה נכון כעת בימי הסגר והגבלות, וזה יהיה רלוונטי עוד יותר כשהמדינה תידרש להחזיר למסלול את כל מי שנחסם מלעבוד ולפרנס.

למרות הכל, ברור לכל אדם שההסגרים וההגבלות, לצד הסיוע הממשלתי הדרמטי, הכרחיים בנסיבות הנוכחיות. חברה חפצת חיים לא יכולה הייתה לפעול אחרת. ואפילו מרבית הליברלים הכלכליים המובהקים מסכימים שזו העת להעמיק את הגירעון הממשלתי, מהלך שבנסיבות רגילות נחשב בעיניהם להתאבדות לאומית.

אבל חייבים כל העת לשים לב עד כמה חצינו את הקווים, לעמוד על המשמר, וברגע הראשון האפשרי לבצע קפיצה גדולה לאחור - בחזרה לשפיות. את ההתערבות הכירורגית הבוטה מימי החירום צריך יהיה לתקן מיד כשנחזור לנורמליות. במיוחד אסור שנציב נורמה חדשה של מעורבות ממשלתית מוגברת בפרטיות שלנו, בתנועה, בעסקים, מה שנקרא בימים רגילים "רגולציה". וגם שלא נתרגל לגירעון לאומי ולשפיכת כסף למשק. המטיפים הסוציאליסטים כבר מחככים ידיים בהנאה, אבל בימים רגילים יהיה לכך מחיר בלתי נסבל.

גם כך קיימת אצלנו רגולציה קיצונית וחונקת, לצד עודף מעורבות ממשלתית ומיסוי מעוול. ביחד הם פוגעים עמוקות בחירות שלנו. לכן את חוויית החירום הנוכחית צריך לעבור בזהירות רבה, לעמוד על המשמר ולוודא שהרוח שתיקח מפה את הקורונה תישא איתה גם את תוצרי הלוואי של המגיפה. הכל כדי שלא נאבד את החירות.

סגר ערב פסח בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)סגר ערב פסח בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

חוויה נוסח קארל מאי

קארל מאי היה סופר גרמני, שהתפרסם בעיקר בגלל ספרי המערב הפרוע שכתב בסוף המאה ה־19. גם עשרות שנים אחרי מותו לא היה מי שלא הכיר את "יד הנפץ" וידידו האינדיאני "וינטו", שעברו הרפתקאות מסמרות שיער במרחבים האינסופיים של ארצות הברית.

אלא שמאי שרטט את הדמויות בספר האמריקאי בלי שביקר באמריקה. למעשה, הוא הגיע לראשונה לארה"ב וביקר רק בניו יורק, הרבה אחרי שספריו נכתבו וזכו להצלחה מסחררת. כך הוא ישב בסקסוניה, רקח עלילות מסמרות שיער והפעיל את דמיון הקוראים ברחבי העולם, שראו בזכותו את דמות המערב הפרוע האקזוטי ההוא.

גם אנחנו, בימים הנוראים האלו, בשבתנו ספונים בהסגר הביתי שלנו, עוברים סוג של חוויה נוסח קארל מאי - מפליגים בדמיוננו למרחבי העולם והארץ, ובמיוחד לתוך עצמנו.

נכון שבניגוד לימי קארל מאי, העולם מובא אלינו היום באמצעות שלל מסכים, אבל הטלוויזיה או הסמארטפון הם לא תחליף לדבר עצמו. כאשר אסור אפילו לצאת לריצה בחוץ, לבקר את ההורים, לקפוץ למסעדה או לשופינג בקניון, אין ברירה אלא לחדש את ההיכרות עם עצמנו. במידה רבה אנחנו עוברים מסע לעיצוב מחודש של הזהות האישית, המגזרית והלאומית שלנו. זוכים בהזדמנות לבחון מחדש את הנחות היסוד וההרגלים שלנו. להתבונן בחיים, בדפוסים החברתיים, למקד מחדש את מה שבאמת חשוב.

אצל אנשים רבים מתעוררים בעיקר תסכול וזעם, כאשר שינוי ההרגלים מערער את תשתית הקיום שלהם. לעתים מטלטל הנחות יסוד ועקרונות, אפילו  אמונות. אצל אחרים בוקעת דווקא שלוות נפש מפתיעה - פסק זמן לא מתוכנן מהריצה המפרכת, היומיומית.

מבחינת אומנים, סופרים ופילוסופים, זו אמורה להיות תקופה פורייה במיוחד. סוף־סוף מתרחש דבר בלתי צפוי, ענק באמת מהחיים, כזה שמניב מחשבות יצירתיות חדשות. ובמקביל פורצים היצרים - מטוב לב וגדלות נפש, שניכרים במתנדבים רבים שפועלים בחוצותינו, ועד לשפלות קיצונית.

אבל מכיוון שהושלכנו לעין הסערה הגלובלית הזו ללא כל ברירה ובחירה, אולי כדאי שננצל את הצדדים החיוביים של הדרמה. שנתבונן לתוך עצמנו, נבחן הנחות יסוד ונסיק מסקנות. המשבר יביא בהכרח לשינויים, קצרי מועד לצד ארוכי טווח. למשל, ביום שאחרי המגיפה, אנשים ייסעו פחות בעולם, בוודאי שבשנים הראשונות. הם גם יעבדו הרבה יותר מהבית, עכשיו כשהתברר שאפשר לעשות כל כך הרבה מהמטבח והסלון. אבל האם הם יסיקו מסקנות עמוקות יותר לגבי עצמם ולגבי החברה שסביבם? זו השאלה החשובה באמת.

כי בשנים שחלפו מאז שקארל מאי הפעיל את דמיונו לגבי העולם שמעבר לאוקיינוס, הצלחנו לגבש כלים שמביאים אותנו בקלות לכל קצוות תבל, גם למערב שפעם היה פרוע. אבל דווקא המגיפה העולמית הזאת מחזירה אותנו אלינו הביתה, חזרה לתוך עצמנו.

tguvot@maariv.co.il