1. לפי אחת הבדיחות שרצו בוואטסאפ השבוע, מרוב שרצינו להביא את בני ברק לשרת בצה"ל, בסוף הבאנו את צה"ל לשרת בבני ברק. אז כן - אחרי שזעמנו על סרטוני חרדים שזורקים אבנים על מתנדבי מד"א ומשתעלים על שוטרים, זכינו לראות גם רגעים יפים: חיילים מיחידות עילית מחלקים מזון למשפחות חרדיות לפני החג, ובניין עיריית תל אביב הואר בחגיגיות לאות הזדהות עם העיר האחות.

מה זה אומר על הערבות ההדדית שתמיד אפיינה אותנו? למרות גלי השנאה שגאו בשנה האחרונה, עדיין יש לנו הידיעה הבסיסית שכולנו יחד בעת צרה. מצד שני - לא כדאי להתייחס לכך כאל דבר מובן מאליו, במיוחד אם הפוליטיקה שלנו תמשיך בדרכה הנוכחית לאורך זמן. אין מנוס מלראות שהפיצול במדינה התעצם בשנים האחרונות, וגרם לרובנו לסגל עיוורון חלקי. חלקנו משתלחים בכל הזדמנות במגזר החרדי בעודנו מלטפים את המגזר הערבי יתר על המידה, וחלקנו להפך, מתוך טענה שאלה "יותר גרועים" ואלה פחות. חלק מהתופעה אולי קשור בגזענות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בשני מגזרים שהייצוג הפוליטי שלהם חורה לרבים וגורר לא מעט שנאה.

מחיר הפרובוקציות האנטי־ישראליות של חברי הרשימה המשותפת, למשל, הוא חלחלה מהרעיון של הקמת ממשלה בתמיכתם. לא יהיה להם מנוס מלהבין שגם כוח פוליטי מכובד של 15 מנדטים אינו שווה הרבה כשאתה מתעקש לצאת נגד הערכים הבסיסיים של המדינה.

אבל גם התנהלות המפלגות החרדיות גורמת לחילונים רבים להתחלחל, ואם הן לא יתעשתו, יהיה לכך מחיר. ציבור הולך וגדל מאס בהגדרתם כ"שותפים טבעיים", שמשמעותה שהם יונקים ללא בושה מהקופה הציבורית ולומדים תורה בתמורה. לקרוא לביקורת המוצדקת על ליצמן "רצח אופי" רק כדי להשאיר אותו במשרת שר הבריאות, אף על פי שבכל ממשלה מתוקנת הוא היה מפוטר בעת הזאת, זה אינטרס פוליטי מסואב להחריד שחייב להיגדע, אחרת רק יעורר עוד שנאה.

2. נדמה שזילות המילים הגיעה לשיא. כמה הצהרות דרמטיות, חותכות וחד־משמעיות שמענו בשנה האחרונה, וכמה מעשים שלגמרי סותרים אותן. החל מגילוח השפם של פרץ, דרך "מה? מה פתאום?", וכלה ב"פירוק כחול לבן זה ספין של הליכוד". בעניין ההצהרות יש עיקרון פשוט - המילה שלנו שווה משהו רק אם אנחנו עומדים מאחוריה. בכל מה שקשור לחברי הכנסת הנוכחית - נראה שכבר הפסקנו לצפות.

אפילו איילת שקד ונפתלי בנט, נציגי הציונות הדתית, התפשטו מערכיהם. הזגזוגים הרבים החלישו אותם, כי מי שמוגדר כערכי - פשוט פחות מרוויח מספינים. במשך שנתיים הם סירבו לענות איך ינהגו אם יוגש נגד נתניהו כתב אישום, בטענה שזו שאלה תיאורטית. אבל ההאשמות הגיעו במלוא חומרתן, ובנט ושקד פשוט התעלמו כמו כל הפוליטיקאים סביבם, והחליקו את העניין.

עברנו תהליך לא סימפטי בשנים האחרונות. פעם היינו מסננים קללות בשקט והן היו מתאדות באוויר, היום אנחנו מנציחים אותן בחשבונות הטוויטר שלנו. כחברה, זה הפך אותנו ליותר גסי לב משהיינו. ערכיות אמיתית מתקיימת רק כשאתה שומר עליה בעצמך, ואילו אנחנו נעשינו מומחים בזיהוי אי־הערכיות רק אצל אחרים. פעם העיוורון הפסאודו־ערכי היה נחלתו של השמאל האינטלקטואלי, אבל הימין עקף אותו בסיבוב.

זה מגיע למצב האבסורדי שמראיינים ימניים תוקפים את כחול לבן על כך שלא הייתה תקיפה מספיק במו"מ לממשלת החירום, כי לא התנגדה לדרישת נתניהו למעון רשמי יקר גם למ"מ ראש הממשלה, אבל מוותרים על תקיפת הליכוד בעניין.

קורונה בבני ברק (צילום: Jack Guez Getty Images)קורונה בבני ברק (צילום: Jack Guez Getty Images)

3. אומרים שהשגרה תהיה אחרת, גם כשהיא תחזור. מה יהיה מצב המשק? מתי נשב שוב במסעדות ובהופעות? מתי נוכל לטוס - לעסקים או לחופשה? נראה שלא יהיו לנו הרבה מתים או חולים, תודה לאל, אבל החיים ייראו אחרת למשך תקופה שאנחנו עוד לא יודעים מה אורכה.
כללי הקורונה מאתגרים אותנו כישראלים - אנחנו רגילים לאלתר, שלא לומר לתחמן ולקמבן כדי לצאת מכל מיני מצבים. אבל דווקא במלחמה בקורונה אי אפשר לעגל פינות, חייבים להישמע להוראות. אם מרמים, יש לכך השלכות קשות.

בזמן כתיבת שורות אלה עוד אין לדעת עד כמה עם ישראל יישמע להוראת הסגר שיוחל עליו למשך ארבעה ימים של החג וסוף השבוע. ברשתות החברתיות לא מעט הגדירו את עצמם כיוצאים מן הכלל ותכננו לנסוע להורים, לקרובים או לחברים. התחמנות היא אומנם חלק אינהרנטי מהאופי הישראלי, אבל השאלה היא עד כמה זורמים איתה בעתות כאלה, ובכלל. כשיש שמועות על כך שההסגר הורחב משכונות וערים חרדיות לאוכלוסייה הכללית רק בגלל לחצים של דרעי וליצמן, קצת קשה להאשים אזרחים שאומרים שאם לפוליטיקאים מותר לתחמן ללא בושה בזמן כזה, אז גם להם מותר.

גם קצת קשה לטעון שהנורמות הפוליטיות הן לא סתירה, שלא לומר סטירה, לעקרון הערבות ההדדית. נקווה שאת הקורונה נעבור, אבל את הפוליטיקה, שמתעקשת שלא להפריד בין דת למדינה למרות כל נורות האזהרה שכבר נדלקו, עוד לא ברור איך נעבור.

4. אם הדרך שבה התנהל המו"מ העצל והתחמני ל"ממשלת החירום" מעידה על משהו, יש להניח שזו לא תהיה ממשלה שתצליח לעשות הרבה מעבר לקורונה. על הרקע הזה, ההצהרות על ריבונות ביישובי יהודה ושומרון בתאריך המדויק של 10 ביולי נראית תמוהה, בלשון המעטה.

מישהו יודע איך ייראו חיינו בעוד שלושה חודשים? כמה מובטלים יהיו במשק, ומה יהיו השלכות המשבר שחווינו? מישהו יודע מה יקרה כשנתניהו יתייצב סוף כל סוף למשפטו, שאמור היה להתחיל במרץ ונדחה למאי בחסות הקורונה? מישהו יודע מה יקרה בארצות הברית, ואם המגיפה תפגע בסיכוייו של טראמפ להמשיך לכהונה שנייה? על הרבה שאלות אין לנו כרגע תשובות.

קשה אפילו להחליט אם בפסח הזה חזרנו לעבדות, או שבעל כורחנו דווקא השתחררנו ממנה לאיזושהי תקופה. עבור חלק מהמובטלים עזיבת העבודה היא הזדמנות מבורכת, עבור חלקם זו מכה קשה. כשאנשים סגורים בבית, עבור חלקם זה סיוט, אבל לאחרים מתפנה זמן לחשוב קצת יותר לעומק על החיים ועל השינויים שיעשו למען עתידם.

עברנו את פרעה, נעבור גם את הקורונה, אבל קצת מוקדם מכדי להעריך איך נצא מהטראומה. משונה שנבחרינו מתנהגים כאילו ששום דבר לא ישתנה בעקבותיה ונוכל פשוט לחזור בדיוק לאותה נקודה שבה הפסקנו. לא רק שלא בטוח שזה יהיה אפשרי, ממש לא בטוח שזה מה שרובנו נרצה. עוד קשה לדעת אילו שינויים נעבור, גם כיחידים וגם כאומה.

tguvot@maariv.co.il