1. אני שומע בימים האחרונים את השיח המכליל והמסית על חרדים על רקע נגיף הקורונה, נחרד - ולמרות הכל נותר אופטימי. מאוד אופטימי. אין לנו ברירה אחרת, הן לציבור החילוני והן לציבור החרדי, אלא למצוא את המכנה המשותף, ולמרבה הצער, אני מגלה בכל פעם שדווקא בציבור החילוני יש יותר ויותר אנשים שמתעקשים לא למצוא אותו. קבוצות קיצוניות יש בכל גוני החברה, וגם אצל החרדים, אבל מהיכרותי עם החברה הזאת, משיחות רבות לאורך השנים, אני מוצא שם נכונות גבוהה מאוד להשתלבות, לדוח־שיח, לדו־קיום, בעוד דווקא בצד החילוני אני מוצא יותר ויותר תפיסות רווחות שלא מתאימות למציאות, ובעיקר לנתוני האמת בנוגע לחברה החרדית, הכוללים תעסוקה ולימודים.

זה לא שהמצב מושלם, אבל הגרפים מעודדים. השיפור ניכר, ואם המגמה תימשך, כולנו נרוויח מכך, בעיקר המשק הישראלי. מתוך ההכרה שיש צורך בהבנה, ולמרות הפלגים הקיצוניים והמיעוט הקיצוני בחברה החרדית, צריך להבין שהשיח האנטי־חרדי שהתפתח פה בימים האחרונים הוא גם בוטה ומתלהם, אבל בעיקר חסרים בו עובדות ונתונים. שיח רדוד, שבמקום לנפץ מיתוסים בנוגע לחרדים, רק מתבצר בהם. לא עובדים, לא משלמי מסים, חיים על חשבוננו - לא, זה ממש לא נכון.

2. למה אני אופטימי? כי אם השכל הישר לא ינצח, ועד עתה הוא פחות יותר ניצח, למרות הקולות הקיצוניים משני הצדדים, המציאות והדמוגרפיה יעשו את שלהן. תזכורת: בשנת 1980 היו החרדים 4% בלבד מכלל האוכלוסייה, אך שיעורם גדל בהתמדה, וב־2015 עמד כבר על 11%. ככל שקבוצת הגיל צעירה יותר, שיעור החרדים עולה. כך, למשל, בגילי 0־9 הוא עומד על כ־20%.

משקלה היחסי של האוכלוסייה החרדית צפוי להמשיך לגדול בעתיד הנראה לעין, ולפי תחזית דמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2065 יהיה שיעור החרדים גדול פי שלושה, ויגיע לכ־32% מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל. מתוך ההבנה שהדמוגרפיה תעשה את שלה - המכנה המשותף בין החרדים לחילונים חייב להגיע לא מתוך כפייה, אלא מתוך הסכמה. לא מתוך פטרנליזם והתנשאות, אלא מתוך הכלה והבנה שיש לחברה החרדית מאפיינים ייחודיים וערכים משלה, והיא לא יכולה לוותר עליהם.

עוצר בבני ברק (צילום: רויטרס)עוצר בבני ברק (צילום: רויטרס)

3. עבור מי שרוצה להתעמק במחקרים ובנתונים מאירי עיניים על המגזר החרדי בפרט ועל החברה הישראלית בכלל, אני ממליץ לבקר באתר של המכון החרדי למחקרי מדיניות, שאותו מוביל אלי פלאי, איש עסקים שמשמש בו כיו"ר. פלאי הוא, בין היתר, הבעלים של עיתון "למשפחה". את המחקרים במכון מובילה ניצה (קלינר) קסיר, המשנה ליו"ר, שכיהנה כחוקרת בכירה בבנק ישראל, הקימה את יחידת שוק העבודה ואת יחידת מדיניות הרווחה בבנק ישראל - ואף עמדה בראשן. לאורך השנים התמקדו מחקריה בתחום העוני והתעסוקה, ויחד עם חוקרי המכון היא מוציאה מעת לעת מדדים השוואתיים מאלפים על החברה הישראלית בשורה של פרמטרים כמו תעסוקה, בריאות, חינוך והשכלה, הכנסה ומצב כלכלי, דיור, חיי קהילה ועוד.

לפני שזורקים ססמאות, כדאי להתעמק בנתונים. שוב, התמונה אינה מושלמת ולא הכל ורוד, אבל המגמה של השתלבות החרדים בשוק התעסוקה, ובכלל, היא מבורכת - וחבל ששיח מתלהם יעצור אותה. אני מביא פה כמה וכמה מהנתונים מהמחקרים של המכון החרדי לחקר מדיניות - ולו רק כדי לנפץ כמה מיתוסים הרווחים בציבור החילוני.

4. המיתוס: החרדים לא עובדים, הם רק מקבלים קצבאות ואנחנו מממנים אותם
המציאות: שיעורי תעסוקה הם מדדים שמציינים את מידת המעורבות של האוכלוסייה בשוק העבודה והם מחושבים לבני 25־64, פרק זמן המכונה "גילי העבודה העיקריים". בני גיל זה נמצאים לרוב לאחר השירות הצבאי ורכישת ההשכלה, ולפני שלב הפרישה לגמלאות. הנתונים בפרמטר הזה מפריכים לחלוטין את המיתוס ואת התפיסה הרווחת בקרב הציבור החילוני שלפיה "החרדים אינם עובדים". שיעור התעסוקה בקרב חרדים בגילי העבודה העיקריים עומד על 63%, אומנם נמוך לעומת יהודים שאינם חרדים (85%), אבל המגמה הולכת ומשתפרת עם השנים, ולמרות שיעור התעסוקה הנמוך יחסית ליהודים לא חרדים, רוב החרדים הם חלק משוק העבודה.

בחברה החרדית במיוחד, עבר שיעור התעסוקה תהפוכות. בקרב גברים עמד שיעור התעסוקה בראשית שנות ה־80 על יותר מ־60%, והגיע לשפל של 35.5% בשנת 2002. מאז הוא נמצא כאמור במגמת עלייה, ומספר הגברים החרדים המועסקים גדל ביותר מפי שלושה בין שנת 2002 ל־2017, גידול מרשים לכל הדעות.

על רקע הגידול הכללי, בולט בייחוד שיעור המועסקות החרדיות, שנמצא במגמת עלייה מתמשכת מראשית שנות ה־80, וב־35 השנים האחרונות עלה השיעור מסביבות 40% ליותר מ־70%. המצב שבו שיעור הנשים המועסקות במגזר החרדי גבוה משיעור הגברים המועסקים, הוא ייחודי לחברה החרדית והוא משקף את תפקידה של האישה החרדית כמפרנסת ראשית במשק הבית, שפרנסתה מאפשרת לגבר להקדיש זמן ללימוד תורה, נורמה חברתית שהתפתחה במשך עשורים.

קורונה בבני ברק (צילום: יוסי זמיר, פלאש  90)קורונה בבני ברק (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)


נתון לשיפור: שיעור תעסוקת נשים במגזר החרדים מגיע ל־76%, ואילו זה של גברים מתקרב ל־51% בלבד, וזה, כאמור, בגלל התפיסה שאישה היא המפרנסת הראשית במשק הבית. את התמונה המשלימה אפשר לראות בתחום החינוך וההשכלה, שבו חרדים הם בעלי מספר שנות הלימוד הגבוה ביותר, יותר מ־18 שנים, לעומת כ־14.6 שנים אצל יהודים לא חרדים ו־11.8 שנים אצל ערבים.

הפער הזה, בין חרדים ליתר האוכלוסייה, נובע כמובן מלימודיהם הממושכים של גברים חרדים בכולל ובישיבה גבוהה. מערכת החינוך החרדית היא מערכת נפרדת, המתמקדת בשמירה על ערכי החברה החרדית ובלימודי קודש. לפיכך קיימת הסתייגות רחבה יחסית גם ממבחני בגרות ומלימודים אקדמיים, וזו הסיבה ששיעור הזכאים לתעודת בגרות או לתעודה גבוהה יותר נמוך בקרב חרדים (53%), בהשוואה ליהודים לא חרדים (77%) ולערבים (49%).

5. המיתוס: החברה החרדית ענייה ומובילה את מדדי העוני בישראל
לכאורה, נתוני הלמ"ס תומכים במיתוס הזה, אבל הנתונים היבשים נוטים להתעלם מעובדה בסיסית אחת: מדובר בעוני יחסי. זה לא אומר כמובן שאין עוני בחברה החרדית, אבל מי שמסתובב ברחובות בני ברק, יודע ומבין שמדובר בעוני סטטיסטי ולא בעוני ממשי. איך קובעים זאת? רואים זאת היטב בנתונים אחרים מתוך המכון החרדי למחקרי מדיניות. למשל, שביעות הרצון מהמצב הכללי אצל החרדים גבוהה יותר מאשר בקרב יהודים לא חרדים (70%, לעומת 65%). שיעור כה גבוה של המרוצים ממצבם הכלכלי בחברה החרדית אינו מתיישב, לכאורה, עם רמת ההכנסה הנמוכה ושיעורי העוני הסטטיסטיים הגבוהים. אלא שהגורמים שיכולים ליישב את הסתירה בין שני המדדים הם הערכים הדתיים־תרבותיים בחברה החרדית - "שמח בחלקו", "הסתפקות במועט" - והנכונות לוותר על הנאות העולם הזה עבור לימוד תורה.

זו הסיבה שבחברה החרדית עולה החשיבות של הערכה סובייקטיבית של העוני, שמביאה בחשבון את כלל מערכת ההעדפות של האזרחים, ובהן בחירה של גברים חרדים בלימודי תורה על פני עבודה. כאמור, ההסתפקות במועט בחברה החרדית היא ערך חשוב, המאפשר גם את קיומה הלכה למעשה של בחירה זו, המגדילה את רמת התועלת והרווחה של בני משק הבית החרדיים, הרואים בהשתייכותם לעולם התורה ערך מרכזי בחייהם. לכן מערך השיקולים האופייני מאוד לתרבות החרדית מתבטא גם בתפיסת העוני, וזו הסיבה העיקרית שבגינה יש שיעור גבוה של חרדים שמרוצים ממצבם.

נוסף לכך צריך לזכור דבר חשוב מאוד: בחברה החרדית קיים מערך מפותח של נתינה, של תרומות מצרכים ושל אספקת שירותים חברתיים בקהילה - ללא תמורה כספית. נוסף לגורמים אלו, סל הצריכה - אוסף המצרכים והשירותים הקנויים - הממוצע במשק בית חרדי זול יותר בהשוואה לסל הצריכה הממוצע במשק בית יהודי שאינו חרדי. זאת בשל רכישה בסיטונאות, מבחר מצומצם של מצרכים, מותגים מקבילים זולים וייעודיים למגזר והנחות למעוטי הכנסה במגוון מערכות ציבוריות. כמו כן התרומות, ההתנדבויות, ההלוואות ללא ריבית מגמ"חים - נותנות את חלקן בתמיכה במשפחות החרדיות.

סגר מלא בבני ברק (צילום: אבשלום ששוני)סגר מלא בבני ברק (צילום: אבשלום ששוני)


אנו רואים זאת גם בתחום הדיור: צפיפות הדור בחברה החרדית היא הגבוה ביותר ועומדת על 1.24 נפשות לחדר בממוצע, בעת שרמת הצפיפות בחברה הערבית דומה ועומדת על 1.38 נפשות לחדר, לעומת 0.78 נפשות לחדר בקרב האוכלוסייה היהודית הלא־חרדית. למרות הצפיפות בדירה, ולמרות הצפיפות באזורי המגורים שבהם חיים החרדים, הם מדווחים על שביעות רצון מתנאי הדיור בשיעור כמעט זהה לזה של היהודים הלא חרדים.

גם שביעות הרצון הזאת נגזרת מהמאפיינים הייחודיים של החברה החרדית - ההסתפקות במועט. דבר נוסף הוא שבחברה החרדית נהוג לרכוש דירה בגיל צעיר, עם הנישואים, ככל שניתן. הרכישה מתאפשרת, נוסף לנטילת משכנתה, גם באמצעות סיוע במימון מצד המשפחה והקהילה, תוך פשרה על איכות הדירה וגודלה. שיעור הצעירים הגרים עם הוריהם בחברה החרדית עומד על 9% בלבד, לעומת 36% בחברה היהודית הלא־חרדית.

6. המיתוס: תוחלת החיים של אנשים עניים נמוכה יותר, וזה כולל את החרדים העניים יותר
ככלל, המיתוס הזה נכון, אבל בנוגע לחברה החרדית הוא מופרך לחלוטין. השיעור הגבוה ביותר של אלו שמעריכים שמצבם הבריאותי הוא טוב מצוי בחברה החרדית, ושיעור המעשנים בה הוא הנמוך ביותר - קרוב ל־11%, לעומת כ־22% אצל יהודים לא־חרדים וכ־26% בחברה הערבית.
כאמור, התפיסה שהכנסה גבוהה יותר מאפשרת להעלות את איכות החיים, היא בסך הכל הגיונית, בין היתר באמצעות תזונה מאוזנת ובריאה יותר, תעסוקה בתנאים משופרים עם מינימום מפגעים בריאותיים, מגורים בסביבה נקייה ובריאה יותר, רכישת שירותים רפואיים יקרים ואיכותיים יותר, ביטוח פרטי ועוד.

אלא שלמרבה הפלא, תוחלת החיים בבני ברק ובבית שמש גבוהה יותר מהממוצע הארצי. מחקרים שנעשו בעבר קושרים את הממצא המפתיע הזה להשפעה של אמונה דתית על הבריאות ולהון החברתי הגבוה המאפיין את החברה החרדית, בעלת המאפיינים הקהילתיים סגורים, דבר המשפיע בעיקר דרך תמיכה פסיכו־סוציאלית, המפחיתה מתח נפשי, ובאמצעות עזרה קהילתית.

7. מיתוס: חרדים לא משלמים מסים ועובדים ב"שחור"
הכלכלה השחורה בישראל עצומה. יש הערכות שחלקה הוא 20%־25% מהכלכלה בכללותה, והיא כוללת את כל המגזרים - חרדים, ערבים ויהודים לא־חרדים. איפה משקלה גבוה יותר? איש אינו יודע (ולא ראיתי שום מחקר רציני על כך). ממילא רוב הבעיה של גביית המסים היא לא מעסקים קטנים המעלימים מס, אלא מעסקים גדולים ונישומים פרטיים עשירים, המתכננים מס בצורה חוצה גבולות ובאופן שלעתים עובר את הגבולות בין המותר לאסור, בין החוקי ללא חוקי, ובלי שתהיה לרשות המסים יכולת לעקוב אחר כך. ראו את ההיקפים הענקיים של הגילוי מרצון במבצע הגבייה האחרון ותבינו איפה נמצא הכסף הגדול שמתחמק ממסים בישראל - הוא "מוברח" לחו"ל.

רוב אוכלוסיית השכירים לא משלם כמעט מס הכנסה בישראל, כי שני העשירונים העליונים אחראים לרוב גביית המסים. הסיבה לכך היא מערך נקודות זיכוי ושכר שלא מגיע לסף המס, וכולל, בין היתר, גם את האוכלוסייה החרדית, שכאמור לא נבדלת משאר האוכלוסיות בעלות השכר הנמוך.

מסים עקיפים: הם לא מבדילים בין רמת הכנסה של חרדי, ערבי ויהודי לא־חרדי. מס עקיף, כמו מע"מ, משולם אוטומטית ברשתות קמעונאיות, בתחנות דלק ועוד, גם אם הוא משולם בכסף "שחור", אלא אם כן שני הצדדים עובדים ב"שחור". לכן, חרדי שנכנס לתחנת דלק, חרדי שנכנס לרשת מזון וחרדי שרוכש דירה חדשה משלם מע"מ - הוא משלם מסים למדינת ישראל.

קורונה בבני ברק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)קורונה בבני ברק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

8. שלא יובן אחרת: החברה החרדית לא צריכה להיות חפה מביקורת. אבל יש ביקורת לגיטימית ויש ביקורת שניזונה ממיתוסים, מהסתה, מבורות ומחוסר במידע. תקציב הישיבות, למשל, שווה ערך ל־5% מהיקף התשלומים הכולל לפנסיה תקציבית, אבל הדיון התקשורתי על תקציב הישיבות גבוה לאין ערוך מהדיון על תשלומי הפנסיה התקציבית המנופחים, שכמעט לא קיים. על כן, בואו ניתן לעובדות ולנתונים להוליך אותנו, ולא לאמוציות. אם כולנו נתאמץ להגיע למכנה משותף, כולנו נרוויח גם מכך, אחרת המציאות תכפה עלינו אותה.בבב

eliz@maariv.co.il