אחרי שבועות נצחיים בבית נדמה לי שמיציתי את כל אפשרויות התעסוקה והבידור שאפשר לייצר בין ארבעה קירות. ואף על פי שהן נחרשו, מוצו ונסחטו, אני עדיין מנסה לקושש מהן כמה רגעים אחרונים של עניין. כשזה המצב, כל חפץ בסביבה הקרובה הופך לאטרקציה שמסייעת להעברת הזמן.

המקרר, למשל. מדי 20 דקות בערך אני שועט לעברו עם תקווה כמוסה בלבי: האם מאז הפעם האחרונה שביקרתי וחיטטתי בין מדפיו יתחולל משהו מרעיש? אולי אפילו יופיע דבר מה חדש יש מאין? מי ייתן ותבשיל ישן ונסתר שלא הכרנו יתגלה מאחורי אזור הירקות, וחטיף מסקרן שטרם ידענו ייוולד בנס שמימי, ובליסתם תעביר לנו עוד כמה דקות במדבר השממה הנצחי. כך בחלום. המציאות אחרת ומתסכלת.

בבדיקה יסודית מתגלה צלחת ריקה שעליה ניצב עד לא לאחרונה מאפה מפואר. כעת היא נטושה. בסמיכות לה נח חצי אבוקדו משחים, ספק אכיל, לצד לימון מזדקן ומתפורר, שנושק לסיר ענקי וחלול של מרק שעוד נותר מהסדר. המסעות אינם מניבים בדרך כלל דבר וחצי דבר. מה שיש הוא שיהיה. וכבר אין כוח לבשל, המשלוחים מהסופר לא יגיעו לעולם, ומפחיד לצאת לקניות. מהקולינריה מסתמן שלא תופיע הישועה.

טקס דומה מתרחש בעת הדלקת הטלוויזיה. הלחיצה על השלט מלווה בתפילת ה"נטפליקס": "בורא עולם", שפתיי מלמלות, "עשה שענקית הסטרימינג תשחרר איזו סדרה חדשה ומעניינת. משהו רענן ומגניב כמו 'נרקוס'. אבל לא 'נרקוס מקסיקו', שהוא כבר ממש מוגזם ונהיה מייבש, אלא דברים עם טעם. וגם לא עלילות מסובכות שקשה לעקוב אחריהן. סבלנותנו קצרה בגלל הקורונה. וגם לא סצינות אלימות מדי. אשתי לא אוהבת אלימות ונרדמת מול המסך".

אבל ההוא שלמעלה וקברניטי הבידור אינם קשובים. כך אני מוצא את עצמי בוהה ביצירות משעממות עד מוות, וכבר התדרדרתי לשידורים חוזרים של "חברים".

זוגתי במצב גרוע ממני. היא נסחפה לבולמוס שעמום וניקיון שלא נגמר ואליו, לצערי, נגררתי בלי שום יכולת ערעור. זה התחיל במטלות שפויות, כמו לבצע ניקיון כללי. עבר לסידור המטבח, המשיך לקרצוף יסודי של התנור, טיהור החרכים בין הפאנלים ושפשוף קצות הבלטות. השיא הגיע כשקיבלתי הוראה לסדר את מגירת התחתונים והגרביים. כבר ימים ארוכים שאני שקוע במלאכה המתסכלת של מציאת בן זוג לגרב מסוג אדידס ספורט שחור, שנרכש אם אינני טועה בדיל מיוחד שהיה בחנות "הכל בדולר" בארצות הברית. יימח שמה וזכרה. מהיום אלך יחף.

גם לילדה שלי נמאס ממני. הגעתי לה עד כאן. היא צברה שעות אבא שיכולות להספיק לה עד סיום הצבא. אין למיכאלה חשק שאקריא לה עוד סיפורים, וכשאני מציג ספר, משחק או מציע לבנות ביחד מגדל קוביות, היא בורחת בבהלה, ספק זוחלת ספק מדלגת לצד השני של החדר. אינני מוותר. פעם אחר פעם דורש אני ממנה לעשות דברים ראשוניים ולהגות מילים חדשות. כשמבטה מופנה אליי בייאוש אני אומר לה: "מה לעשות, נשמתי, לאבא משעמם. את תלמדי להגיד 'אנציקלופדיה' אפילו שהנך רק בת שנה וחודשיים".

בערב החג נטלתי חלק באירוע טלוויזיוני ייחודי וחריג: ליל סדר משותף משודר. הרעיון היה פשוט - בתקופה כזו, שהבדידות והריחוק ממשפחתנו הרחבה קורעים את הלב, אפשר לנסות לרומם את מצב הרוח. זה היה מרוץ נגד הזמן והנסיבות. הקורונה, הפחד הלאומי והעובדה שמדובר בפורמט חדש - הקשו על המלאכה. אנשים לא מעטים התגייסו בערב החג לטובת העניין. והאמינו לי, רבים מהם היו שם בלי קשר לתשלום. הרגשנו, סליחה על הקלישאה, תחושת שליחות.

ליל הסדר המשותף של ערוץ 12. צילום מסךליל הסדר המשותף של ערוץ 12. צילום מסך

השידור, כמו ליל הסדר עצמו, היה ארוך ומגוון וכלל רגעים מרגשים ומצוינים וגם טובים פחות. ההפקה הייתה מורכבת, ושמחנו שהגיעה לסיומה בשלום. אבל באופן לא מפתיע עוד במהלך האירוע החלו להופיע ברחבי הרשת ביקורות ודברי לעג. צייצנים מקצוענים ומבקרי טלוויזיה עשו את מלאכתם הקבועה - לבוז בגסות ובארסיות מוכרת.

אבל במקביל אירע דבר נוסף: ברשתות עלו פוסטים ותגובות אחרות. גם אליי נשלחה כמות מטורפת של הודעות מאנשים שנהנו, הודו וסיפרו שהתוכנית הקלה במעט את המצוקה שלהם. השטף לא נפסק עד היום. בבוקר התקבלו נתוני הצפייה המרשימים. דרך האפליקציות ובשידור לקחו חלק בסדר למעלה ממיליון איש. מספר מטורף בכלל, ובפרט כשמדובר בערב חג - זמן מת בדרך כלל מבחינה טלוויזיונית.

כל זה מלמד אותנו שוב על המרחק שבין התחושה של קומץ אנשים, בעלי השפעה תקשורתית מרובה ועולם ערכים וגיבורים משלהם, לחלקים נרחבים בציבור שחושבים אחרת לחלוטין.