1
אי־שם בשנות ה־60 עברתי להתגורר בירושלים. חלמתי ללמוד בבצלאל ולעבור קורס כתבים בקול ישראל. שכרתי חדר מצ'וקמק באזור כיכר ציון, וידידים ירושלמים שהכרתי בעת שהיו באים לבלות בתל אביב, עשו לי היכרות עם הבוהמיינים הירושלמים. מצאתי את עצמי מבלה בקפה "ניצן" ובבר "בכחוס" המדליק של יהושע "רגל מעץ" קופרשטוק. מאוחר יותר ישבתי בקפה "טעמון" של אדון קופ, ששכן מעבר לכביש של בית פרומין, בניין הכנסת המיתולוגי.

הרביתי לצלם בירושלים. הקשבתי לסיפוריהם של מבוגרים ממני, דמויות מיתולוגיות כמו דוד אפרתי ממוניות "קשר", שהיה קצין מבצעים בלח"י; המשורר והסופר דן עומר; סורמלו הגדול; ועוד רבים וטובים, בהם דוד מונשיין החייכן, שהכיר את כל הדמויות הצבעוניות בעיר הקודש, את כל החנויות, בתי הקפה והברים, והיה יכול לספר סיפורים משעת אחר הצהריים בבית קפה עד סגירת הלילה ב"בכחוס".

לקורסים בקול ישראל ובבצלאל לא קיבלו אותי, כי בתום הראיון כשנשאלתי לגבי תעודת בגרות עניתי ביושר שסיימתי רק את הכיתה החמישית. שלחו אותי בבושת פנים לחפש עיסוק אחר ובמקום לשבת על ספסל הלימודים ישבתי על כיסאות הברים ובתי הקפה. מאוחר יותר לא מעט פנים התעקמו כשהפכתי כוכב רדיו וקיבלתי פרסים.

השבוע קראתי סיפור נפלא של דוד מונשיין ששמו "האפיקומן". נגרמה לי הנאה כל כך גדולה, עד שהתקשרתי אליו וביקשתי את אישורו לפרסם את הסיפור במדור. תקראו ותבינו למה התלהבתי.

חנות התקליטים של וייספיש באמצע רחוב מאה שערים הייתה אבן שואבת לערב רב של טיפוסים, ביניהם בטלנים שקנו אצל וייספיש סיגריה בודדת ועלעלו בעיתונים, וילדים שברחו מתלמודי התורה בסביבה וקראו כאן חוברות טרזן בהמשכים. החנות, שהייתה מעוטרת בתמונות של חזנים מאמריקה, הייתה בעצם מאורה שאור היום כמעט לא חדר אליה. מאחורי פרגוד בירכתיה היה גרמופון ענק שהשמיע תמורת חצי גרוש תקליטי חזנות של רוזנבלט, קוסוביצקי ומלבסקי. כשהתקליט התחיל להסתובב, וייספיש היה צועק על כל מי שהתקרב לגרמופון בלי לשלם שיכניס צמר גפן לאוזניים.

יום אחד הגעתי לווייספיש כדי לעשן סיגריה ולשמוע תקליט של יוסל'ה רוזנבלט. לידי עמד נער נמוך עם פיאות מגולגלות מאחורי האוזניים והביט בי. פתאום התפרץ לחנות איש עם זקן, משך את הנער באוזן וגרר אותו החוצה. "זה מה שאתה עושה במקום ללמוד?", הוא צרח עליו, "אני כבר אראה לך בבית מה זה לשבת במושב לצים".

אחרי שבועיים שוב נתקלתי בו. הוא עמד מהופנט והאזין לניגוניו של הכנר העיוור שקיבץ נדבות ליד גלידרייה "וולגה". פניו היו חבולות, אבל הוא ריחף בעולמות עליונים.

“מה קרה, אבא שלך שוב הרביץ לך?", הוצאתי אותו מהריכוז. הנער זיהה אותי מהגרמופון בחנות של וייספיש ופרץ בבכי. פתאום הוא נפתח אליי, אמר שקוראים לו שייקה וסיפר בגילוי לב: "אבא שלי אומר שאני הכבשה השחורה של המשפחה ושחבל שנולדתי בכלל. הוא מרביץ לי על כל שטות ומעביד רק אותי. היום ניקיתי סירים לפסח וכל האחים שלי שיחקו בחצר. להם קנו בגדים חדשים לחג, ולי הביאו מכנסי צמר משומשים שאנשים השאירו בבית הכנסת".

טפחתי לו על השכם ועודדתי אותו: "אתה ילד טוב, אבל משפחה לא בוחרים. תזכור רק דבר אחד - אתה תכף בן 15, כל החיים לפניך ואתה בן חורין". אחרי דקה ארוכה של שתיקה ניצת לפתע זיק בעיניו והוא אמר: "אני יודע בדיוק מה לעשות".

כשהוא נחוש לצאת לחירותו, גנב שייקה את האפיקומן בליל הסדר והצפין אותו מתחת לחולצה. לקראת סוף הסדר, כשאביו נזקק למצה הגנובה, גילו כולם שהגנב נמלט מהבית יחד עם שללו. על הרצפה בחדרו היו מוטלים מכנסי הצמר שקיבל לחג. "איפה הילד?", זעקה האמא. "איפה האפיקומן, זה יותר חשוב, אי אפשר לגמור את הסדר!", צעק האבא.

בשתיים אחר חצות הגיע שייקה לשכונת בית וגן ודפק על דלתה של דודתו הרווקה שרה־ביילה. "מי זה, אליהו הנביא?", שאלה הדודה בחרדה. "עוד פעם באת? לא שתית מספיק?"

כשפתחה את הדלת הופתעה לראות את בן אחותה, שסיפר לה את כל מה שקרה ונשבע שבחיים לא יחזור הביתה. שרה־ביילה הרגיעה אותו וסידרה לו מיטה חמה. למחרת, כשהוא אמר שהוא מתכוון להמשיך ברגל לתל אביב, היא התחייבה לעזור לו בכל כוחה. בצאת החג נסעה הדודה למאה שערים ואחרי שיחה קשה עם הוריו של שייקה הודיעה שהיא רושמת אותו לישיבה התיכונית מרום ציון ליד הבית שלה.

שייקה נקלט בישיבה החדשה וגם בפנימייה. סידרו לו מגורים בצריפים השוודיים, ומהר מאוד הוא התיידד עם חבריו החדשים. פלטיאל המבורגר, אחד משותפיו הרבים לצריף, אמר לו שאחרי כמה חודשים יעבירו אותם לבניין האבן של המיוחסים.

שייקה עשה חיל בלימודיו. הוא התפלפל בסוגיות תלמודיות סבוכות ואף חידש חידושים. הרב אופנברג ראה בו עילוי עם ניצוצות גאונות, וראש הישיבה הרב קושילבסקי הזמין אותו לסעוד על שולחנו בשבתות. בין לימוד גמרא בחברותא ושקידה על ספר מתמטיקה, בנה שייקה לעצמו רדיו גביש ובערבים נהג להקשיב למוזיקה קלאסית ולפרקי חזנות בקול ישראל.

בסוף שנת הלימודים הגיע למתיבתא הרב לינצ'נר מאמריקה, כדי לבחון עילויים. אחד מתוך 30 היה אמור לזכות בסטיפנדיה לשלוש שנים בישיבת "תורה ודעת" שבניהולו, כולל מגורים בניו יורק ודמי מחיה. הרב לינצ'נר בחר בשייקה בלי להניד עפעף. בהתרגשות מהולה בצער הוא נפרד מהדודה ומחבריו והפליג לארצות הברית. גם בישיבה בניו יורק הוא התבלט כעילוי ושמו הלך לפניו. מאז לא ביקר בארץ.

חרדים בניו יורק. צילום: נתי שוחט, פלאש 90חרדים בניו יורק. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

כעבור שנים רבות, ביום שישי אחד ב־1988, אני משוטט בלואר איסט סייד במנהטן ומגלה לפתע חנות מוזיקה יהודית ענקית בת שתי קומות. אני נכנס, נדהם מאלפי התקליטים ומתלוצץ ביידיש עם עובדי המקום. לפני שאני עולה לקומה השנייה, אני מבחין במדרגות שמובילות לאגף נסתר.

אני מתפתה לרדת בהן ומגלה לפתע העתק מדויק של חזית החנות של וייספיש ממאה שערים, כשברקע בוקעת מאחד הרמקולים המולה של הולכי בטל וילדים.

בפנים מתגלית מאורה שעל כתליה תמונות של חזנים מפורסמים ועל מדפיה צנצנות עם סיגריות שנשלפו מקופסאותיהן. מאחורי פרגוד ניצב גרמופון ענק של אר־סי־איי עם התמונה של הכלב, וכשאני מבקש לשמוע תקליט ניגש אליי בחור ודורש: "וואן דולר, תשים בקופת הצדקה". בן רגע הייתי שוב במאה שערים של ילדותי.

קניתי שם הקלטות נדירות של יוסל'ה רוזנבלט ואל ג'ולסון (אסא יואלסון בשמו המקורי) ב־170 דולר ועליתי לקופה לשלם. כשהגשתי את כרטיס האשראי, נדרשתי להציג דרכון. הבחור בדלפק ביקש סליחה והעביר את הדרכון לבדיקתו של אדם בלבוש הדור שעמד לא רחוק משם ודיבר בטלפון. האיש הציץ בדרכון, שלח לעברי מבט והתקרב אליי. "אתה אלחנן דוד מונשיין?" הוא שאל. "ככה כתוב, לא?", עניתי. "אתה מכיר אותי?", הוא המשיך לחקור.

לא היה לי מושג מיהו. אחרי שהוא זיכה אותי במפתיע בהנחה של 50%, הודיע הגביר המסתורי: "מחר אני עורך סעודה שלישית בבית שלי, עם הדור החדש של החזנים. אם תבוא, תדע מי אני. אל תדאג, יש מעלית שבת".

הסקרנות הורגת אותי ולמחרת אני מגיע לדירת הגג הענקית שלו ברחוב 59, ליד "פלאזה". שולחן הסעודה השלישית עמוס במטעמיה של רעייתו של בעל הבית. ילדיו מפליאים בזמירות עם קהל המוזמנים, ביניהם כמה קבצנים. אחרי ההבדלה כולם מתפזרים ואני שואל: "אז מי אתה?"
בעל הבית מוביל אותי לחדר פנימי, מסיט וילון ופותח כספת עם דלת עבה, כמו של "מגן גולדמן". הוא מזיז הצדה תכשיטים ומטבעות זהב, פותח מגירה פנימית, שולף ממנה ביד רועדת סמרטוט מצהיב ומוסר לי אותו.

“מה זה?", אני שואל בתדהמה. מארחי מושיב אותי על כורסה ומחייך: "תדע לך שכל מה שיש לי היום זה בזכותך. אתה אמרת לי לצאת לחירות, ואני שמעתי בקולך. הנה שברי המצה שנשארו מהאפיקומן שגנבתי בפסח לפני 30 שנה. עכשיו אני מבקש ממך שתיקח את זה איתך בחזרה לירושלים ותחזיר לאבא שלי שיגמור את ליל הסדר".

(הסיפור לקוח מתוך ספרו של דוד מונשיין, "היה הייתה פעם ירושלים", בהוצאת חושך - הוצאה לאור).

 2
נשבעתי לעצמי שלא אכתוב או אזכיר או אתייחס השבוע לקורונה, כי נמאס לי כבר לשמוע את המילה הזו. אני שובר את השבועה, כי הביאו לי את הסעיף כששמעתי בחדשות בשבת שעברה על הישראלים ששבו לישראל מארצות הברית, ובמקום לעבור בדיקות רציניות בשדה התעופה שלנו, יצאו ממנו בלי פיקוח ובלי למלא את הוראות הממשלה. החבר'ה הטובים, שמשיקולים כאלה ואחרים החליטו לא לשהות בארץ הגדולה, נכנסו למונית ונסעו הביתה, ומי יודע אם מילאו את הוראות הבידוד ונשארו בביתם.

בדיקות קורונה לשבים מחו״ל. צילום: טל עוז / משרד הביטחוןבדיקות קורונה לשבים מחו״ל. צילום: טל עוז / משרד הביטחון

התוצאה הסופית היא שכנראה מאות נוסעים, שחלקם מן הסתם נושא את הנגיף, יצאו לפגוש את חבריהם ואת בני משפחותיהם וכנראה ידביקו חלק מהם.

חבר שקורע את התחת בטיסות ארוכות לסין כדי להביא ציוד רפואי מציל חיים לארץ, סיפר לי על התלאות שעובר הצוות כשהוא מגיע לסין: למטוס עולים צוותים רפואיים שבודקים את חומם של אנשי הצוות במדחום כספית בבדיקה בבית השחי. מכניסים להם מטושים לשיא העומק של האף והגרון, מתחקרים אותם במשך זמן ממושך ושואלים עם מי נפגשו והיכן היו. אם יש חשש שמי מהם עלול להיות נשא, מעבירים אותו בקרון מיוחד לבידוד של שבועיים בפיקוח.

אותו חבר, שבדרך כלל שומר על נימוס ועל תרבות הדיבור, הפך לעצבני אחרי ששמע על הברדק שחוגג בנמל התעופה בן־גוריון ועל הטחת האשמות של משרד ממשלתי אחד על משנהו. בסוף שיחתנו החבר שחרר כמה משפטים עם קללות עסיסיות, שלא ראוי להעלותן על הכתב כלפי האחראים לפשלה הזו. אם הייתי חרא בן אדם, הייתי מקליט אותו ומשמיע אותן ברדיו. הם היו מזדעזעים, כי חלק מהם מכיר אותו היטב.