הגזענות המבצבצת מבעד למתקפות הפרועות על אורלי לוי־אבקסיס מחווירה לנוכח הצביעות המשתקפת מהן. באופן מוזר מגיעה המתקפה לא מפוליטיקאים, למעט אנשי מרצ, אלא דווקא מכלי תקשורת שמרוב נאורות אף פעם לא נוטלים קורה מבין העיניים.

הם לא עוצרים לשאול אולי יש שמץ מוסר כפול בהתנפלותם על לוי־אבקסיס לעומת השתיקה האוהדת לנוכח מעשה המרמה המכוון והמתוכנן מראש של בני גנץ, יאיר לפיד, משה יעלון ואביגדור ליברמן, שידעו שאין כל דרך להרכבת ממשלה בלי הרשימה המשותפת, אך כדי לא לאבד קולות חזרו והבטיחו לציבור כי לא ישתפו פעולה איתה במישרין ולא בעקיפין. 

יש הבדל עצום בין המקרה של לוי־אבקסיס, החוזרת לכור מחצבתה בסרבה לשתף פעולה עם תומכי טרוריסטים שוללי אופייה היהודי של מדינת ישראל, לבין מי שעד הרגע האחרון שיקרו לעם ישראל. כשעמיר פרץ סיכן ערב הבחירות את הסוד הכמוס וחשף בחצי פה את המזימה, כמעט האשימו אותו בבגידה במטרה הקדושה. כשצביקה האוזר ויועז הנדל נשארו נאמנים למילתם לציבור, דרשו מהם ברוב חוצפה להתפטר, במקום לדרוש זאת מחבריהם לרשימה שגזלו קולות בוחרי ימין בתרגיל עוקץ חסר תקדים. 

כשלוי־אבקסיס חוזרת למקום שאליו היא שייכת מבחינה אידיאולוגית, מציגים אותה ככלנתריסטית ותוקפים אותה ללא רחמים. ללא בושה מעיזים להשתמש בהקלטה מבושלת כדי לנסות להציג אותה כמי שלפני הבחירות הביעה את הסכמתה לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. זהו שקר גס. 

במקור אמרה בדיוק את ההפך: שהיא מוכנה לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת רק בעניינים חברתיים. לפני הבחירות גם שבה והדגישה שאין לה קרבה אידיאולוגית למרצ וכל מטרת הבלוק הטכני היא ששלוש המפלגות יעברו בביטחון את אחוז החסימה, ואחר כך ייפרדו כל אחת לדרכה.

אבל הזלזול באינטליגנציה של הציבור מגיע לשיא נוסף. כדי להגן על עצמם בפני אשמת האפליה, טוענים פרשנים בלי למצמץ: תקפנו גם את גנץ. זה נכון, הם תקפו גם את גנץ ואשכנזי, אבל לא על הפרת ההתחייבות שאותה השניים מראש לא התכוונו לקיים, אלא דווקא על הפרת ההתחייבות שאותה הם שאפו בכל לבם לקיים: אי־הצטרפותם לממשלה תחת נתניהו. 

בעשותם זאת מתעלמים המבקרים מהעובדה שהנסיבות השתנו באופן בלתי צפוי. בראש וראשונה משבר הקורונה שינה את סדרי העדיפויות. אבל גם העובדה שנתניהו ניצח בבחירות. לפי אמות המידה שגנץ קבע וקידש בספטמבר, הליכוד גברה על כחול לבן והיא המפלגה הגדולה, וגוש הימין המגובש הגדיל את הפער מול גוש השמאל־מרכז.

טענו נגד לוי־אבקסיס, האוזר והנדל כי נבחרו בקולות אנשי שמאל שמעדיפים ממשלה עם היבא יזבק על ממשלה עם נתניהו, ולכן פרישתם אינה מוסרית. אלא שאז הגיע הסקר של מנו גבע בערוץ 12, שהוכיח כי מפלגת גשר שומרת על כוחה ושסיעת הנדל־האוזר זוכה לשני מנדטים.

עמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס (צילום: אבשלום ששוני)עמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס (צילום: אבשלום ששוני)

שמרנות כמוצג לאספנים 
מתחת לרדאר של המו"מ הקואליציוני ובצל הוויכוח הגדול על הדרך הנאותה והיעילה למניעת סיכולו של ההסכם הקואליציוני על ידי בג"ץ, מתפתח מחדל שמסכן את הדמוקרטיה הישראלית: השתלטות דורסנית וטוטאלית של השמאל על הוועדה למינוי שופטים. 

התקשורת, בהובלת פרשני משפט וקברניטי כחול לבן, עושים כל מאמץ להותיר את הנושא בפרופיל נמוך תוך ניצול השטחיות של העוסקים בפוליטיקה. בדיוק כפי שעשה אהרן ברק כשהעביר בכנסת את חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" וחוק יסוד "חופש העיסוק", תוך שהוא שותל בהם את הוו שעליו תלה בהמשך את ההפיכה השיפוטית שלו - הסמכות לבטל חוקי כנסת. זאת ללא דיון ציבורי ובלי שהח"כים מבינים על מה הם מצביעים ומה הם מעוללים לדמוקרטיה ולשלטון נציגיו הנבחרים של העם.

בזמן המהפכה השיפוטית של ברק הייתה המטרה להכפיף את הרשות המבצעת והמחוקקת לרשות השופטת במקום לחוק. היום המטרה איננה להגן על שלטון החוק, להפך. במקום לאזן מעט את הרכבו של בית המשפט העליון, רוצים לשוב להציפו בשופטים שכולם עשויים מעור אחד. לכייסים בצרפת הייתה טכניקה בדוקה: באירועים רבי־משתתפים הם היו פוצחים בשירת ההמנון. כאשר הציבור היה מזדקף לעמידת דום, היו הכייסים מרוקנים את כיסי הנאספים בחסות ה"מרסייז".

כך המנגינה הבוקעת מכל שופרות התעמולה של השמאל: ממשלת האחדות נועדה לעסוק בקורונה, למה צריך להתעסק בנושאים שוליים כמו מינוי שופטים? את מי זה באמת מעניין בימי המשבר שזוממים להרכיב ועדה למינוי שופטים המונה תשעה חברים, שיהיו בה שני נציגים להשקפת העולם המדינית של מרבית הח"כים, בעוד לפי החוק דרושים כיום לפחות שלושה חברים בוועדה למניעת עושק המיעוט בקרבה. 

בשלב זה מגיע הטיעון שנועד להרדים: המינוי הבא הוא הרי רק בעוד שנה, ועד לרוטציה ימנו רק שופט אחד. זה נכון, אבל אחריה ימנו חמישה. כלומר: נחזור לימים שבהם השופטים השמרנים בעליון הם מוצג לאספנים, אבל זה יקרה רק בעוד שנתיים.

כחול לבן מנצלת את העובדה שהנושא לא מוצג כהווייתו, ולכן הציבור לא בקיא בו, כדי להציג תמונה המנותקת מהוויכוח האמיתי, שבו מככבות המנטרות: לא ניתן לפגוע בשלטון החוק, לא ניתן לפגוע בבית המשפט.    

אם לעבור מהדמגוגיה לעובדות, בוועדה למינוי שופטים יש תשעה חברים: שלושה שופטי בית המשפט העליון; שני שרים, אחד מהם שר המשפטים שהוא גם יו"ר הוועדה; שני ח"כים, אחד מהם מהאופוזיציה; ושני נציגי לשכת עורכי הדין. שופטי העליון נוהגים להצביע כמקשה אחת, יחד עם אבי ניסנקורן הם ארבעה, עם שני נציגי הלשכה שברוב המקרים תומכים בשופטים הם שישה, עם נציג האופוזיציה הם יהיו שבעה. 

אבי ניסנקורן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)אבי ניסנקורן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

החוק שחוקק גדעון סער קבע שמינוי שופט לעליון דורש שבעה קולות של חברי הוועדה. כלומר, בלי הסכמת השופטים לא ניתן למנות איש. טענו נגד סער שהוא שירת בחוק את נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית ביניש, אבל בפועל הוא שירת את מי שמבקש למנוע מיוריזציה, ולהבטיח איזון בבחירת השופטים. 

הוויכוח הפעם אינו על שליטה בוועדה; המאבק הוא על כבשת הרש. על שיהיה לגוש הימין מיעוט שיצטרכו להתחשב בו: על שלושה מתוך התשעה. ואם אין דרך להשיג מיעוט של שלושה, על הגבהת הסף למינוי שופט על פי חוק סער משבעה לשמונה חברי וועדה. 

הגוש השלים עם אובדן הרוב בוועדה, חרף היותו מחצית הכנסת. הוא השלים עם כך שבקדנציה הזו הפער לטובת השמאל לא יקטן - אבל אסור לו להשלים עם הגדלת הפער. אם עניין מינוי השופטים לא יוסדר בצורה הוגנת, ליכודניקים רבים יעשו כל מאמץ, תוך ניצול כל פרצה, להביא לסיכול ההסכם כדי למנוע בכייה לדורות.

tguvot@maariv.co.il