על המסך, מצדה השני של הגדר, חיכו להם שישה גברים ואישה. בראשם בחור נמרץ בשם ראמי אמאן, עיתונאי עצמאי ופעיל חברתי, המקיים זה עשור מגעים עם ישראלים במסגרת עמותה שהקים ושמה "ועדת צעירי עזה".
אמאן, תומך נלהב של מגע עם החברה האזרחית בישראל, אף ביקר בתל אביב לפני חמש שנים. בשנה שעברה הוא נעצר בעקבות פעילותו הגלויה, ושוחרר אחרי 17 ימים ללא אשמה. "הם חשדו שאני מרגל", סיפר. שניים נוספים מחבריו לשיחה הזדהו בשמותיהם. מוחמד מוראד, חייט, ומנאר אלשריף, עיתונאית עצמאית. השאר נראו בפנים גלויות, אבל לא נקבו בשמם המלא.
שני הצדדים מצאו פתע כי הם מצויים תחת סגר, אף שכאן אצלנו, יש להודות, הייאוש הרבה יותר נוח. זו הייתה שיחה חמה ולבבית, שארכה כמעט שעתיים, רובה באנגלית. הישראלים הציגו שאלות, והעזתים השיבו כפי יכולתם. ביקשו שקולם יישמע, אמרו כי גם להם, כמו ליתר אזרחי העולם, מותר לחיות ולממש שאיפות. הם רמזו כי שאלות על ממשל חמאס ואופיו עלולות להיות בלתי נוחות עבורם, וסיפרו כי רבים שואלים אותם מדוע לבוא במגע עם ישראלים, שהרי כולם כאן אנשי מוסד או שב"כ.
"כן, זה מסוכן", השיב ראמי אמאן על שאלת אחד הישראלים, "אבל אין לנו מה להפסיד. נוסף על כך, מצאנו אצל הישראלים סימפטיה רבה, שמעניקה לנו כוח". אמאן האיץ בשומעיו להצמיח מתוכם מנהיגים שיחוללו שינוי. "בואו ניצור אבו מאזן חדש, נתניהו חדש, ליברמן חדש".
ביום חמישי שעבר, שלושה ימים אחרי המפגש, נקרא אמאן למשרד הפנים מעזה, ואיתו כמה משותפיו לשיחה. הם נעצרו, ומאז לא נודע עליהם דבר. משרד הפנים בעזה לא הסתיר את מעצרם. "הם הועברו לחקירה, ובסיומה יינקטו נגדם הליכים משפטיים", נאמר בהודעה, "כינון פעילות או אינטראקציה עם האויב הישראלי, בכל כסות שהיא, הוא בגידה בעם ופשע שעליו קבוע עונש בחוק".
בזה אחר זה בירכו הגורמים הפוליטיים בעזה את חמאס על המעצר. החזית העממית, החזית הדמוקרטית, הפלגים החמושים. כולם כמקהלה מחאו כף, כמו היו אמאן וחבריו חבורת מרגלים נפשעת.
המעצר לווה בתמיכה קולנית, אומנם לא רחבה מדי, של גולשים ופעילים חברתיים. הבולט שבהם, מחמוד סרסור, קרא להעמיד את אמאן וחבריו למשפט, ועקץ את חמאס. "מה שראינו הוא היעדר אחריות לאומית, ומן הראוי לשים לזה סוף", כתב בעמוד הפייסבוק שלו.
אין להתפלא מדוע צמחו לישראל שונאים בעזה. הרצועה מצויה כבר 14 שנה תחת אחיזת מלקחיים ישראלית, המגבילה את תנועת אזרחיה באוויר, ביבשה ובים. האוכלוסייה יודעת כי גם קברניטיה אחראים לעימות המתמשך, ועדיין, היא הנושאת במחיר הכבד. לא רק חמושים נהרגו מאש צה"ל, אלא גם חפים מפשע. משפחות רבות איבדו יקירים, אף שלא השתייכו לאף ארגון ולא נשאו נשק.
הסיפור הזה הוא תמונת ראי לעימות הפוליטי בישראל בין תומכי שלום למתנגדיו. בין אלה הסבורים כי כולם שם, מעבר לגדר, אותו הדבר, לאלה הטוענים שכולם שונים. ראמי אמאן ותומכיו סבורים כי החיפוש אחר ישראלים הרוחשים אמפתיה לאוכלוסיית עזה איננו רק מותר, הוא חובה. כשיראו העזתים שיש ישראלים טובים, הוא סבור, הם לא יאבדו את התקווה. אולי בכך גם יזורז הרגע המיוחל שבו יוסר הסגר.
חוקריו של ראמי אמאן יודעים כי הוא וחבריו אינם מהווים איום על הביטחון. תורת המודיעין אומנם מחייבת לפקח עליהם, שמא ייפלו בפח ויתפתו להצעות עבודה מן השב"כ, אבל הסיכוי שהדבר קרה הוא פעוט. הנהגת חמאס, אף שהיא חזקה, איננה כל־יכולה. כמו ממשלת ישראל, היא אינה רשאית להתעלם מתביעות הרחוב. מעצרם של חברי "ועדת צעירי עזה", אם כן, נועד לרצות את קולות המחאה. אבל הנהגה חכמה נבחנת לא רק בהקשבתה להמיית לבו של הציבור, אלא גם בכושרה להציב לו גבולות.
בשבוע האחרון כבר החלו ארגוני זכויות אדם בעולם להביע את מורת רוחם מן המעצר. עזה זקוקה תמיד לתמיכה בינלאומית, וספק אם תרצה לערער אותה בגלל שבעה צעירים נחמדים שרצו להכיר את שכניהם מעבר לגדר.
חבר עזתי הפנה את תשומת לבי השבוע לעובדה הידועה, שהשקל הוא המטבע החוקי ברצועה. בארנקיהם של בכירי חמאס מונחים שטרות עבריים ובהם דיוקנאות שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג ורחל המשוררת. לזאת יש להוסיף אינסוף מגעים בתחומים מדיניים וביטחוניים. תיאום לצורכי רכישת סולר לחשמל, תיאום לצורכי העברת דולרים קטאריים, תיאומים להפסקת אש, והגדול מכולם - פעמיים לפחות במרוצת 2019 תיאמו לכאורה ישראל וחמאס, באמצעות מתווכים, תקיפה ישראלית נגד מטרות של הג'יהאד האסלאמי, בלי שחמאס יתערבו.
העיקר, מצאו את הבוגד.
התרעות פיקוד העורף