קורונה ופוליטיקה, פוליטיקה וקורונה. תקציר חיי המדינה בחודש האחרון. החיים נעצרו, כאילו מישהו לחץ על כפתור והקפיא את העולם. אולי לזה כיוונו שרי "קבינט הקורונה" כאשר החליטו על סגר כללי לימי תחילת החג וסיומו. 

אני יושבת במרפסת ביתי בירושלים ומעיפה מבט אל הרחוב השומם: רכב משטרתי נע בדרכו אל המחסום שהוצב ביציאה מהאזור. בבניין ממול ילד מציץ מהמרפסת, מבטו מפוחד. אני שומעת את שכנתי ניצולת השואה מתלוננת בקול שקט כי המראות מחזירים אותה לילדותה בגטו בפולין.

לוחץ לה בחזה, אבל היא מפחדת ללכת למיון. בני גילה מתים מהנגיף מדי יום. אני רואה, מקשיבה ומתלבטת: האם עדיף להתעלם ממה שקורה סביבי בשבוע האחרון וללכת על הבטוח, קרי על ההיבט הפוליטי של חיינו. כי זהו הרי טור פוליטי. אבל קשה להתעלם מהמציאות כאשר היא מתפרצת לך מול העיניים מכל פינה אפשרית.

בכל פעם שראיתי את בנימין נתניהו מופיע בפני הציבור, ערב־ערב, מזריק עוד מנה של נבואות זעם על אלפי מתים, נשארתי בתחושות מעורבות. מחד, מגיעות לו מחיאות כפיים. הקורונה איננה פיקניק, והתמונות מניו יורק ומברגאמו אינן לקוחות מסרט הוליוודי. הכל אמיתי להחריד. מחובתו של ראש מדינה להזהיר את אזרחיו, אפילו להפוך לפרזנטור של מסיכות, טישו וריחוק חברתי. מאידך, מה צרב לי התזמון.

הקורונה: בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים (צילום: פלאש 90)הקורונה: בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים (צילום: פלאש 90)

 
ראו זה פלא: כל עוד התלבט והתנדנד לו בני גנץ, נקרע בין חבריו לכחול לבן לבין ההיגיון הפוליטי והאישי שדחף אותו לזרועות נתניהו, הפכו הופעותיו הקודרות של רה"מ לחלק אינטגרלי ממהדורות החדשות. כשגנץ נשבר, כחול לבן פורקה והמו"מ החל, לפתע צנחה תדירות ההופעות. האם הקורונה חדלה להוות איום ממשי על האנושות ועל עם ישראל בפרט? האם כולם כבר למדו לציית להוראות ולהתעטש לתוך טישו? בשלב מסוים קשה היה כבר להתעלם מהניחוח הפוליטי החזק שמאחורי מסע ההפחדה. 

# # #

כאשר הוטל הסגר על בני ברק, וכעבור שבוע גם על כמה שכונות חרדיות בירושלים, הציבור הרחב צהל: סוף־סוף עלו על מוקד המגיפה ונועלים את "הבעייתיים".ההכנה למהלך הייתה מאסיבית. במשך שבועות ראינו את החרדים שמטיילים במאה שערים בזמן שכל המדינה יושבת בבית, והנה הם מצטופפים בבתי הכנסת, בישיבותיהם ובמוסדותיהם.

ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן ניפק הופעות תוקפניות על גבול ההסתה, דרש לסגור את השכנים המדביקים מבני ברק ותרם תרומה יפה לאווירה הכללית. גם החרדים מצדם סיפקו את הסחורה. כפי שידוע לכל עיתונאי מתחיל: רוצה כותרת? לך לאזור חרדי קיצוני. 

אמת, החרדים בהחלט תרמו לצרות של עצמם. נעילתה של מערכת החינוך החרדית באיחור של שבועיים מסתמנת כמו מחדל אדיר. אורח החיים החרדי, המניינים וההתקהלויות למיניהן, הוביל להדבקה גדולה בהרבה מאשר בקרב הציבור החילוני. גודל המשפחות והצפיפות בקהילה הקשו על האפשרות לבודד חולים.

קורונה בבני ברק (למצולמים אין קשר לכתבה) (צילום: אמיר כהן, רויטרס)קורונה בבני ברק (למצולמים אין קשר לכתבה) (צילום: אמיר כהן, רויטרס)

תמונת התחלואה באזורים חרדיים חמורה ומדאיגה. אז מה עושים? נועלים אותם, שיסתובבו בינם לבין עצמם ולא ידביקו את הציבור ה"חף מפשע". כן, בדיוק כך הצטייר הציד התקשורתי אחר "החרדים מפיצי המגיפה".

ונתניהו שתק. הגינוי היחיד שלו הגיע אחרי כמה ימים של הסתה פרועה, ורק אחרי שאנשי התקשורת החרדית הפסיקו להתאפק והתחילו לתהות ברשת - מדוע הפרטנר הטבעי של המפלגות החרדיות אינו מופיע ומגנה את ההסתה באותה נחישות שבה הוא קורא לגנץ להקים ממשלת חירום?

אחרי החגיגה התקשורתית והפוליטית הממושכת, לחרדים לא נשאר סיכוי. גם צעד כמו הקמת חומה סביב האזורים החרדיים והצבתם של חיילים חמושים עליה היה מתקבל במחיאות כפיים סוערות. ההסתה הממוקדת היא כלי אולטימטיבי שעובד תמיד. 

אי אפשר שלא לציין את האנשים שמגיע להם צל"ש בסיפור "החרדים המידבקים". אביגדור ליברמן ויאיר לפיד היו גורפים הון פוליטי רב לו היו מצטרפים למקהלה, אך הם שתקו ולא הוציאו הודעה אחת בנושא. 

ליברמן, שבנה שני קמפיינים על מתקפות חריפות נגד הציבור החרדי, העדיף לא לרכוב על ההסתה בעיצומה של המגיפה. צעד אצילי שלא פוגשים הרבה במשחקים פוליטיים. מילה טובה מגיעה גם לרון חולדאי, שהורה להאיר את בניין עיריית תל אביב בכיתוב "אוהבים את בני ברק". המחווה בוצעה במהלך הופעות השנאה של שאמה הכהן, וגרמה להתרגשות רבה בקהילה החרדית. 

# # #

ואז נעלו גם את השכונות הירושלמיות. הרשתות החברתיות התפוצצו מרוב שמחה: "עכשיו נצא לחופשי, מוקד ההדבקה ננעל". באותו יום נסעתי בבירה החצויה ועברתי שכונה שכונה כדי לראות איך הסגר עובד, אם בכלל. לא האמנתי למראה עיניי. השכונות החרדיות מלאו דממה.

עוברי אורח בודדים נראו מבולבלים ונבוכים, ואפילו ילדים עזבו את הרגלם הטבעי להתעניין בסקרנות בכל דבר חדש ונמנעו מלהתקרב למחסומי המשטרה. ואז עברתי לאזור ה"פתוח", החופשי מהסגר ונטול הניידות והחיילים. נראה היה שהקורונה נשארה בשכונות החרדיות. 

תושבי השכונות החילוניות הסתובבו ברחובות, טיילו, תרגלו יוגה בגינות. באחד הרחובות שני בחורים הוציאו מערכת הגברה אל המרפסת, כאשר קהל שמח רוקד ליד הבניין.

אכיפה בירושלים  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אכיפה בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כשחזרתי הביתה, ניסיתי להבין מה התועלת של הסגר, וקיימתי הרבה מאוד שיחות. לא קיבלתי רשות להזכיר את האנשים בשמם, כי הסיפור רגיש והוא טרם הסתיים. אחד מהם הוא חבר במועצת העיר שעל כתפיו הוטלה המשימה להיות בקשר עם כל השכונות הנעולות, ולפעול להוצאתם של חולים למלוניות.

האיש התרוצץ בין השכונות, שוחח עם רבנים ומפעילים שכונתיים, וכל זה בעיצומו של חג הפסח, על מגבלותיו הבלתי פוסקות. המטרה הייתה בלתי אפשרית: להקים מערך הסברה מסודר, לגבש עמדה בקרב רבני השכונות, לגייס מתנדבים, כך שבסופו של המאמץ האדיר יסכימו החולים לעזוב את בתיהם ולעבור למלוניות. 

עד סוף פסח המאמץ לא צלח. כצפוי, רוב החולים סירבו להתפנות בנימוקים שונים. אך הסגר נמשך, חרף ההתרעות על מצבם הנפשי של האזרחים הנעולים, וחרף הכותרת שעלתה במהלך החג, שלפיה מחלקת המחקר במשרד הבריאות סבורה שהסגר אינו מועיל. וכל זאת משום מה? אחד הגורמים אמר לי השבוע: "כאשר חשים ריח של ועדת חקירה, לא עוסקים בדקויות וברגשות". עיין ערך "ממשלת חירום לאומית". 

ובכן, הסגר אינו מציל נפשות, אינו מרפא חולים ואינו מהווה פתרון. הפתרון הוא הסברה מקצועית ואגרסיבית, בידוד והוצאת החולים מבתיהם. אבל זה קשה, זה מורכב, ואי אפשר לחייב חולה להתפנות. אפשר רק לשכנע, והשכנוע, כידוע, הוא עבודת פרך. קל בהרבה להציב ניידות בכניסות וביציאות מהשכונות, וזה גם תורם לנראות של פעולה.
כמה יחלימו או לא יידבקו בזכות הסגר וכמה ייפגעו נפשית ו/או בריאותית - זה כבר לא סיפור למהדורות. אין בו רייטינג, ועדיף פשוט שנעזוב אותו.

tguvot@maariv.co.il