אז מה יש לנו ברהט בזמן האחרון? יש לנו מלחמת עולם על פיסת קרקע קטנה למדי בין משפחת אזברגה למשפחת אבו סהיבאן. יש לנו אירועי ירי, שהפכו למוזיקת רקע קבועה בעיר שכמות הנשק שמסתובבת בה יכולה לחמש אוגדה סדירה. יש לנו הצתות של עסקים. יש לנו מורה שבדרכה חזרה מעבודתה חטפה פטיש בראש. יש לנו מהנדס עיר שנורה ונפצע. יש לנו את אחיו, שנורה חודש אחריו ונהרג. לפני שבוע הייתה לנו גם ניידת משטרה שחוררה מאש שנורתה על ידי אחד הצדדים הניצים.

עזבו רגע את החברה הבדואית ואת הביקורת שהיא ראויה לה, מבלי להכליל את מי שלא צריך. מדינת ישראל, זו שאחראית על החוק והסדר, חיה כבר שנים עם האירועים הללו כאילו שהם הדבר הטבעי ביותר בעולם. אלה הבדואים, כאילו אומרת המדינה, ומכיוון שאי אפשר לצפות מהם ליותר, צריך לראות איך לזרום עם מציאות החיים שלהם ולא להתנגש בה.

השבוע לדוגמה הוצבו ברהט בטונדות במטרה לחסום את הכביש המחבר בין בתיהן של שתי המשפחות המסוכסכות. מישהו היה מעלה בדעתו פתרון כזה - הצבת בטונדות באמצע העיר - בעקבות קרבות בין עבריינים באשקלון?

קצת רקע, כדי להבין למה הסכסוך הזה ברהט מבעבע כל כך הרבה זמן. ובכן, בדרך כלל במגזר הבדואי בעקבות אירוע רצח כמו זה שאירע בנובמבר, מתנהל תהליך שהמשטרה מודעת לו, מייחלת לו, ולא פעם גם שותפה פעילה בו. במסגרתו, משפחת הרוצח - זו שצפויה להיות הנפגעת מנקמת הדם - עוזבת את שכונת מגוריה ונמלטת על נפשה, על טפה ועל זקניה. גם הפעם זה בדיוק מה שקרה.

שוטרים ברהט. צילום: דוברות המשטרהשוטרים ברהט. צילום: דוברות המשטרה

משפחת אזברגה, שמקרבה יצא לפי ההערכות רוצחו של בן משפחת אבו סהיבאן, לקחה את הרגליים ועברה להתגורר לתקופה אצל קרובי המשפחה ברמלה ולוד. אלא שהפעם, באופן חריג, לא כל בני המשפחה היו מוכנים לשחק את המשחק. חלק מבני משפחת אזברגה בחרו להישאר בשכונה, כאילו כלום לא קרה, מול עיניהם הרושפות מזעם של בני משפחת הקורבן, ומכאן הכל הלך והסלים. המשטרה אף פעם לא ניסתה להילחם בחוקי המדבר הללו ובמסורת המפוארת של נקמות הדם והחיסולים ההדדיים. נהפוך הוא. במשך עשרות שנים היא משתפת איתם פעולה, ופה ושם גם ממלאת בהם את החלק שמייעדים לה הצדדים.

בעבר הראינו כאן איך קציני משטרה הופכים שותפים פעילים באירועי סולחות, שבמסגרתם קובעים הצדדים למי אסור להיכנס לבניין המועצה או לקופת החולים, כעונש על כך שהרוצח יצא ממשפחתו, ולמי מותר לרצוח את מי ובאילו תנאים במקרה של אי־עמידה בהסכם. עוד הראינו איך המשטרה מסייעת למשפחות הרוצחים לעזוב במהירות את בתיהם, כדי שיד משפחת הנרצחים לא תגיע אליהם. פעם סיפרנו פה את סיפורו של השבט שבחסות המשטרה נמלט מכפרו, אחרי שאחד מבניו רצח בן חמולה שכנה, והראינו כיצד המשטרה הציבה אותו על קרקע של המדינה דרומית לרהט, ובכך הקימה כפר בלתי חוקי חדש שנמצא על מקומו עד היום.

וזה בדיוק העניין. הגישה הרשמית הנהוגה כאן במשך שנים גורסת שמוטב לתת לבדואים לנהל את ענייניהם לפי חוקי המדבר וכללי השבט, מתוך הנחה שהשיטה המסורתית כבר תסדר את עצמה בעצמה. כל עוד הנמר הזה מאפשר לרכוב עליו, הכל אכן עובר בשקט ואפילו לא מדגדג את מהדורות החדשות. פעם בכמה זמן, כשהנמר משתולל, המשטרה מאבדת שליטה, וגישת הג'ונגל - זו המבקשת לאפשר לכל אחד לנהוג לפי תרבותו, ולא משנה מאיזה צד היא פוגשת את החוק - מתפוצצת בקול רעש גדול.

הישראבלוף בהתגלמותו

כדי להבין את עוצמת האבסורד, נסו אחרי כל אחד מהסיפורים שיובאו כאן לצאת בדמיונכם מהמגזר הבדואי, ולהעתיק את התיאור אל רעננה או ירושלים, רק כדי שייקל עליכם להבין באלו אבסורדים אנחנו עוסקים.

ד"ר מחמוד אלנבארי, לדוגמה, איש מצוין שכיהן כראש מועצת חורה, נאלץ יותר מפעם אחת להימלט מתחומי המועצה המקומית שבראשה עמד בעקבות סדרת נקמות דם - מעשי רצח, בעברית מדוברת - בין החמולה שלו לחמולה אחרת. ראש המועצה עצמו לא היה מעורב בשום מעשה פלילי, אבל ידע היטב שהוא עלול לשלם בחייו על מעללי בני המשפחה שלו. כאמור, עצמו לרגע את העיניים ונסו לדמיין את משה ליאון או את רון חולדאי נאלצים לברוח מהעיר ולהסתתר בשטח למשך כמה ימים, רק כדי שמישהו לא יחסל אותם.

כשמדינת ישראל חיה בשלום עם מסורת כזו, ולא הופכת עולמות כדי להילחם בה, איזה מסר היא מעבירה, חוץ מזה שזה נורמלי ושזה בסדר שכך נראית שגרת החיים. וכשהמדינה מתנהגת כך, למה שאזרחיה ינהגו אחרת?

קחו את הדוגמה של המועצה האזורית אל־קסום, שיכולה לשמש מודל מרשים של הישראבלוף הישראלי בתפארתו, הכל על חשבון משלם המסים הנדיב. עד לפני כשלוש שנים נוהלו היישובים החוקיים בגזרה, שהיום מאוגדת תחת מועצת אל־קסום, על ידי פקידים ממונים ממשרד הפנים. ב־2017 נבחר שם ראש מועצה מקומי ראשון. בדצמבר 2018 נבחר השני, סלאמה אל־אטרש. במשך השנים המדיניות שנהגה באזור הייתה פשוטה: אם שקט עולה כסף, כדאי לשלם אותו. מלחמות תמיד עולות יותר. וכך עבד הכל על בסיס גלוי של פרוטקשן, שהמדינה שילמה ביודעין ובנדיבות.

מה זה אומר פרוטקשן? זה אומר שכאשר המדינה מקימה גן ילדים, היא מאפשרת לבעל השטח - או למי שחושב שהוא ראוי להיות בעל השטח, ויש לו די כוח לטעון את זה - לקבל את כל מה שהוא מבקש כדי לאפשר לגן הזה לפעול. הוא מביא את הגננת מהמשפחה שלו. הוא מביא עובדי ניקיון מהמשפחה שלו. אם צריך, הוא מספק חשמל לגן באמצעות הגנרטור שלו. הוא גם מעניק לגן שירותי שמירה מהמשפחה שלו.

למה צריך שומר לכל גן? האמת, לא צריך. לא רק שלא צריך, ברוב המקרים באמת לא הייתה בפועל שום שמירה. שמירה לא הייתה, אבל תשלום על שמירה היה ועוד איך. מיליוני שקלים מדי שנה. כשאל־אטרש נכנס לתפקידו, הוא החליט, בשלב ראשון, לחתוך את תקציב השמירה ולהודיע שאין צורך לזרוק כספי ציבור על העניין הזה. ברגע אחד נחתכה פרנסתן של לא מעט חמולות.

מה קרה בתגובה? שתי הצתות של גני ילדים, ועוד הצתה אחת של בית ספר באל־סייד. שלוש הצתות של גני ילדים באום בטין. הרס של שני גני ילדים, על דלתותיהם, חלונותיהם וציודם בטראבין. אחרי שאלה שופצו, באה ההתקפה הבאה ואיתה נשברו הקירות והתקרה האקוסטית. כשגם אלה תוקנו, הגיעה המתקפה השלישית ועשתה שפטים במה ששוחזר. לפני כשבועיים - אלה החדשות האחרונות - נכנסו רעולי פנים למשרדי המועצה, ובהיעדרו של ראש המועצה עצמו תקפו פיזית את עוזרו ואת מנכ"ל המועצה. כל זה למה? כי מישהו הרגיל אותם כל השנים שהמדינה מוכנה לממן את הפרוטקשן שהם התפרנסו ממנו, והרגלים לא קל לשנות.

רגע, זה עוד כלום. באל־קסום רשומים באופן רשמי משהו כמו 12 אלף תושבים. בפועל המועצה מעניקה שירותים לכמעט 70 אלף! לאיפה נעלמו כמעט 60 אלף? ובכן, חלק מהפער - כמחציתו, לפי הערכת המועצה - נובע מבעיה מוכרת במגזר הבדואי, שלפיה אנשים רשומים במקום שבו מרוכז השבט שלהם, גם אם בפועל הם חיים במקום אחר. החצי השני - כמה עשרות אלפים, שוב, לפי ההערכות במועצה - נרשמו ביישובים אחרים כדי לגנוב הטבות מס.

יישובי אל־קסום מקבלים מהמדינה 12% הטבת מס. יישובים אחרים, תל שבע או כסיפה, רק לצורך הדוגמה, מקבלים מהמדינה 18%. אז למה להירשם במקום שבו אתה חי ולא להעביר את הכתובת למקום שבו אפשר להתפרנס בקלות גדולה יותר על חשבון רשות המסים? ישראבלוף, אמרנו?

יעלה כמה שיעלה

והנה עוד דוגמה. מדי פעם מבקשת המדינה להעביר פרויקטים של תשתיות לאומיות - כמו כביש 6, מקורות או חברת החשמל - על קרקע שבדואים התיישבו עליה ובנו עליה בניגוד לחוק.

מה עושה המדינה במקרה כזה? מנהלת איתם משא ומתן וסוגרים איתם איזה פיצוי יקבלו, כדי שיואילו בטובם לזוז. משאים ומתנים כאלה מתקיימים כל הזמן, בהרבה מאוד נקודות וסביב סוגים שונים של פרויקטים. בעבר נהגה המדינה למדוד כמה מטרים לא חוקיים בנה הבדואי המועמד לפינוי, ולפצות אותו לפי מחירון שנקבע מראש לכל מטר.

לא מכבר הוחלט לאפשר לפצות את המפונים לא לפי גודל המבנים שיש להם, אלא לפי מספר המשפחות או הנפשות שמתגוררות במתחם. מהרגע הזה איבדה המדינה שליטה, כשכל בדואי קיבל את ההזדמנות לספר שבמחסן אחד גר הבן שלו עם משפחתו, ובמחסן השני גר בן אחר עם משפחתו, וכל אחד מהם ראוי לפיצוי משלו. ומכיוון שהמקום ממילא לא חוקי, ומכיוון שלמקום ממילא אין כתובת מסודרת, ומכיוון שממילא אף אחד לא רשום במשרד הפנים בכתובת הלא קיימת הזו, ומכיוון שממילא אין אפשרות לבקש מהבדואי המקומי להוכיח את דבריו באמצעות חשבונות חשמל או מים או ארנונה - נותרת למדינה ברירה אחת. להאמין לו, ולשלם לו לפי מספר האנשים שבשמם הוא נוקב, שיעלה כמה שיעלה, העיקר שיזוז.

רגע, זה עוד כלום. כי מה קורה כאשר המדינה מבקשת להעביר מהפזורה הלא חוקית אל יישוב חוקי בדואי שנישא בבית הדין השרעי לשלוש נשים, אבל לרשויות המדינה הוא מספר ששתיים מהן הן רק ידועות בציבור שלו? התשובה ברורה. כל אחת מהן תקבל מגרש משלה, חינם אין כסף, ובנוסף גם כסף חינם.

בדיוק כמו שהמדינה משלמת לנשים חד־הוריות במגזר. אישה חד־הורית זכאית, בין היתר, להשתתפות בשכר דירה. בכל רחבי המגזר מפוזרות נשים "חד־הוריות" כאלה, שהציגו בפני הרשויות חוזה שכירות פיקטיבי, בעודן חיות לצד הבעל. מדובר בהונאה מוכרת וידועה.

אם המדינה הייתה מתאמצת, היא הייתה יכולה לבקש את חוזה השכירות, ללכת אל בעל הבית שלכאורה השכיר לה את הבית, לבקש הוכחה שהיא גרה בדירה שבבעלותו, ושהיא משלמת לו שכר דירה. ובכלל - לנהל חקירה. למה זה לא קורה? ככה. כי יותר קל לשלם. וכאמור, אלה לא הבדואים אשמים. שקרנים וגנבים יש בכל חברה. מי שאשם זו המדינה, שבמדיניותה שלה כמעט מפתה אותם לנסות לגנוב לה מהכיס.

והנה עוד דוגמה לבלבול של המדינה. עד לא מכבר נהגה המדינה להפלות בין צעירים בדואים לצעירות בדואיות בחלוקת מגרשים. במסגרת הסדרים עם הבדואים המדינה הייתה מקצה מגרשים גם עבור קטינים, כדי שיהיה להם היכן לגור כשיגדלו. קטינים בנים קיבלו מגרש, וקטינות בנות לא קיבלו. נקדים ונאמר שלאפליה הזו היה היגיון רב. צעיר בדואי שנישא מתגורר בדרך כלל ליד אביו. צעירה בדואית שנישאת עוברת בדרך כלל לגור עם בעלה, לצד משפחתו. משום כך, הבינה המדינה כבר לפני שנים שאם גם קטינה תקבל מגרש, רגע אחרי החתונה יעבור המגרש לבעלות אביה. הנוהג הזה עבד באינספור פרויקטים.

לפני קצת פחות משנה סיפרתי כאן על בדיקה שערכתי בנושא הזה, בכל מה שקשור למיזם הבנייה הגדול ביותר שבוצע במגזר הבדואי בעשור האחרון, מיזם ההרחבה הדרומי של רהט. אלפי יחידות דיור נבנו בו, ובין השאר הוקצו במסגרתו מגרשים גם לקטינים. בדקתי אותם, אחד לאחד. 259 מגרשים הוקצו שם למי שטרם הגיעו לגיל 18. 246 לבנים, 13 לבנות. עד כמה שהצלחתי לבדוק, גם במקרים הבודדים שבהם זכו הבנות במגרש, היה זה משום שלהוריהן לא נולדו בנים.

כאמור, באפליה הזו היה היגיון, אלא שהחלטה שהתקבלה לא מכבר מלמדת שההיגיון הזה הושלך לפח בעניין אחר. לא אצל בדואיות קטינות, אלא דווקא אצל בדואיות בגירות. הסיפור הזה בא לידי ביטוי במקרים שבהם המדינה מבקשת להעביר בדואים מהמבנים הלא חוקיים שבנו בפזורה, אל היישובים החוקיים שהיא עצמה בנתה. גם כאן הוחלט לא מכבר להתחיל לפצות את המפונים, לא לפי המטראז' של המבנים שבנו, אלא לפי מספר האנשים שמתגוררים במתחם ובהתאם למצבם המשפחתי.

זוג נשוי מקבל 250 אלף שקל ומגרש חינם. רווק או רווקה מעל גיל 18 מקבלים 125 אלף שקל וחצי מגרש חינם. והנה לכם עוד ישראבלוף. למה? כי כפי שאמרנו, כולם יודעים שבעוד חודש או שנה או שנתיים, כשהבת הזו תתחתן, היא תעבור לגור עם בעלה במקום אחר, לצד המשפחה שלו. אז למה לתת לה חצי מגרש, כשבשום מקרה שבעולם הוא לא יישאר אצלה, אלא יעבור אחר כבוד לבעלותו של אביה? איפה בדיוק החליטה המדינה לסייע לאבא לשלם עבורה את המוהר?

הסנגור של העבריינים

בתחילת ינואר חשף עקיבא ביגמן ב"ישראל היום" מכתב חריף ששלח מנכ"ל הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, יאיר מעיין, לגורמי שלטון שונים. מעיין פירט במכתבו סדרה של התנכלויות אלימות שחווים אנשי הרשות או קבלנים שפועלים מטעמה ונשכרים לטובת פיתוח תשתיות עבור הבדואים.

מעיין סיפר, בין היתר, על מקרה שבו בוצע ירי לעבר קבלן של הרשות שמבצע עבודות בביר הדאג', ירי שגרם לו להפסיק את עבודתו במקום. על מקרה שבו הוצת מתחם פעילות של קבלן של הרשות בלקיה, בניסיון להפריע לפיתוח השכונות ביישוב. על מקרה שבו קבלן של הרשות, שפעל בשגב שלום, נתקל באיומים בנשק, עד שנאלץ לעזוב. על מקרה שבו קבלן של הרשות נאלץ לשלם דמי חסות באום בטין, כדי לעבוד על פרויקט שנועד למשפחות שמתגוררות היום על התוואי המתוכנן של כביש 6 דרום, ועוד ועוד.

אבל עזבו את כל אלה בצד. זה לא חדש. אלימות ואיומים היו ויהיו. מה שמדהים כאן זו התגובה לתלונות הללו, שהגיעה ממפקד המרחב, תת־ניצב יאיר חצרוני. המפקד הסביר בתשובתו עד כמה המשטרה פועלת, ועד כמה קשה לה לגבות עדויות מהמעורבים, והוסיף סדרת הערות שבהן הוא מאשים, בעקבות שיחות של המשטרה עם האוכלוסייה המקומית, לא פחות ולא יותר - את הרשות להסדרת התיישבות הבדואים.

הסנגור של העבריינים לא היה מנסח טוב יותר למה הרשות אשמה כשהיא לא מצליחה לסלול כביש בלי שיירו על הקבלן שלה. או במילותיו של תנ"צ חצרוני, למה, בין השאר, יש "קושי בפעולות אכיפה"? ובכן, בגלל חוסר שיתוף הפעולה בין הרשות לבין האוכלוסייה. מפני שהרשות לא משתפת את האוכלוסייה בנושאי פיתוח. מפני שהרשות לא מטפלת כמו שצריך בתביעות הבעלות של הבדואים על הקרקע. מפני שהרשות מפעילה "אכיפה בררנית". מפני שהיא לא דואגת לתיאום ציפיות עם האוכלוסייה המקומית טרם תחילת העבודות. ומפני ש"סכסוכי קרקע פנימיים בתוך האוכלוסייה הבדואית אינם מאפשרים פיתוח טרם סיום הסכסוך".

אתה קורא את זה, ומבין בדיוק מה מביא את המשטרה לא פעם לנתק מגע מאירועי עבריינות במקום לטפל בהם. משטרת ישראל לא תמיד משוכנעת שהעבריינים - אלה שיורים ושורפים - הם הבעייתיים כאן. וכשרשויות המדינה, לכל אורך הקו, מעבירות מסרים מהסוג הזה, אין שום סיכוי לשינוי. משום שעד שהאכיפה ברהט לא תיראה כמו האכיפה בתל אביב, עד שפרוטקשן באום בטין לא יקבל יחס כמו פרוטקשן בטבריה, עד שאיום על ראש מועצת חורה לא ייתפס כמו איום על חייו של ראש עיריית ירושלים, ועד שהונאות מס ענקיות בתל שבע לא יקבלו את אותו יחס שמקבלות הונאות מס בנתניה - כלום לא ישתנה.

אם המדינה מעבירה לבדואים מסר שאומר שמבחינתה מותר להם להמשיך להתנהג כאילו אנחנו עדיין במדבר, וכאילו עוד לא הוכרזה כאן מדינה - שלא תתפלא שזה בדיוק מה שהם עושים.