בלי אשליות: מאמר זה נכתב ערב שביעי של פסח. חג קריעת ים סוף. אם במוצאי החג תוקם סוף־סוף ממשלת אחדות, יטענו נתניהו וגנץ שהאירוע ההיסטורי והנס ההוא מתגמדים בהשוואה לקשיים שהיה עליהם לצלוח. אבל הים הגועש שעלינו עוד לצלוח הוא ים הקורונה, ובין משבריו נחשפו השבוע שתי תופעות שוליות, שלא הייתי נדרש להן לולא היו משל למערכת הפוליטית שלנו. כי בנוסף לשלל האיסורים שכופה עלינו המגיפה - יש להוסיף איסור חמור על השתעשעות באשליות.

שמעתי בשמחה כי כבר למעלה מ־1,500 חולי קורונה החלימו. אבל מקצתם, מאלו שמחלתם הייתה קלה ושהו בבתי מלון - מסרבים לעזוב. ובינינו - מבחינתם יש בכך היגיון: במלון מפרנסת אותם המדינה ודואגת לכל מחסורם, במלון הם יכולים להתקהל בלב שקט ולהתרועע עם המחלימים. ומה מחכה להם בחוץ? סגר ובידוד, עסקים סגורים, משק משותק ותורים אינסופיים במרכול. מה יעשו להם? יפנו אותם בכוח? אין צורך, יש תרופה עתיקה ומוכרת: כסף. אם כל אחד מהם יקבל הודעה מתחת לדלת כי המלון ישמח להמשיך לארח אותם בהנחה ניכרת, רק 2,000 שקל ליום לאדם בחדר זוגי ומבצעים באמצע השבוע. אם לא, יארזו מיד מיטלטליהם - ולפחות יחסכו הוצאותיהם מהמדינה. החדרים בבתי המלון הללו דרושים מאוד לאלפי החולים הקלים הבאים בתור, שיש הכרח להוציאם מבתיהם הצפופים. אבל אסור לנו להשלות את עצמנו, רק מילים יפות לא ישכנעו את סרבני הפינוי.

ועוד שמעתי, ובצער רב, כי לא רק בארץ מתים מקורונה. ובין רבבות המתים גם יהודים רבים. ויש בהם כאלו שמשפחתם מבקשת כי ייקברו בארץ ישראל. בעצם העניין אין כמובן חידוש: גם גדולי האומה זכו לכך, ובהם הרצל וז'בוטינסקי. ובעשור האחרון הובאו ארצה כ־10,000 ארונות מתים. אם משום שביקשו להיקבר בסמוך לבני משפחתם, אם משום שהעדיפו לחסוך מעצמם "גלגול מחילות" כשיבוא המשיח. בין כך ובין כך נתחזקה מאוד המגמה לאחרונה, בימי המגיפה. ותמונות קבורות האחים ההמוניות מניו יורק מזעזעות ממש. ואף שיש מחסור חמור בקרקעות קבורה בארץ, נעשה נס, ותמורת עשרות אלפי שקלים במזומן נמצאות חלקות קבר לכל מת עשיר.

יש כמובן סיכון בהבאת מתי מגיפה לארץ, ועל אף כל אמצעי הזהירות הננקטים חשופים צוותי החברה קדישא לסכנת הידבקות. ויש לתמוה על משרד הבריאות המתיר הבאת גופות ארצה, אלא אם נכונה השמועה שגונבה לאוזניי כי היו במשרד גם כאלו שהתנגדו אך נסוגו תחת לחץ מיניסטריאלי. גם שערורייה זו מפיצה צחנה למרחקים, ובניגוד לכל הטוענים כי לכסף אין ריח - המחירים המופקעים שגובות אגודות החברה קדישא בעבור חלקות קבר - מסריחים. בייחוד כשהם נקובים במט"ח. והגיעה העת שהמדינה תלאים את קרקעות הקבורה של עשרות האגודות הללו ותקבע מערך קבורה אחד למי שחפץ בקבורה יהודית.

אלא שאסור לנו להשלות את עצמנו. לא במדינת־אוטופיה אנו חיים. ולא נמצא עדיין ראש ממשלה שיעז לריב עם החרדים ולנקות את מדמנות השחיתות האלה, ודאי שלא יימצא אחד בשעה כזאת. יש די צרות גם בלי מלחמה בחברות הקבורה. לך תדע מתי תזדקק להן.

לכאורה אלו זוטי־דברים בשולי המגיפה הגדולה. ולא הייתי נדרש להם לולא היו משל לביצה הפוליטית שבה אנו שקועים. המערכת הפוליטית בישראל חולה מאוד. גם מי שהתכחש למחלה - הצליח לאבחן את חומרתה בשנה האחרונה. וכיוון שהמערכת המפלגתית שלנו כבר בת 100 לפחות ונולדה כאן, על כל חולאיה, עוד לפני קום המדינה - היא נמנית עם קבוצות הסיכון. והיא גם סובלת מהרבה מחלות רקע. אוהו כמה מחלות רקע. שנאה וקנאה וחוסר אמון ותאוות שררה ושחיתות ופרוטקציה, שקרים ובגידה. ועוד לא מנינו אפילו מקצת מחלותיה. ואולי אין אלו מחלות רקע כלל, אלא זהו עצם טבעה של הפוליטיקה בכל מקום בעולם. אבל בניגוד לבני אנוש - מערכות פוליטיות נוטות שלא למות ולהיקבר. יש להן כושר הישרדות מדהים.

אולי לא החשש שמא למרות המצוקה תימצא להם חלקת קבר (פוליטי) ראויה למידותיהם התרומיות, אלא אינסטינקט ההישרדות הזה הוא שידחף בסופו של דבר את נתניהו וגנץ להשלים את הקמת ממשלת האחדות. זו הכרחית. השבר הכלכלי הנורא שנפער לרגלינו הוא בבחינת תהום המאיימת לרסק את משק המדינה ועמו מאות אלפי אזרחים. מי שיגזור בזבוז של מאות מיליונים במערכת בחירות נוספת הוא בבחינת פושע. גם אי אפשר לקיים מערכת בחירות בימי מגיפה, שמא תתלקח מחדש וביתר שאת.

ולפיכך יצליחו לגשר על הפערים. נתניהו "יוותר" על כל הרפורמות במערכת המשפט, שהתכוון לדבריו ולדברי דוברי גוש הימין להנהיג, וגנץ ימחל על כבודו, שנשחק לחלוטין בעיני גוש השמאל, ויכהן בצוק העתים תחת ראש ממשלה המכהן כשצרור כתבי אישום מוטל על שכמו. והוא גם ייסוג מתביעתו שלא להחיל ריבונות על בקעת הירדן וההתיישבות היהודית ביו"ש בלי הסכמה רחבה של הערבים, האירופים, ארה"ב ומשרד האוצר.

בימינה היו שהזדרזו להכריז על פרישה מגוש הימין. בבדיקות מעבדה שוב נתגלו רמות גבוהות של מסטיק בדם. האמירה "נתניהו משתמש בנו וזורק אותנו" נשלפה מהבוידעם השמור לכלי חמץ. המפלגה, על שלל מרכיביה, משמשת זה מכבר שטיח שעליו דורך נתניהו בדרכו לאן שהוא רוצה. ואלו מבין בכירי המפלגה שחששו אולי שיפונו לחדר מיון כללי נגוע־קורונה, מיהרו להצהיר שהם בכלל נפגעי טראומה ולא מחלה מידבקת. "תקעו לנו סכין בגב", הכריזו.

בנימין נתניהו (צילום: gettyimages)בנימין נתניהו (צילום: gettyimages)

והתירוץ לפרישה, שהלך וצבר נפח משמעותי בשבועות האחרונים, היה כי נתניהו בגד בכל ערכי הימין, וחרף העובדה שגנץ כבר הובס והתחנן על ארבע לאחדות - ויתר נתניהו בכל החזיתות, מכר את מערכת המשפט לשמאל. אבי ליכט יהיה היועמ"ש ושי ניצן יהיה שופט בעליון, ואם גנץ ופרץ עם 19 ח"כים מקבלים משקל פריטטי בממשלה, אף על פי שלגוש הימין יש 59 - גם לא יחילו שום ריבונות.

התחזית הזו בחלקה ריאלית, אבל לא בגלל כניעת נתניהו לגנץ, אלא בגלל כניעת הימין לנתניהו. בגלל רפיסות הגוש כולו מולו. ארבע שנים שלטה ממשלת ימין־ימין. בלי כל השמאלנים עוכרי ישראל האלה. אבל נתניהו חסם בגופו כל ניסיון לרפורמה במערכת המשפט, לא חוקק את פסקת ההתגברות, לא תיקן את הוועדה לבחירת שופטים, לא החיל קמצוץ ריבונות על רגב אדמה אחד, ויתר למעשה על ריבונות בהר הבית, אפילו את חאן אל־אחמר לא העז לפנות. אז מה נזכרתם עכשיו? מה מכל אלו הצליח הימין לעשות גם בימים שבהם שימש שטיח גאה?

ממשלת האחדות הכרחית. אבל כאמור, בימי קורונה אסור לשגות באשליות. צריך להיכנס לממשלת אחדות כמו שבולעים תרופה מרה והכרחית. הרי גם אם גנץ "ויתר" בעניין הריבונות, הוא יכול להמשיך לנמנם בשקט. נתניהו לא התכוון מעולם להחיל ריבונות ולא יחיל ריבונות. וגם כל "מגיני הדמוקרטיה" יכולים לנוח. שום דבר טוב לא מאיים לצערי על מערכת המשפט. לא משום שגנץ מגן עליה בגופו, אלא משום שנתניהו מעולם לא נלהב לתקן אותה, ועוד פחות מזה בשעה שחרב המשפט מונחת על צווארו.

פרישת ימינה מהגוש יכולה להימנע אם יוצעו לה תיקים שמנים, וקרע דרמטי (וזמני) יתחולל אם הערכת המצב הפוליטית שלהם תוביל אותם למסקנה שבהיעדר תיקים כאלו יצמח להם יתרון פוליטי דווקא באופוזיציה. בין כך ובין כך - בלי אשליות.