אני מודה שהאסימון, דימוי שהולם את גילי המופלג, החל להתגלגל מטה אל ירכתי תודעתי רק בימים האחרונים שלפני סדר פסח: לא תהיה חזרה לשגרה. כלומר, בואו נכיר באמת: מרגע שכל זה התחיל, עברנו תהליכים די דומים. זה החל כמו מסיבה, חלקנו אפילו שמח בה - הנה כמה ימי חופשה, הנה קצת פחות מכוניות על הכביש, הנה סיבה לדחות פרויקט מקצועי מעצבן, שלא לדבר על דייט שלישי שלא היית בטוח/ה לגביו.
לאט־לאט התחלף לו נשף המסיכות של פורים בניסיון להשיג מסיכות אמיתיות, כאלה שיגנו עלינו מפני הקורונה, או על סביבתנו מאיתנו. כי אפילו בכירי משרד הבריאות אמרו במערכה הראשונה שלא צריך, רק כדי להופיע במערכה השלישית כגרסה מהגיהינום של בתיה עוזיאל, מנוחתה עדן - ולהראות לנו איך מייצרים מסיכה אפקטיבית מהתחתונים של האקס/ית. בשבילי זה היה הרגע שבו הבנתי שהם איבדו את זה סופית.
גם השופינג של ימי תחילת ההסגר החובק או הכתר הנושם או כל מושג דנטלי אחר שתבחרו לתאר בעזרתו את המהלכים שנכפו עלינו, התחלף בדאגה לפרנסה. אני מניח שלאנשים עניים זה היה חסר כבר מהשנייה הראשונה, אבל לרוב הציבור, למעמד הבינוני, נדרש חודש בלי משכורת כדי להתחיל לא לישון טוב בלילה.
פה ושם הופיעו מצוקות נפשיות, ריבים עם בני המשפחה, הרגשה שאם לא יעזבו אותך לנפשך או אם לא יפתחו לך את הפאב או את מכון הכושר, תתחרפן. רק שלכל אלה ביקשנו רק מזור אחד: תאריך תפוגה. תגידו שבועיים של הסגר, תגידו חודש שבו לא נאכל ביצים, תגידו אפילו חצי שנה שבמהלכה נאכל בעיקר ציפורניים - תגידו מה שתגידו, ובלבד שתגידו.
בלי משים הפכה מדינה שלמה, ואולי אף עולם שלם, לילדים ששואלים ללא הרף מהמושבים האחוריים "מתי כבר נגיע". בלי סימן שאלה. להורים מרוטי העצבים במושבים הקדמיים אין מה לעשות חוץ מלהביט במסך הווייז, שלא מפסיק לעדכן ולדחות את זמן ההגעה, עד שמבינים שאין לו שום משמעות, או שאולי מבינים משהו עמוק הרבה יותר, אבל מתלבטים איך לספר אותו לילדים. והמשמעות האמיתית של מה שהתחלנו להבין בהדרגה היא שלעולם לא נגיע.
אוי, כמה שזה כאב. אני לא מדבר על בעלי עסקים שהתייחסו לחודש הראשון כמו לחודש חלש בעסק, כזה שהכירו למשל מסבבי לחימה בעזה. ופתאום, בום, דווקא מהווירוס הם חטפו את הפגיעה הישירה ששום "מס רכוש" לא יפצה בגינה.
לבי יוצא אליהם, אבל הוא יוצא לא פחות אל מי שפתאום הפנימו שלכל מחלות הזקנה בעת הזאת נוספה גם הבדידות. בעיקר עבור מי שהיו מוקפים עד לתמול שלשום בילדים, נכדים ונינים. לבי יוצא אל מי שבדיוק קנה דירה, עמד לשלם את התשלום האחרון עליה - שאותו הקביל לסכום כסף גדול שהיה אמור להיכנס לחשבונו כתוצאה מעסקה מוצלחת - ועתה כבר לא יראה לעולם את המפתח. הוא יוצא אל מי שהבין לפתע שהוא קרוב יותר לסוף תקופת החסד שהעניק לו הבנק למשכנתאות עם פרוץ המשבר, מאשר לתחילתה.
לבי יוצא אל מי שלא ישובו למקום העבודה שלהם וגם אל מי שכן ישובו, אבל יגלו שמשכורתם, בעידן החדש והרע הזה, תקוצץ בעשרות אחוזים. במילים אחרות: הם עדיין יוכלו למלא את המקרר, רק שכבר לא יהיה להם מי יודע מה תיאבון.
ההלם הפך להכרה, ההכרה לתסכול, התסכול לזעם - והזעם הזה עוד יתפרץ. הוא יתפרץ בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לא המקום במובן ריבון העולמים, אלא במובן הריבון. למשל כלפי מי ששולח צבא (שהפר ברגל גסה כל הנחיה למניעת הידבקות, ביודעין ובמתכוון) להתעמת עם אוכלוסייה חלשה ומפוחדת (שהפרה את אותן הוראות בדיוק, אבל לרוב מחוסר ידיעה או כוונה).
הזעם יתפרץ כלפי מי שקונס עסקים, בעוד משכורתו שלו לא עמדה לרגע למבחן; מי שגוער בהתנשאות באזרחים, רק מפני שחי על חשבונם לאורך כל חייו. וכן, אני מתכוון גם לגנרלים בדימוס. שלא תבינו לא נכון, אני מעריך את השנים שבהן עשו לילות כימים ולכן משלים עם הפנסיה האדירה שלהם, אבל הם מעולם לא העבירו לילה אחד שבו הבטן מתהפכת מהעובדה שמחר יצטרכו לגשת לסניף הבנק ולומר "איני יכול עוד".
ההבנה שהמונח שבו השתמשנו תמיד כדי לתאר יציאה מחודש של חגים למשל או מחופש גדול, "חזל"ש" - כבר לא יתאר את המציאות החדשה שעמה נתמודד כולנו, דווקא ברגע המיוחל שבו "כל זה ייגמר". עכשיו השאלה היחידה היא איך לספר לילדים שבמושבים האחוריים את האמת: לא נגיע לעולם.