ממשלת תפלצת: אני מקנא באלה שיודעים. אלה שמשוכנעים שממשלת הל"ו (36 שרים!) שהקימו נתניהו וגנץ היא חרפה וכתם מוסרי על העם היהודי לדורותיו, או בדיוק להפך: ישועה והצלה כהרף עין לציבור הישראלי ומכאוביו. אלה שמשוכנעים שביבי קיפל את בני בטכניקת האוריגמי, מעך אותו עם מכבש דרכים, קצץ אותו דק ותחב אותו ללאפה, או אלה שבטוחים שגנץ שיחק אותה עם 16 תיקים ל־17 ח"כים ותאריך תפוגה ראשון בהיסטוריה למשפחת נתניהו. אודה ולא אבוש: אני אובד עצות בין שני הקטבים הללו, תועה בין המבוכים ומודה בהכנעה שרק ההיסטוריה תפסוק בסוגיה הזו.

פסק דינה המקדמי יינתן בעוד 18 חודש. אם גנץ ייכנס לבלפור, כלומר למעון־החלופי־הרשמי־השני של ראש ממשלת ישראל, זה יהיה הישג בלתי נתפס, אבל לא סופי. רק אם הוא יצליח לתקוע שם יתד ולסמן את תום עידן המשפחה שהרקיבה מפלגה ומדינה שלמה, זה יהיה הישג היסטורי חשוב.

נתניהו, גנץ ויריב לוין בחתימה על ההסכם לממשלת אחדות (צילום: תקשורת ראש הממשלה)נתניהו, גנץ ויריב לוין בחתימה על ההסכם לממשלת אחדות (צילום: תקשורת ראש הממשלה)

בינתיים, אפשר לקבוע בוודאות שזו הממשלה האטומה, המנופחת והמנותקת ביותר שהוקמה כאן אי פעם. 36 שרים ו־16 סגני שרים בזמן שיותר ממיליון ישראלים איבדו את מטה לחמם, מיליונים נוספים מודאגים האם יוכלו לפרנס את משפחותיהם גם בחודש הבא, וישראל שקועה בבור הכלכלי העמוק ביותר של הזמן החדש. העובדה שנתניהו וגנץ מסוגלים להעלות על דעתם להקים תפלצת כזו בעידן כזה מוכיחה לאיזו תהום מוסרית התדרדרנו בעידן נתניהו. הרי הוא כבר הקים ממשלה בגודל דומה כדי להשיג "יציבות" ב־2009, לא? אז עוד שלושה־ארבעה שרים ישברו אותנו? ולא, אני לא מנקה את גנץ מאחריות לחרפה הזו. מצד שני, בניגוד לנתניהו, יש לו סיבות מקלות. הוא לא הנהג של רכבת הבושה הזו, הוא הטרמפיסט.

לפני 21 שנים

הסיפור האמיתי חבוי ב"סעיף המעון". כזכור, ב־1999, לאחר התבוסה לאהוד ברק, היה קשה למשפחת נתניהו לנטוש את המעון הממלכתי בבלפור. לקח חודשים ארוכים לנתק את הגברת ממעונה, ולחץ פיזי לא מתון כדי לשחרר את הלפיתה, אצבע אחר אצבע, ביצה ביצה ומאפרה מאפרה (ארוזים בפצפצים נפרדים) עד שהם הואילו להתפנות. הפעם, מקץ יותר מעשרים שנה, היה ברור שעוד לא הומצא כוח טבעי או מנוף הנדסי כלשהו שמסוגל למשימה הבלתי אפשרית הזו. מצד שני, היא חייבת להישאר, אחרת אין הסכם.

לפני כמה שבועות העלה אחד מחברי הקוקפיט של כחול לבן ז"ל את הרעיון הזה: בשביל מה הם צריכים לעזוב את בלפור? אי אפשר יהיה להוציא אותם מבלפור. בואו נחליט שהם נשארים בבלפור לנצח, גם אם נתניהו יורשע במשפט ויידון למאסר בפועל. זה פשוט: נקיף את בלפור בקונצרטינה גבוהה, נחליף את אנשי השב"כ באנשי שב"ס - וזהו.

בני גנץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בני גנץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

הנה הסעיף, מילה במילה: "כן תיקבענה הוראות נוספות לעניין אבטחת ראש הממשלה החלופי ומ"מ ראש הממשלה ונושאים הנגזרים מכך דוגמת סידורי דיור, משרד וכל הנגזר מכך באופן ישיר ועקיף, כשאין בכך כדי לגרוע מאום מכך שמשהיה ראש הממשלה החלופי ומ"מ ראש הממשלה לראש ממשלה, יהיה ראש הממשלה לכל דבר ועניין, לרבות סידורי דיור של ראש הממשלה וכיו"ב, וראש הממשלה, שיהפוך לראש ממשלה חלופי ומ"מ ראש הממשלה, יהיה זכאי לכל התנאים הנלווים למ"מ ראש הממשלה".

אני מציע להלחין את הסעיף הזה וממליץ לשיר אותו כמה פעמים. הסיפור פשוט: כל זה נועד לאפשר לה להמשיך לגור בבית שהמדינה מממנת מלא־מלא, להמשיך להתעמר בעובדיה, להמשיך להחזיק צי של מזכירות, להמשיך להתנייע בשיירה אינסופית מוקפת מאבטחים, רחפנים וחנפנים, ואם אני מנחש נכון, גם להמשיך להכריח את המדינה לממן חלק ניכר מההוצאות בווילה הפרטית בקיסריה. כי בלי זה, אין כלום. עד כאן קיצור תולדות הטירוף.

למה חתם נתניהו על ההסכם?

שתי סיבות מצטברות: הוא יודע שהמצב הכלכלי באמת גרוע. שאין שום קסם שיכול לכבות את שריפת היער האדירה המכלה את המשק הישראלי לנגד עינינו. הוא חייב מישהו שיוכל להטיל עליו חלק מהאשמה. בשביל זה המציאו את גנץ. וגם כי בכל הבירורים שעשה בימים האחרונים התברר לו שלא יוכל להקים ממשלה צרה. אין עוד עריקים. למעט בלון ההליום האנושי הנפוח ביותר בהיסטוריה האנושית (אורלי לוי־אבקסיס), אין עוד מי שיצטרף לעגלתו. נתניהו שיגר לאחרונה את מקורבו יריב לוין אל שנואו גדעון סער, כדי לגשש אצל צביקה האוזר. סער והאוזר חברים ותיקים. אף אחד מהם לא הסכים להתייחס לסיפור הזה (אבל הוא מדויק). אני מעריך שהאוזר קיבל הצעות שקשה לתאר (מ"מ ראש הממשלה, סריס המלך, מזכ"ל הצופים הארצי ומעון שרד ממלכתי צמוד) כדי שיערוק (עם תאומו הנדל). הסירוב היה מוחלט.

נתניהו הבין שזה בחירות או אחדות. הוא נבון מכדי להאמין לסקרים הנוכחיים, אז הוא התיישב בדירקטוריון שלו, שכנע בעמל רב את שני החברים הבכירים ממנו, וחתם. זה שהוא חתם, עוד לא אומר כלום. להסכם הזה אורבים אינספור מוקשים ופיתויים במורד הדרך, עד שיאושר בממשלה. בג"צים, נפצים, התחרטויות, אמתלות, הרפתקאות, מה לא. אבל לפחות נתניהו חתם. עצם חתימתו על הסכם שבו נקוב תאריך שבו הוא יפסיק להיות ראש הממשלה (ויהפוך למ"מ ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי), זה אירוע.

הדרך לבלפור ארוכה

גנץ ספג בשבועות האחרונים כמויות מסחריות של גידופים והכפשות. חלק מהם הוא הרוויח ביושר. מצד שני, הוא לא אכל את הדגים הסרוחים וגורש מהעיר. הוא אכל את הדגים הסרוחים ונכנס לעיר. מה ייצא לו מהעיר הזו, נדע בהמשך. בינתיים הוא יכול להציג לא מעט הישגים: הפסקה של הטרלול סביב מערכת המשפט. נכון, לנתניהו יש זכות וטו על רפורמות ומינויים, אבל לפחות מחלצים את תיק המשפטים מידיו של אמיר אוחנה ומדוממים את צי הדחפורים שהתחיל כבר לעלות על בית המשפט העליון. שורה ארוכה של מלחכי פנכה אומרי הן וחסרי בושה, שהשתלטו על חלק ניכר מסמלי השלטון ומוסדותיו בישראל, ישוגרו בחזרה למקומותיהם. הגנרטור רב העוצמה שהחריש את אוזנינו 24/7 לאורך השנים האחרונות יירגע מעט. זה לא מעט.

בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

אם גנץ יהפוך לראש הממשלה ה־13 בשנה הבאה, ההישג הזה יהפוך מסביר לעילאי. הדרך לשם עוד ארוכה. הוא ישב אתמול בפאטיו בבלפור וחתם על ההסכם כשבטנו מתהפכת. אם היה לוקח טורייה וחופר בחצר, היה מגלה את עצמותיהם המלבינות של כל אלה שישבו שם לפניו והקשיבו להבטחותיו החגיגיות של בעל(ת) הבית. גנץ נחוש להיות הראשון שההסכם עמו יכובד. דווקא הוא. התמים, החף מהבנה פוליטית, הרגוע וההססן. אם זה יקרה, הוא יצחק על כולנו.

כל זה לא היה קורה בלי האלטרנטיבה הכוחנית שהוצבה מבחוץ על ידי ליברמן, לפיד ויעלון. הם החרב שהתהפכה מעל ראשו של נתניהו. הסיוט שאיים להתגשם. הם יכולים להיות המרוויחים הגדולים מממשלת הל"ו. אם העסק יתרסק, נתניהו יבגוד בגנץ או להפך, המשק יקרוס והלהבות יעלו השמיימה, ימצאו לפיד וליברמן את עצמם בעמדת זינוק. הם אלה ששמרו על המילה, שעמדו בפיתוי, שלא התכופפו. ואם לא? אז לא.

מגיעה מילה טובה לעוד שניים

חלק מקוראי בוודאי יסקלו אותי עכשיו, אבל הנזל וגרטל, כלומר יועז הנדל וצבי האוזר, עמדו בשבועות האחרונים במסעות לחצים מסדר גודל שלא נודע מעולם. בהתחלה משמאל, כשהפעילו עליהם את כל המכבשים על מנת שיתמכו בממשלת מיעוט עם הערבים ויערפו את ביבי. אחר כך מימין, כשהציעו להם את כל העולם ואיימו עליהם בכל המיתות האפשריות כדי שיאפשרו להקים ממשלת ימין. הם עמדו בטרללת וגם עמדו במילתם.

אף שאני הייתי מאוד שמח לו הייתה קמה בישראל ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת מבחוץ (רק כדי להיווכח שהשמש תזרח למחרת בבוקר), האוזר והנדל אמרו כל הדרך שזו עמדתם ולא שברו את מילתם. הם החליטו ללכת עם האידיאולוגיה שלהם עד הסוף, ועשו את זה. השיא היה באותו יום חמישי שבו התפרקה כחול לבן, כשהאוזר כבר התכונן להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הכנסת, אם גנץ לא יציג את שלו. זו הייתה יוזמה פרטית שלו ושל הנדל, כדי למנוע ממאיר כהן להיבחר לתפקיד. הם העריכו שבחירה של כהן תטרפד את האפשרות לאחדות. ברגע האחרון גנץ היה מי שהגיש את מועמדותו והיוזמה נגנזה. לפחות אתמול, הם יכולים לטפוח זה על שכמו של זה. פסק הדין ההיסטורי, כפי שכבר נכתב כאן, שלהם ושל כולנו, יינתן בהמשך.