1.
הפעם הראשונה שראיתי את אלפרד העצוב הייתה במשרץ אלכוהול בשם "זיגל", ששכן בבניין הסמוך לתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף תל אביב. הוא נקרא על שמו של הקצין בנימין זיגל, אימת הפוליטיקאים, הנוכלים והרמאים שעשקו את המדינה.

אלפרד ישב על כיסא בפינת הבר, במקום שבו נהגתי לשבת. ישבתי על ידו וקיוויתי שיתחפף כמה שיותר מהר ויפנה לי את המקום. לאלפרד, שלא הכרתיו, היו כנראה תוכניות אחרות. הוא הזמין כוסית קוניאק 84 ומלחייה. הבטתי עליו בתימהון, הזמנה כזו טרם שמעתי, קוניאק עם מלחייה.

באותה תקופה, בעיקר בימי החורף, גם אני הייתי נוהג ללגום 84, והתעוררה בי סקרנות לגבי הטיפוס שישב כפוף, מכונס בתוך עצמו, לבוש מעיל שחור כבד ועל ראשו כובע קסקט ישן. בזווית פיו של שכני לבר הייתה תקועה סיגריה שאותה לא הוציא מהפה, והאפר צנח על הבר ועצבן את זוהרה, בעלת המקום, שפעמיים הביאה לו מאפרה והניחה אותה על הבר מתחת לסיגריה שבפיו.

כשהגיע הקוניאק והונח לפנינו, הצצתי בו שוב. הסיגריה כמעט חרכה את שפתיו. הוא הזיז ראשו הצדה וירק אותה לרצפה ומיד הצית סגריה חדשה, לא לפני שלקח לגימה מהקוניאק והזכיר בקול צרוד לברמנית ששכחה להביא לו מלחייה.

מתוך נימוס הרמתי את הכוסית שלי והפלטתי "לחיים" בקטנה. אלפרד נעץ בי מבט ולחש "למוות". חשבתי שאני בסרט של היצ'קוק. היו לו עיניים עצובות, פנים חרושות קמטים. הוא לא היה מגולח, האפר שוב צנח על הבר. הוא העיף ביד את האפר לכיוון הרצפה. הייתה לו כף יד גדולה, מאיימת, מפחידה.

דיזינגוף. צילום: אבשלום ששונידיזינגוף. צילום: אבשלום ששוני

לגמתי והצצתי לכיוונו של אלפרד. הוא הוציא מכיס המעיל שקית ניילון מלאה צנוניות אדומות והניח אותה על הבר. הוציא צנונית ראשונה, המליח אותה והכניס לפה, לועס בהנאה גדולה ושותה. עוד צנונית, עוד המלחה ועוד לגימה.  

חיסלתי את הקוניאק, הזמנתי עוד אחד, הצתי סיגריה ושקעתי במחשבות. אלפרד דפק לי מרפק במותן ובקול צרוד זרק לי "מי שמעשן את החרא שאתה מעשן ושותה את החרא שאתה שותה, מגיע לו שתי צנוניות מאלפרד". לקחתי מידו המושטת את שתי הצנוניות, המלחתי אותן והשחלתי לפה כשאני מבטיח לעצמי לאמץ את הרעיון הגאוני: לבוא לבר עם שקית צנוניות.

כשסיימתי את הכוסית השנייה, הזמנתי עבורי ועבורו עוד כוסית. הוא נעץ בי מבט נוקב ואמר, "אלפרד שותה, הגרמנים משלמים". כשראה את הבעת התימהון שעל פניי, הפשיל את שרוול המעיל. ראיתי את המספר הכחול חרוט על ידו. הוא דפק את הכוסית במכה והצית עוד סיגריה.
ישבנו ככה שעתיים, שותים ומעשנים. הבנתי שהוא לא רוצה לדבר, אף על פי שמתִי מסקרנות לדעת מה הסיפור שלו. באיזשהו שלב הלכתי לשירותים להשתין. כשחזרתי, אלפרד לא היה על הבר. הוא השאיר את השקית שנותרו בה כמה צנוניות. הברמנית אמרה לי שהוא הלך ושילם גם את החשבון שלי.

בפעמים הבאות שבאתי ל"זיגל", קיוויתי לראות את אלפרד צנוניות, אבל הוא לא היה. חלפו כמה שבועות. באיזה יום חורפי במיוחד הלכתי לאכול קצת אוכל יהודי במסעדת "בתיה" בפינת דיזנגופה־ארלזרובה. בשולחן הפינתי כשגבו אל הקיר ומבטו מופנה לרחוב ראיתי את אלפרד. סיגריה בזווית הפה, על השולחן מפוזר אפר, כוסית 84, שקית צנוניות ומלחייה.

לא ידעתי אם יזכור אותי. ביקשתי מקובי בעל המקום להביא לו 84 עליי. לקחתי גם כוסית ועמדתי קצת מרוחק מהשולחן שלו, לראות איך יגיב. קובי הביא לו והצביע עליי כמי שהזמין. לא הבנתי למה אחזה בי התרגשות מוזרה לראות את תגובתו. הוא נעץ בי מבט וקם ממקומו. הפתיעו אותי הגובה שלו והידיים הענקיות שלו. כשהתקרב וחלף על פניי סינן, "אני הולך להשתין".

ישבתי עם אלפרד. הייתה שתיקה מעיקה. הוא שתה ועישן, אני שתיתי ועישנתי. הוא הביט אל הרחוב הסואן, ירד מבול, אחרי כחצי שעה הפליט לעברי "בן אדם שמעשן חמש סיגריות בחצי שעה ושותה שלוש כוסיות 84 ואוהב צנוניות עם מלח, והכי חשוב שותק חצי שעה ולא מוציא אף מילה ולא מבלבל את המוח, הוא בסדר".

אחרי כמה דקות הוא קם, נאנח אנחה כבדה, סינן בכעס "בעיות עם פרוסטטה" וצעד לכיוון השירותים. שילמתי את החשבון של שנינו, קונטרה למפגש הקודם, והתחפפתי מהמקום.

2.
מדי פעם כשהייתי נכנס לאחד ממשרצי האלכוהול או למסעדות עם אוכל יהודי של פעם, הייתי שואל את בעל המקום ואת המלצרים שהכרתי אם נתקלו בטיפוס גבוה עם מעיל שחור וכובע קסקט ששותה 84, מעשן כמו קטר ומזמין מלחייה כדי להמליח צנוניות שהוא מביא איתו בכיס. איש לא ראה, איש לא שמע.

באחד הימים ששהיתי באמסטרדם, נכנסתי להעביר את הזמן בקזינו עממי במרכז העיר המכונה "קזינו התפרנים". זה היה בימים שבהם עדיין היה מותר לעשן בבתי קזינו ליד גלגל ההימורים. כשאני יושב ליד הגלגל המסתובב, מתוח בשניות לפני שהכדור המקפץ תופס חניה על המספר הזוכה, המלצרית שמרחפת בין המהמרים נותנת לי קטנה בכתף להסב את תשומת לבי השקועה אחרי כדור. "פליז, סר", היא אומרת לי ומניחה לצדי כוסית קוניאק, שאליה מצורף פתק בכתב יד קשה לקריאה.

הכדור נוחת על המספר 15, אני הימרתי על 14. אני מביט בפתק, ואחרי מאמץ אני מזהה שכתוב בו "זה לא 84, זה חרא מקומי". קפצתי ממקומי והתחלתי לחפש בעיניים את אלפרד צנוניות. הוא ישב על הבר שבאולם הקזינו והרים את כוסית הקוניאק שבידו. בזווית הפה הייתה תקועה לו סיגריה. התקרבתי אל הבר וראיתי שקית עם גזר ננסי ולידה מלחייה. התחלתי לצחוק צחוק פרוע, שגרם לאנשים להביט עליי. "עברת לגזרים ננסיים, אלפרד?" שאלתי אותו. כשחייך נשמטה לו הסיגריה לרצפה, "אין לדרעקס ההולנדים צנוניות".

אמסטרדם, ארכיון. צילום: אינגאימגאמסטרדם, ארכיון. צילום: אינגאימג

"חיפשתי אותך בכמה מקומות בתל אביב. נעלמת", אני נוזף בו. אני רואה שהוא מהסס אם לענות או לשתוק. אחרי כמה שניות הוא משחרר כמה משפטים ברצף: "הסתבכתי עם איזה זונה והערס שלה, שניסו לסחוט אותי בתרגיל מלוכלך. חשבו שאני פראייר. קבעתי איתם פגישה בחדר בבית מלון באלנבי והכנתי כרטיס טיסה להולנד. כשהם באו לקחת את הכסף לקח לי שלוש דקות לפרק להם את הצורה, לקשור אותם, לנקות טביעות אצבעות ועפתי במונית לשדה התעופה. והופ, אני באמסטרדם. לפגישה איתם באתי עם חליפה ועניבה בלי הכובע. עבור החדר שילמתי במזומן. אין עקבות, אין כלום. זה היה לפני יומיים, אולי הם עוד קשורים בחדר".

אלפרד צנוניות הרים את הכוסית לחיים. "חשבו שאני פראייר", הוא מלמל, טרף שני גזרים אחרי המלחה, הצית סיגריה, הפנה את מבטו לבר ושקע במחשבות כאילו אני לא שם.

חזרתי לשולחן הרולטה. הכדור נחת על מספר 14 שלוש פעמים ברצף. עשיתי בוכטה יפה ופניתי לכיוון הבר לשתות עוד כוסית עם אלפרד. הוא נעלם. על הבר נשארה שקית עם כמה גזרים ננסיים ומלחייה.

השנים חלפו. מדי פעם הייתי שואל על אלפרד צנוניות, ששותה קוניאק 84 ומעשן כמו קטר, ויש לו כפות ידיים ענקיות וקסקט שחור. איש לא ראה, איש לא שמע. הסקרנות הרגה אותי.

על המזל החרא שלי התגלו אצלי שני גידולים סרטניים בשלפוחית השתן. אחרי שעברתי ניתוח, נאלצתי לעבור טיפולים לא נעימים, שבהם מחדירים שפופרת לשלפוחית ומשחררים חומר כימי. במשך שעתיים שכבתי במיטת טיפולים בחדר קטן עם עוד שתי מיטות טיפול, כשמה שמפריד בין המיטות והמטופלים זה וילון מיושן.

במשך שעתיים המטופל שוכב על הבטן וכל רבע שעה מתהפך לצד. אחר כך על הגב ואחר כך לצד השני, וחוזר חלילה כדי שהחומר ייקלט בכל חלקי השלפוחית.

שמעתי שמטופל חדש הוכנס למיטה הסמוכה לשלי. כשהחדירו לו את השפופרת דרך איבר המין הוא השמיע צעקה קורעת לב, בדיוק כפי שאני צעקתי זמן קצר קודם לכן. אחרי זה בא שלב הגניחות מגלי הכאב של החדירה הפולשנית.

האח המטפל הודיע לי שעברו שעתיים, ואם אני מרגיש בסדר אני יכול ללכת הביתה, עד הטיפול בשבוע הבא. הודיתי לו והתנצלתי על הצעקה והקללות שחטף ממני כשהחדיר לתוכי את השפופרת. בזמן שהתלבשתי, הווילון מהמיטה הסמוכה הוסט, והראש של אלפרד צנוניות הביט עליי בפנים מיוסרות: "הייתי משלם עכשיו 1,000 גילדן כדי לשתות 84, לעשן סיגריה ולאכול שתי צנוניות". אלפרד סגר את הווילון והשאיר אותי המום. לפני שיצאתי מחדר הטיפולים הוא סינן, "זה לא היה פרוסטטה, זה היה סרטן".

 3.
בשבועות האחרונים אני מרבה לחשוב על הקשישים הזרוקים בודדים ומבודדים במוסדות סיעודיים ובתי אבות של עמך ישראל ולא של אצולת הממון, שם החדרים מפוארים ולא קיימת ההזנחה הפושעת שקיימת בעשרות מקומות שבהם נפטרו קשישים רבים, בהם ניצולי שואה. אני קורא את הסיפורים של הזקנים שמתו בלי לפגוש בימיהם האחרונים קרובי משפחה, ילדים, נכדים, נינים, ומתפוצץ מזעם.

קשיש. צילום: נתי שוחט, פלאש 90קשיש. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

שמתי לב שאני מחפש בין השמות שפורסמו את השם אלפרד. היה נדמה לי שקשיש באחד מהצילומים שנראה מציץ מחלון במוסד מחורבן דומה לו. לא הספקתי לראות את השם של המוסד. במחשבה שנייה נמנעתי מלבדוק, כי אני בטוח שאם זה היה הוא, הוא כבר לא במצב לשתות 84, לעשן סיגריה ולאכול צנוניות מומלחות.

חלפו כמה שבועות. יש לי ייסורי מצפון שלא בדקתי. עשיתי חישובים מחישובים שונים, שהביאו אותי למחשבה שאלפרד צריך להיות בן 100 פלוס. נראה לי שאחד שדופק כאלו כמויות של קוניאק 84, מעשן שלוש־ארבע קופסאות ביום וזולל מהבוקר עד הלילה צנוניות כבר צריך היה למות מזמן מסרטן ריאות או מהרעלת כבד או מהגזים שעושות הצנוניות המומלחות.