לעת עתה החשש הבריאותי, לפחות בישראל, עובר למושב האחורי וברוב כבוד מפנה את מקומו לאימה הכלכלית. כמות מבהילה של מובטלים וציבור שלם שחי על זמן שאול מנסים בימים אלו למצוא דרך לגמור את החודש. אין כסף. השבועות הקרובים יעמידו את החברה שלנו ואת יציבותה במבחן אמיתי וקשה. לחלק מהאנשים לא יהיה איך להתקיים.

הייתי ילד בשנות ה־80 המחוספסות. כשהגעתי ארצה מניו יורק, שהייתה בזמנו ענייה ומרוטה, ראיתי כאן מדינה חבוטה ובחזיתות רבות לא מתקדמת. אנשים חיו במציאות מייאשת. יש רגעים שנשארו איתי עד היום: נסיעה באוטובוס דחוק ושבור בלי מזגן, חולצות טריקו נוטפות זיעה וצמודות לגוף, כעס, אוברדראפט תמידי, פחד מהמחר וסיגריות ישראליות זולות, שאת חלקן הכרתי גם באופן אישי בצבא, ושלא בטובתי נשרפות בזו אחר זו מתוך ייאוש בציפייה לעתיד טוב יותר.

אחרי שהבורסה נפלה ואנשים, כדברי שלום חנוך, קפצו מהגג - היה קשה להרים את הראש. חיינו כאן בהוויה שאפשר לתאר אותה כעירוב בין מדינת עולם שלישי לשאיפות ואגו של עושר מערבי, מה שרק העצים את התסכול והדכדוך. נדרש הרבה זמן כדי לקום מהתקופה האפלה ההיא. נדרשו אומץ פוליטי ומהלכים כואבים. בסוף הצליחו.

הייסורים בדרך היו עצומים. מצמרר לחשוב מה המכה הנוכחית תביא איתה. יכול להיות שזה עומד להיות גרוע יותר. אנשים יאבדו בתים, חסכונות ואת החלומות לעתיד שופע. מה שפנטזנו - לא יהיה. אם לא נושיע את עצמנו אנחנו אבודים. ספק אם אמריקה תחלץ אותנו. המשבר שעוד צפוי להם מעורר מחשבות על הטלטלה שחוו שם במאה הקודמת. חלק מהכלכלנים טוענים שנדרש ניו דיל. ארצות הברית עומדת לחטוף, ובגדול.
בחזרה אלינו. המשק איתן. זה מה שאומרים לנו בכירי משרד האוצר. הרשו לי להיות סקפטי. הכיס הציבורי עמוק פחות משהיה יכול להיות בגלל הניהול של שר האוצר היוצא משה כחלון, שאפשר לקרוא לו בעדינות "לא משהו".

מה האזרח הפשוט יכול לעשות? להבין שרמת החיים צפויה לרדת, שאנחנו נעים לעבר מציאות חדשה; לגלות סבלנות; ובעיקר, למרבה הצער, להתפלל.

אחרי "לא גומר את החודש", "מחכים למשיח" ו"איזו מדינה?" השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא: מה יהיה שיר המשבר הנוכחי שיקליטו הזמרים הגדולים, אחרי שיתעשתו ויבינו שחינגות ורולקסים הם אאוט ומצוקה אמיתית היא אין.

אצטט כמה אנשים מהזירה העיתונאית שאני מאוד מעריך. הם, שלא נודעים כמעריצי בנימין נתניהו ושידעו שלדבריהם יתלוו קולות רקע צורמים והררי ביקורת - ציינו שראש הממשלה הציל את ישראל מאסון. חד וחלק.

בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לעבנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע

לדבריהם, זה קרה בזכות שלוש החלטות דרמטיות: סגירה מוקדמת של השמיים, בניגוד להערכות רבות שעל פיהן מדובר בהיסטריה מיותרת ובאסון דיפלומטי; סגירת מערכת החינוך; והגבלת התנועה.

פעם נתניהו אמר שהוא מקבל החלטות מול לחצים כבדים, שלעתים מופעלים אפילו על ידי בכירי מנהיגי העולם. זהו תפקידו של ראש הממשלה: להחליט, גם אם יש אחרים הסותרים את דבריו ומערערים על סמכותו. גם אם המשקל המוטל על כתפיו בלתי נתפס.

בימים כתיקונם בכל ארבע שנים אנחנו בוחרים אדם שיעמוד בראש המדינה בעיקר בשביל הרגעים האלו. נקודות משבר שבהן אנו זקוקים לאדם שיהיה די אמיץ לומר "זו דעתי ויש לבצעה". כך נעשה הפעם. יש המשווים את המהלך שביצע ראש הממשלה להחלטה על היציאה למבצע מוקד במלחמת ששת הימים. פעולה יוצאת דופן, אמיצה ונועזת, שהכריעה את גורל המלחמה ומנעה את מותם של חיילים ישראלים לא מעטים.
החיסול הממוקד של מוקדי קורונה עתידיים הציל נשמות רבות ואפשר לנו לספוג את המכה בעוצמה שרחוקה מלגרום לנוקאאוט. להבדיל, ראינו פוליטיקאים אחרים, מנהיגים נבונים ומתקדמים של מדינות נאורות, שהובילו את האזרחים לאסונות איומים ולתמותה במספרים מעוררי פלצות. אצלנו זה לא קרה.

לא משנה איך תערבבו את הנתונים ועל אילו מחדלים תצביעו. בוודאי שקיימים מחדלים. כואבים וקשים. כמו בכל מערכה גדולה ומורכבת. אבל התמונה הגדולה נכונה ומדויקת.

ועכשיו נדלג לתחום הספורט. נאמר שהתמזל מזלך והקבוצה שאתה אוהד הצליחה לשים את ידיה על גאון כדורגל כדוגמת ליאו מסי. אבל בניגוד למסי הנוח והמופנם, לכוכב שלך יש אופי מורכב, מאתגר ומעניין יותר, שלא כולם רווים ממנו נחת. אבל ביום פקודה הוא עושה את העבודה מעל ומעבר ומסב נחת לאוהדים ולמועדון. מנג'ר או בעל מועדון שייפטר משחקן כזה יהיה משול למשוגע. לאדם שעשה צעד אסטרטגי בלתי נתפס. הנמשל ברור. ההבדל הוא שבמציאות שלנו לא מדובר בגולים אלא בחיי אדם. החיים שלנו.