שיפודים ונגיפים: נמשיך לתת דוגמה אישית למנהיגים שלנו בניגוד אליהם

פעם הוא אמר לי: "כבר ויתרתי על הניסיון שהספרות שלי תתקבל בחברה הישראלית". עניתי: "מה פתאום? ספרות היא לטווחים ארוכים", אבל זה העציב. הוא מסמל בעיניי את כל הסופרים הגדולים והמצליחים שהגיעו אלינו מן הספרות הרוסית, ופה נעצרו, ולא המשיכו לפרוח. כשהיינו פעם יחד ביריד הספרים הבינלאומי במוסקבה, ראיתי איך כל הספרים שלו, ברוסית, אזלו מהר מהדוכן שבו הם הוצגו. אצלנו זה לא היה קורה. משהו בנו פגום, אולי. בטוח לא בהם. בטוח לא בו.

סיפור קטן: יום אחד נכנסנו למשרד ממשלתי כלשהו. בלשכה היו שתי נשים. הצגתי את אפרים בפני האישה שקיבלה אותנו ואמרתי: "זה אפרים באוך, הוא סופר ומשורר". היא ענתה במבטא רוסי קל: "אתה מספר לי מי זה אפרים באוך?", הצביעה על האישה שלידה ואמרה: "כששתינו היינו סטודנטיות ברוסיה, ראיתי ספר שירים שלו למכירה. היה רק ספר אחד. רציתי לקנות, אבל החברה הזאת שלי קנתה אותו לפניי. לא דיברתי איתה עשר שנים מאז. רק כשעלינו לארץ חזרתי לדבר איתה". אני לא מכיר יוצר ישראלי ששתי חברות רבו בגלל ספר שירים שלו.

רשמתי לי טיוטה לקטע בנושא כבר בתחילת המגיפה החסלנית, ראיתי תמונות של חתונה שנערכה במעון ראש הממשלה. התמונות שודרו במטרה להראות עד כמה שומרים בסביבת ראש הממשלה על כללי הביטחון. היה מדובר בחתונה של דוברת ראש הממשלה. שיר שמה. החתונה רבת־המשתתפים שתוכננה לפני פרוץ הקורונה בוטלה. יפה. לדעתי, כדאי לאמץ תמיד חתונות קטנות, לא צריך וירוס בינלאומי בשביל זה. ראש הממשלה הסכים להעמיד את חצר מעונו לרשות החתן והכלה לחתונה מצומצמת. בסדר. זה בטח בניגוד לאיזו תקנה, אבל בסדר. או אז הגיעו התמונות מהחתונה המצומצמת, ומה אני רואה? ראש הממשלה ורעייתו עומדים ליד החופה, מחייכים. אומנם שומרים מרחק של 1.90 מטרים בין איש לאשתו, אבל מה הם בכלל עושים שם? מה רעיית ראש הממשלה עושה שם? חתונה מצומצמת צריכה לכלול את מינימום קרובי המשפחה ההדוקים ביותר. אולי גם חברת נפש אחת, שתבכה אם היא לא תהיה בחתונה. זהו. בדוחק נניח שגם ראש הממשלה, שהוא הבוס הזמני שלה כרגע, יוזמן, אבל למה שרה צריכה להיות שם? למה היא צריכה לסכן את עצמה או לסכן אחרים? זה לא נקרא לנקוט זהירות, זה נקרא לחפף בסגנון "אל תדאגו, זה בשליטה מה שאני עושה. לא אדבק". ככה נדבקים, כנראה.

התופעה התחילה כבר אז. כבר בחתונה הלכאורה מבודדת הזו. כלל שנאמר בשיא הרצינות לעם, קוים וצולם אחרת. זה היה סיכון מיותר. ובעיקר, כמו במקרה שבו אבנר, בן ראש הממשלה, צולם ליד שולחן הסדר בבית הוריו, זה היה צילום מלא חיוכים שגרם לי להקפיא כל חיוך על פניי.