1 משבר הקורונה מתח מסך ברזל כלכלי בין שני חלקים בציבור הישראלי. לא מסך שעובר בין עניים ועשירים ומשני צדדיו יש ייצוג לכל העשירונים. המסך עובר בין ציבור עצום שהוכה מכה כלכלית אנושה, לבין ציבור גדול אחר, שנפגע פחות, לא נפגע כלל, או שהכנסתו הפנויה אפילו גדלה. המסך הזה יוצר הבחנה ברורה בין אלו שמטה לחמם נשבר, שאינם יודעים כיצד יממנו את המשכנתה הבאה או את שכר הדירה ושאינם יודעים כיצד יאכילו את משפחותיהם בחודש הבא, לבין אלו הפטורים מהחרדה הכלכלית הקיומית, שחרב הפיטורים אינה מונחת על צווארם ושהמשכורת שלהם ממשיכה לדפוק כמו שעון.
חצי מיליון עצמאים, שבימים כתיקונם עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, מפרנסים את משפחותיהם ואת משפחות עובדיהם ונושאים על כתפיהם את המשק הפרטי והציבורי בישראל - חווים בימים אלו חרדה קיומית של ממש. כסקטור כלכלי, זהו הסקטור החשוב ביותר למשק. הוא מייצר את מרב ההכנסות ממסים, הוא המקור לחלק הארי של תקציב המדינה, והוא הסקטור הפחות מאוגד והמוזנח ביותר במשק בכל הנוגע למדיניות הרווחה הלאומית.
כשעסק עצמאי נסגר, בעליו לא יזכה לדמי אבטלה ולא לפיצויי פיטורים. העובדים שלו, לעומת זאת, יקבלו את שניהם. נוצר מצב לא הגיוני, שבו אלו הנושאים את המשק על כתפיהם - אינם נהנים מביטחון תעסוקתי כלשהו. כל יהבם מושלך על כושר העבודה והיזמות שלהם. לעומתם, אלו המאוגדים באמצעות ועדי עובדים חזקים, המסוגלים להשבית את המשק חדשות לבקרים אם לא ייענו לתביעותיהם להעלאות שכר ולשאר הטבות סוציאליות - נהנים מביטחון תעסוקתי מלא מלא.
ברוחב לבו, המגזר העסקי מוצא את עצמו תומך לא פעם בדרישות השכר של הוועדים השונים. עצמאים המשתכרים יפה בגין יזמות, חריצות, נטילת סיכונים כספיים ויצירתיות, שומעים את נאקתם של הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים, ומספקים רוח גבית למאבקי השכר שלהם. עכשיו, כשהזמנים השתנו והקורונה מעמידה חרב דמוקלס כלכלית על צווארם - קיימת ציפייה טבעית מצדם לתמיכה מצד כל הפיות שהם מאכילים ודואגים לפרנסתם ולתנאים הסוציאליים שלהם דרך קבע.
על רקע זה היה מופע האימים של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, שנעמדה על הרגליים האחוריות בסירובה לאפשר פגיעה בחופש הגדול של המורים, במפגן יוצא דופן של אטימות, חוסר התחשבות, ניכור וניתוק מהמציאות הכלכלית־חברתית בישראל. בפעם הראשונה זה שנים ארוכות גם עצמאים שהינם בעלי עסקים קטנים ובינוניים, מעמד הביניים הקלאסי, מתחילים להבין שיש במשק ציבור ענק שלא רק שאינו אומר תודה ליד המאכילה אותו - אלא שבשעת משבר לאומי מנער את חוצנו ואינו נרתם למשימת הענק של חילוץ המשק מקריסה כלכלית.
ראשי הוועדים הגדולים התרגלו שהם מטילים את כובד משקלם על הענף שהם יושבים עליו, ואז באורח פלא שכרם מתעדכן והטבות סוציאליות נושרות עליהם מהענפים הגבוהים. יפה בן דוד פשוט לא זיהתה את השינוי בכיוון הרוח. עצמאים שפעם תמכו במאבקי המורים להעלאת שכר לא ישכחו במהרה את מופע האימים הזה.
אינני יודע איזה מקצוע לימדה הגברת בן דוד לפני שפנתה לעסקנות ציבורית, אבל אני משער שהיא לא לימדה כלכלה וגם לא מתמטיקה. מעיד על כך חוסר ההבנה הבוטה שגילתה כשהציעה ביהירות חצופה לאוצר להיכנס מתחת לאלונקה ולשלוף את מטמוניו. כל בר דעת מבין שלמדינה אין אוצר חבוי מתחת לבלטות, או לול תרנגולות המטילות ביצי זהב. ה"אוצר" מורכב מהמסים שכולנו משלמים לקופת מדינה. אם העצמאים, בעלי העסקים הקטנים והגדולים, לא יצליחו להתאושש, לפתוח את העסקים, להשיבם לאיתנם, להחזיר את העובדים ולחזור לשלם מסים - קופת האוצר תתרוקן ולא יהיה אפשר לשלם משכורות ופנסיות לעובדי המדינה. כולנו נעמוד עם מסיכות בתור לבתי התמחוי.
המשק הינו מערכת מורכבת, הקשורה ברשת של אינטראקציות המזינות זו את זו. רקמה כלכלית אחת חיה. כדי להניע את המערכת, לא רק שכל המגזר הציבורי חייב להירתם לעזרת המגזר העסקי ולשחרר אותו לעבודה, אלא שעליו אף לתרום משכרו, למשך תקופת המשבר, בשיעור פרוגרסיבי כמובן, כדי לצמצם את הוצאות המדינה.
מישהו צריך להפגיש את הגברת בן דוד לשיעור בערבות הדדית עם אביתר, הקופאי בן ה־22 מרשת יוחננוף, שרחמיו נכמרו על קונה שנגמר לה הכסף ולא יכלה לשלם על שארית המוצרים בעגלת הקניות, ושילם מכיסו את הפער. אני לא בטוח מי משניהם מכיר את הביטויים ערבות הדדית וסולידריות חברתית, אבל אני בטוח מי משניהם מבין אותם.
2 ומיפה ואביתר, להנהגת המדינה. ישנה ציפייה מוצדקת למתן דוגמה אישית מצד האנשים המובילים את המדינה. ממשלה רחבה המונה 32 או 36 שרים בעלות של 100 מיליון שקל היא לא בדיוק הדוגמה הנאותה. כל מילת ביקורת הנאמרת בגין עלות הרחבת הממשלה שנולדה לנו אחרי צירי לידה אינסופיים הינה מוצדקת, אבל רק באופן יחסי. מה לעשות? דמוקרטיה היא משטר שמעלתו העיקרית היא שכל המשטרים האחרים גרועים ממנו. האלטרנטיבה לממשלת האחדות היקרה שחיברה את גוש הימין עם כחול לבן הייתה בחירות רביעיות.
לא רק שלא ניתן לקיים בחירות רביעיות בצל הקורונה, אלא שעלותן גבוהה פי 15 מעלות הממשלה הטרייה. הן היו מעמיסות על הציבור הוצאה ישירה של מיליארד וחצי שקלים. מנהלי המו"מ התמודדו עם נתוני פתיחה בלתי אפשריים בניסיון לאזן בין שני כוחות ציבוריים שיש ביניהם פער ייצוג של שלושה לאחד, חוסר אמון קיצוני, ניגודי השקפה ואינטרסים. לדמוקרטיה יש מחיר. להכרעת הבוחר שלא להכריע יש מחיר. אפשר להציג את ריבוי השרים בממשלת האחדות כאנטיתיזה למה שנדרש ממנהיגות, ששמה את המדינה לפני הכל. אפשר גם לראות בהקמת הממשלה הזו חיסכון כספי של לפחות 1.4 מיליארד שקל ביחס לאלטרנטיבה.
עם כל זאת, השימוש האוטומטי שעושים גורמים שונים בגודל הממשלה המתהווה כדי להצדיק את סירוב המורים לוותר על חלק מהחופש הגדול, הינו דמגוגיה צרופה. הרי באותה מידה ניתן היה לומר ש־10 או 15 שרים שיוותרו על תיקיהם ויירתמו להעביר שיעורים בזום - לא בדיוק יחזיקו את מערכת החינוך ולא בדיוק ישחררו את המשק חזרה לעבודה.