עד כה המילים היפות של בני גנץ התקשו לעמוד במבחן היישום. השבוע הוא אמר ש"ההישג הגדול ביותר שיהיה לממשלה הזאת הוא פיוס לאומי, נקדם שלום בתוכנו". אין ספק שגם זו אמירה יפה, במיוחד בימי קורונה, כשבעוד רגע יחול יום הזיכרון. השאלה היחידה היא עד כמה ניתן יהיה לקדם אותה. 

גנץ דיבר על "קבינט פיוס" שיפעל לאיחוי קרעים בחברה, גם כשחשב שהממשלה שירכיב תיראה אחרת. אבל בינתיים הוא לא הצליח אפילו לשמור על פיוס בתוך מפלגתו, ועכשיו אינו מצליח לשמור על פיוס עם מי שעד לפני רגע היו חבריו לגוש. וחשוב מכך - אם הדרך שבה התנהל המשא ומתן המתיש לממשלת החירום מעידה במשהו על הדרך שבה תתנהל הממשלה, לא ברור איך כחול לבן תשפיע על דרכה. 

חברי כחול לבן לא הוכיחו את עצמם כפוליטיקאים דגולים, אף על פי שיש שם לא מעט אנשים טובים עם מזג טוב וכוונות טובות, דוגמת חילי טרופר, מירב כהן ואסף זמיר. הם לא מתלהמים, הם נעימים לאוזן, הם יוותרו על תפקידי סגני שרים שמגיעים להם כדי לחסוך בהוצאות מיותרות וכדי לתת דוגמה אישית, והם לא יעוררו מריבות צעקניות מול עיתונאים. הדרך שלהם שונה מדרך הליכוד והבלוק החרדי. אבל השאלה היא מי מהצדדים ישפיע על מי. הערמומי על התמים, או התמים על הערמומי? 

כדי שיהיה פיוס, או שינוי דרך מעבר לבלימה חלקית של מזימות הליכוד, צריכה להתקיים הדדיות. את הטריקים והשטיקים שוותיקי הליכוד והמפלגות החרדיות כבר הספיקו לשכוח, צעירי כחול לבן עוד לא למדו. די לראות את הדרך שבה נוסח בהסכם הקואליציוני הסעיף שנוגע למעון רשמי עם כל התנאים גם לראש הממשלה החלופי בזמן הרוטציה. לכאורה מדובר בסעיף משני שחבל להכביר עליו מילים, אבל בפועל הניסוח - לדאוג ל"סידורי דיור" - הוא בכוונה אמורפי כדי שאפשר יהיה להכליל בו כמעט כל דבר. 

בנימין נתניהו, אריה דרעי, בני גנץ. צילום: הדס פרוש, פלאש 90בנימין נתניהו, אריה דרעי, בני גנץ. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

גם ההתייחסות לקבינט הפיוס היא אמורפית, ויעילותו תלויה ברצון הטוב של כולם. פיוס דורש שהדרך תהיה מוסכמת על שני הצדדים. איך זה יסתדר כשנתניהו להוט להשאיר מורשת היסטורית אמיתית לאחר עשור רווי הצהרות היסטוריות, ולכן התעקש להכניס להסכם את סעיף סיפוח הבקעה, שהמערכת הביטחונית מזהירה מפניו. מעבר להיבט הביטחוני, מדובר במהלך שנוי במחלוקת לא פחות מההתנתקות. אז איך יבוא לידי ביטוי חותם הפיוס של כחול לבן? אם צד אחד בונה על טריקים ושטיקים כדרך חיים, ועל טיפוח הבייס והוקעת כל מי שמחוץ לבייס כשיטה שמאפשרת לו להישאר בשלטון, השאלה היא אם יצליחו לכפות עליו פיוס כזה. ובכל זאת, תקווה.

השחמט הפוליטי רק מתחיל 

אומרים שלמרות שלל הנאצות שחטפו ברשתות החברתיות, יועז הנדל וצביקה האוזר דווקא מרוצים. סיעתם הקטנה הפכה בתחילת דרכה ללשון מאזניים. בתחילה הם מנעו ממשלת מיעוט רעועה, אחר כך סירבו להצטרף לבלוק ומנעו בחירות רביעיות, ובסוף גם תרמו להגבלת כהונתו של בנימין נתניהו. 

לגבי החלק האחרון, עוד חזון למועד. אבל רבים ממצביעי כחול לבן זועמים על השניים שבזבזו את הכוח הפוליטי שהיה למפלגת האם שלהם, וחרגו מהמנדט הציבורי שניתן להם. יש שמשווים אותם לאורלי לוי־אבקסיס, כי הם השתמשו בקולות המרכז־שמאל כדי להכשיר את המשך כהונת נתניהו. 

אבל בניגוד להתהפכויותיה הסדרתיות של לוי־אבקסיס, הנדל והאוזר הם בחורים טובים. הדאגה להחיל את מימון המפלגות על סיעתם לא היטיבה עם תדמיתם, אבל הם מונעים מאידיאולוגיה ולא מתאוות הג׳ובים והדילים, ומייצגים ימין ליברלי והגון, מהסוג שמושתק בשנים האחרונות נוכח הביביזם הקולני. קשה להתווכח עם מי שטוען שהם היו צריכים להתפטר כשלא הסכימו עם המהלכים הפוליטיים של הנהגת המפלגה, במקום לכפות עליה את רצונם. אבל שניהם מאמינים שהם עשו את הדבר הנכון למען המדינה.

יועז הנדל. צילום: שמוליק גרוסמן, דוברות הכנסתיועז הנדל. צילום: שמוליק גרוסמן, דוברות הכנסת

הם מאמינים בצורך שלנו באחדות, גם נוכח משבר הקורונה וגם בכלל. למרות היכרותם העכורה עם נתניהו ופיטוריהם סביב סשן הצילומים של נתן אשל, גם הם מאמינים שהממשלה הזו יכולה להיות תחילתו של מסע פיוס. אומנם הגענו למצב שבו עצם זה שיש ממשלה נחשב להישג, אבל אסור להם להתבשם ממנו. השחמט הפוליטי לא נגמר אלא רק מתחיל. ההישג האמיתי תלוי לא רק במה שהממשלה הזו תבלום, אלא גם במה שהיא תעשה.

כדי שיהיה פיוס צריך להגיע להסכמות הקשורות לשיטת הממשל. ספק אם יהיו הסכמות בממשלה הנוכחית על הגבלת הקדנציות הנדרשת, אבל מה לגבי חוק שיקבע באופן חד־משמעי מי המנצח במערכת בחירות? לא הגיוני שנשאיר פתח לפלונטר נוסף וניתן לשיטת הממליצים להמשיך להתחרות בשיטת המפלגה הגדולה ביותר. צריך להחליט. כחול לבן ויתרה אפילו על יו"ר כנסת מטעמה בתקופת כהונתו של גנץ. האם לפחות על הסעיף הזה יוכלו להגיע להסכמה ולקדם חקיקה?

צביקה האזור. צילום: חוסן לישראלצביקה האזור. צילום: חוסן לישראל

כדי שיהיה פיוס לאומי דרושה גם התנהלות שונה מול המגזר החרדי. מה יצליח גוש כחול לבן לעשות במסגרת ממשלה של בלוק ליכוד־חרדים, שבה כחול לבן היא מיעוט? האם הם יצליחו לכונן דילים כלשהם עם המפלגות החרדיות שישנו אפילו במעט את התמונה? כרגע ממש לא ברור איך ייפתרו העיוותים העצומים שמעוררים זעם חילוני מוצדק ומלבים שנאה. לא תעזור עוד קומבינה מטויחת של חוק גיוס, כשהבעיה האמיתית היא לימודי ליבה, השתלבות גברים חרדים בעבודה, פירוק מונופול הגיור והאישות וחלוקה נורמלית של הנטל במקום יניקה שיטתית של כספים.

מי שבאמת רוצה פיוס, יצטרך גם לקדם רגולציה חדשה על תעמולה. תשדירי הבחירות בטלוויזיה רלוונטיים כיום בערך כמו טלפון חוגה, ואפשר לוותר עליהם לטובת כללים חדשים. למשל ענישה על הפצת פייק ניוז, תחביב שהפך שכיח במחוזותינו לצורך גניבת תודעה. או הגבלת שיעור תעמולת הנגטיב כדי להחזיר את ההבטחות החיוביות במקום התמקדות במגרעות היריב. או למשל רגולציה על תעמולה דיגיטלית, שהיעדרה גרם לכמויות הרעל הבלתי סבירות שנשפכו כאן במימון ציבורי. 

אז כן, יש תקווה לפיוס, אבל השגתו תדרוש עבודה קשה ובלתי מתפשרת. אולי דווקא בגלל התקופה המורכבת יש בכל זאת סיכוי לאווירה קצת שונה. ניצנים בלתי צפויים ראשונים נשמעו בנאום שנשא ח"כ מנסור עבאס ביום השואה. "היום אני נושא תפילה מהקוראן למען עילוי נשמתם של שישה מיליון יהודים, וכערבי־פלסטיני־מוסלמי־דתי אני מביע סולידריות עם העם היהודי כאן ובעולם, ומרכין ראש בפני גבורתם". 
פיוס אמיתי יתאפשר ביום שבו ציטוטים כאלה יהדהדו באותו היקף שבו הדהדו דבריה של היבא יזבק. אינשאללה.