בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נאם ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות. והוא אמר: "במחנות ההשמדה היו חוקי טבע אחרים. שם כל שבריר של רגע נמשך נצח. שם נשמו אוויר אחר. שם לא זרחה השמש. שמעתי את ק. צטניק ואת הניצולים האחרים אומרים: 'לעולם לא תוכלו להבין את מה שעבר עלינו'. הם צדקו - לעולם לא נוכל להבין, כי אין דבר שדומה לשואה. זה נכון גם לגבי משבר הקורונה העולמי, שיש מי שרואים בו את האתגר הגדול ביותר של האנושות מאז מלחמת העולם השנייה". ואז נזכרתי מדוע אינני אוהב את המילה "שואה".

שואה עלולה להיגרם מאסון בלתי צפוי ובלתי נמנע: רעידת אדמה, התפרצות הר געש, צונאמי או מגיפה. אבל השמדת יהודי אירופה הייתה ממש ההפך מזה. היא הייתה צפויה. היא יכלה להימנע. מגיפת הקורונה פגעה במיליונים בעולם. כ־180 אלף איש כבר מתו. אם לא יימצא חיסון, עלול הגל הבא לחולל שואה כלל עולמית. אבל אין שום דמיון להשמדה המכוונת של העם היהודי בידי הגרמנים ועוזריהם. קורונה והשמדה בנשימה אחת - כמעט סוג של הכחשת שואה, וחלילה, אינני מאשים את נתניהו בכך. זה היה סתם ניסיון נואל לקשור את ענייני היום כאן במה שהיה שם.

ישראל נלחמת במגיפה. ובין השאר הוטלה חובה לחבוש מסיכה מחוץ לבית. יש כל מיני אנשים שאינם עושים זאת. יש ששכחו שזו הוראה מחייבת. ויש ששכחו אותה בבית. ויש שלא מצאו מסיכה בחנות. כשהם נתפסים ברחוב בפנים גלויות, מתרים בהם, לעתים שוטר אדיב אפילו נותן להם מסיכה. אבל המעצבנים מכל הם הסרבנים האידיאולוגיים: מכחישי המגיפה.

יש להם שלל נימוקים: כל שנה מתים משפעת, וזה סתם עוד מין שפעת, והם נגד סגירת המשק וזו דרך המחאה שלהם, ובעיקר זקנים מתים, שוודאי היו מתים גם מסתם דלקת ריאות אם לא היו מתים מהנגיף, ולמה לא סגרו את נתב"ג לגמרי, ואל תביא לי דוגמה מאיטליה.
ויש גם כל מיני מכחישי שואה.

מנהיגי איראן עוסקים בכך בכפייתיות. וכך גם ראשי חמאס. ואבו מאזן כתב את הדוקטורט שלו על הקשרים בין התנועה הציונית והנאצים וציטט "חוקרים" שטענו כי רק כמה מאות אלפי יהודים נרצחו בידי הגרמנים, ולא שישה מיליון. ו"ניפוח" המספרים נועד לשרת את המטרות המדיניות של הציונות. וכאשר ארדואן ואיסמעיל הנייה מאשימים את ישראל ב"רצח עם" וערוץ אל־ג'זירה מתאר את פעולות ישראל כניסיון לחולל שואה בעזה - גם הם מכחישי שואה.

ויש אנטישמים נוצרים קלאסיים ואנטישמים חדשים, וניאו־נאצים למיניהם, ובהם גם "היסטוריונים" בעיני עצמם ובעיני חסידיהם, המנסים להוכיח כי השמדת היהודים לא התרחשה כלל, או הייתה בממדים מצומצמים מאוד, ולא היו תאי גזים, והשואה אינה שונה מעשרות אירועי רצח עם שהתחוללו במאה ה־20. תקצר היריעה מלמנות את המנוולים הללו. 

מדינות רבות בעולם נלחמות בהכחשת שואה. יותר ממאה מדינות באו"ם גינו אותה בהחלטה משותפת. אבל בישראל לא הועמד עדיין איש לדין בעוון הכחשת שואה, אף שתיקון בחוק מאפשר להעמיד לדין בישראל גם מי שביצע את העבירה מחוץ לגבולות המדינה. כשתיקנתי כך את החוק, קיוויתי שכתב אישום יוגש נגד אבו מאזן. אבל אולמרט קיבל אותו בחיבוק חם והיה מוכן לתת לו הכל. כתב אישום בגין הכחשת שואה? הצחקתי אותו.

הטקס הממלכתי ביד ושם. צילום מסךהטקס הממלכתי ביד ושם. צילום מסך

באותיות של אש

אבל רק לאחרונה הבנתי שלרשימה הנתעבת של מכחישי השואה צריך לצרף גם חלקים חשובים מ... העם היהודי. זה החי בגלויות. כי חיים יהודיים בגולה אחרי ההשמדה הם סוג של התכחשות לשואה. לא שהם מכחישים את עצם רצח ששת המיליונים, אבל הם בטוחים שלהם זה לא יקרה. חיים בהכחשה.

אדם שנכווה קשות לא יקפוץ ביודעין למכל מים רותחים אם הוא יכול להימנע מכך. הוא גם ישתדל לא לגור בתוך דוד קיטור כבוי אך מוכן לפעולה, מתוך ביטחון מוחלט שאיש לא ירצה להפעיל אותו בשעה שהוא בתוכו. אבל רוב היהודים בגולה חיו בהכחשה לפני השואה וכך הם חיים גם היום. 
בתפילת מוסף בראשי החודשים ובמועדים אומרים "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" ואבי ע"ה ישראל אלדד לימד אותי: "אל תאמר 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו', אלא 'ומפני חטאינו שגלינו מארצנו'". הגלות היא החטא. הרי אחרי חורבן בית שני לא הוגלה עם ישראל מארצו אלא ירד ממנה טיפין טיפין, עד שכמעט לא נשתיירו בה יהודים. והרצל קבע כי לא האנטישמיות היא המחלה שממנה סובל העם היהודי, אלא הגלות. חיי העם היהודי המנותק ממולדתו אינם חיים של עם נורמלי. ותרופת המחלה הזאת, הגלות, היא שיבת ציון. 

רבים מאוד - חרדים וקומוניסטים ומתבוללים - נלחמו בהרצל ובציונות. ורבים מאלו שסירבו ליטול את התרופה שרשם לנו ד"ר הרצל - הושמדו. זה היה חטאם, וזה היה עונשם. וכל האומרים היום, מצוות אנשים מלומדה: "היטלר יימח שמו, הנאצים יימח שמם" שבים וחוטאים, כי אסור ששמו של היטלר ושם הגרמנים רוצחי היהודים יימחה מעל דפי ההיסטוריה, אלא להפך: ייכתב בה באותיות של אש.

ואנו עומדים באמצע הימים הנוראים של העם היהודי. בין יום הזיכרון להשמדה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בשירו המזעזע "בעיר ההריגה" על הפוגרום בקישינב כתב ביאליק: "וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם". מההשמדה ניצלו שרידי חרב, צללי אדם, שבורים. יחידים או רסיסי משפחות כאיברים קטועים. וגם העם היה מרוסק. כשם שלא היה טעם להמשך חייהם בגולה כשארץ ישראל ההולכת ונבנית קוראת להם - כך לא היה טעם במותם. שנים ספורות אחר כך נלחמנו וניצחנו במלחמת העצמאות. רבים נפלו בקרבות. משפחה שכולה היא תמיד משפחה שבורה, אבל העם - נותר עומד זקוף. כי כשיהודי מת כחייל במלחמה לשחרור מולדתו ולהגנה עליה - יש טעם בחייו ויש טעם במותו.