בימים כתיקונם אינני אדם שמרבה לצפות בטלוויזיה. אבל בששת השבועות האחרונים שבהם אני מבודד מרצון, אני בוהה במסך הקטן ומנסה להבין במה מדובר. מה עובר עלינו, מי נגד מי ולמה.
במבזקי החדשות אינני נתקל בבעיה: בשפה ברורה ובקצב דיבור סביר מעבירים המבזקן או המבזקנית את המידע החשוב. הבעיה מתחילה בתוכניות האירוח, בעיקר בפאנלים. שם בולטת תרבות ראיון לא מכובדת, שלא לומר פוגענית. האחד מתפרץ לדברי השני, השלישי צועק "לא הפרעתי לך כשאתה דיברת, אז אל תפריע לי עכשיו!", ובתוך בליל הצעקות, לעתים בשילוב עם צעקות המנחה, לא ניתן להבין במה מדובר.
אחדים מהמראיינים כבר מזמן לא מסתפקים בתפקידם. הם נושאים מונולוגים ארוכים שבסופם מוצגת שאלה, ובטרם מספיק המרואיין לענות, הם כבר משסעים אותו בשאלה אחרת. העיקר שישמעו את דעתם, והעיקר שידם תהיה על העליונה.
בחלק מהראיונות הללו, אם אפשר לקרוא להם כך בהיותם למעשה מונולוגים, המראיין קובע עובדה במסווה של שאלה, ואז לא מאפשר למרואיין להציג את עמדתו ומתנצל ואומר ש"תם הזמן העומד לרשותנו". וכאשר שני מראיינים מנהלים את התוכנית, הם לא פעם מתווכחים בקולניות או מסתלבטים זה עם זה תוך צחקוקים, בעוד המרואיינים משמשים כתפאורה.
אינני מבין מדוע מסכימים אנשים רציניים לבוא לראיונות כאלה. ההפקה, אומנם, מזמנת לעתים אנשים בעלי דעות מנוגדות, כביכול לשם האיזון, אבל אז ניתן משקל רב יותר למרואיין שדעתו הולמת יותר את דעת המראיין. כמובן שבעובדה זו ניתן להבחין רק אם התמזל מזלו של הצופה והראיון אינו הופך לבליל צעקות.
משרד החינוך ייטיב לעשות אם יכניס לתוכנית הלימודים את מקצוע אומנות הוויכוח. ללמוד להקשיב לבן השיח, לכבד את הזמן שניתן לו להציג את עמדתו ולא להתפרץ לדבריו. כמו שאתה עצמך היית רוצה שיקשיבו לך ולא ישסעו את משפטיך.
לעתים כשאני בחו"ל אני צופה בתוכניות טלוויזיה בשפות שבהן אני שולט - אנגלית, צרפתית ואיטלקית. בלי להכליל, תרבות הדיבור שלה אני נחשף בתוכניות האירוח שם שונה לחלוטין מזו שהשתלטה על הטלוויזיה בארצנו. ההתנהגות הקלוקלת וחוסר הסובלנות והסבלנות עד גסות רוח חודרים לכל חלקה טובה בישראליות, וכמובן גם לתרבות הראיונות.
עם ישראל הוא אולי אור לגויים, אבל יש פה ושם פינות חשוכות שיכולות להפיק רק טוב דווקא מהאור של הגויים.