1. "אחרי החגים" כבר כאן, אבל לא "אחרי הקורונה". היא עדיין כאן, כי אין לה לאן ללכת, וחיסון עדיין אין. החזרה לשגרה מבוקרת, במסחר, בכלכלה, במקומות העבודה ובלימודים, היא התייצבות לאומית על המצוק של המדרון החלקלק בדרך מטה אל משטחי ההדבקה, שאיננו יודעים עדיין את היקפם.

המתח בין הצורך לעבוד, לפרנס ולחזור לשגרה עם הקורונה, לבין צעדי הזהירות המתחייבים למניעת התפרצות חוזרת של המגיפה, מביא את ממשלת ישראל להתפלל לטוב ולהתכונן לרע. הזמן שחלף מאפשר לבנות ידע, להיערך עם צוותים רפואיים ולרכוש ניסיון, לפרוס את פיקוד העורף במוקדי הדבקה ובמלוניות, לרכוש ולייצר מכונות הנשמה, ולמלא את מחסני צה"ל בערכות בדיקה, במסיכות ובציוד.

האמת היא שאיש לא יודע איך תתנהל השגרה ואם תתפרץ שוב המגיפה. לכל היותר, נחזור לאחור אל ההסגר, הבידוד וההנחיות, ונתחיל מההתחלה. אין ברירה אחרת. הצלחת החזרה המבוקרת לשגרה מותנית בהתנהגות הציבור, בהיגיינה ובמיגון אישי, בריחוק חברתי ובשמירה על הוותיקים. כמו במלחמה: אם תהיה במרחב המוגן או במקלט - תינצל, אם תימצא ללא מיגון - תיפגע.

קורונה בישראל: למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: רויטרס / רונן זבולון)קורונה בישראל: למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: רויטרס / רונן זבולון)

2. תודו שיש הרבה דברים טובים שבאו עם הקורונה. אני, למשל, שעובד בכרך הגדול, שמח מאוד על המנוחה הכפויה שנגזרה עלינו: לא חסרים לי (בינתיים) המסעדות ובתי הקפה, הקניונים ומגרשי הספורט, החתונות, האירועים והמסיבות, הטיסות לחו"ל והקניות. כל זה היה יכול להיות נפלא - אילו לא הייתה נפגעת פרנסתם של רבים וטובים כל כך, כמעט בכל ענף במשק.

אבל בכל זאת יש רשמים חיוביים מהתקופה הזאת. דברים קטנים, כמו למשל המכולת השכונתית, שכמעט נעלמה מנוף חיינו. תראו כמה היא חשובה ורלוונטית, כמה חיוני שאפשר לקנות לחם וחלב מתחת לבית, ושהמוכר גם ישאל לשלומך ולשלום המשפחה. פתאום כולנו מבינים עד כמה חשובה החקלאות המעולה שלנו, ששרדה גזירות ומכות, וכיום היא מצילה אותנו. כמה חשובה תעשייה עצמאית. כמה חשובה תעופה ישראלית, שמחלצת ישראלים מסוף העולם או מטיסה מכונות הנשמה וציוד מיגון מהצד השני של הגלובוס. ולמדנו, ואנחנו עודנו לומדים, עד כמה חשובה הרפואה הציבורית והשוויונית המעולה שלנו. לא ניתן עוד להרעיב אותה ולהשפיל את עובדיה.

שוחחתי השבוע עם ידידי הרב שי פירון על התקופה המוזרה הזו ועל ההזדמנויות שהיא מספקת לנו. הוא סיפר לי על שיחה שהייתה לו עם אישיות חרדית, וכך אמר לו האיש: "שנים חינכו אותנו שמה שהמדינה אומרת לא חשוב וצריך להתעלם - זה לא נכון! אמרו לנו שמה שהרב אומר זו האמת האחת והיחידה - לא מדויק! סיפרו לנו שהטכנולוגיה משחיתה - והנה ראינו שהיא מצילת חיים". וראינו כולנו כיצד מתקבלים חיילי צה"ל ברחובות בני ברק ובדיר אל־אסד. כן, אני אופטימי. אני חושב שזוהי תקופה של נפילת החומות. האם ניתן להן להיבנות מחדש? אנחנו צריכים להישבע לעצמנו שלא!

3. אינני יודע מה יחליט בג"צ לגבי הממשלה המיועדת וחוקיה, אבל בינתיים הקשבתי בערב יום הזיכרון פעמיים לדברים שהשמיעו משה (בוגי) יעלון ויאיר לפיד - ולא האמנתי. לא האמנתי, כי אני מכיר ואפילו מעריך את שניהם: את לפיד על שעזב חיים נוחים לטובת הפוליטיקה והקים מפלגה שהגיעה להישגים, ואת יעלון על הדרך שבה ביטא בעבר ערכים של ביטחון, צבא והתיישבות.

שמעתי את לפיד מבטיח לנתניהו שתמיד יהיה מוכן לעזור לו "לדפוק" את בני גנץ, אם יצטרך סיוע באי־מימוש הרוטציה. את יעלון שמעתי טוען שהשנה הוא חש שמדינת ישראל והחברה הישראלית לא ראויות למחיר הדמים הנורא של השכול. שמעתי גם את עפר שלח משתלח בגנץ ובאשכנזי. ושמעתי נוספים מיש עתיד, כפי שבחיי לא שמעתי אותם, ולא תיארתי לעצמי שהם מסוגלים להתבטא כך. ולרגע חשבתי שהסיעה הזאת ראויה לכינוי "סיעת השנאה, הקנאה והטינה" (או בקיצור סיעת שק"ט).

משה יעלון במחאת הדגלים השחורים  (צילום: אבשלום ששוני)משה יעלון במחאת הדגלים השחורים (צילום: אבשלום ששוני)

אני חושב שאני פטור מגילוי נאות שאני תומך בממשלת האחדות, לא מאהבת נתניהו כמו מאהבת המדינה, בגלל רצון הבוחר שלא להכריע בפעם השלישית, וכמובן אל מול החלופה הנוראית של בחירות רביעיות והקורונה. זו איננה "ממשלת נתניהו החמישית", זוהי ממשלה פריטטית. 
אני פטור גם מלתת גילוי נאות שאני מכיר ומוקיר את אשכנזי ואת גנץ, שהיו מפקדיי. הם פטריוטים ישראלים, בני אדם טובים ואולי פוליטיקאים מוכשרים פחות, שעדיין לא לקו במגיפת השנאה.

מה שמסתמן בינתיים הוא שאצל גנץ ואשכנזי, עם כל חוסר ניסיונם הפוליטי, בולט דבר אחד: אהבתם, אחריותם ודאגתם למדינה גוברות על ביקורתם על נתניהו. אצל אחרים השנאה לנתניהו גוברת על כל דבר אחר. אני מקווה שזה זמני, כי יש קושי לקלוט מעבר משותפות שכזו לשנאה שכזו. זו לא ביקורת - זו שנאה יוקדת. וזה חבל.

4. כשפרש בפעם הראשונה מתפקיד שר הבריאות בשנת 2015, אמרתי על יעקב ליצמן כי אף על פי שלא בחרתי במפלגתו, חשתי בכל רגע ורגע שהוא שר הבריאות שלי. בקדנציה השנייה שלו, שמסתיימת בימים אלו, בנימוק ש"מיצה את עצמו" - זה אחרת.

ליצמן, כך נראה, הבין מיד שאין לו תקציב לפתרון מצוקת בתי החולים, ופנה, בעזרת המנכ"ל בר סימן טוב, מרפואה לתודעה. הוא החל במלחמה עם מקדונלד'ס, המשיך במאבק נגד המלוחים, המתוקים, השמנים, והמשיך עם הקנאביס וחברות הסיגריות. למשבר הקורונה הגיעה מערכת הבריאות מורעבת וחסרה, ואלמלא תושייתם של מנהלי בתי החולים, שעברו לתרומות ומסע רכש מטורף ברחבי העולם - היינו היום במקום אחר לגמרי.

כל הופעה טלוויזיונית של ליצמן במהלך המשבר הפחיתה את אמון הציבור בו ובמשרד. משרד הבריאות הוא משרד חשוב, שנחשב עד עתה ללא אלקטורלי ולכפוי טובה. הוא זקוק למנהיגות, לתקציבים, להוקרה ולטיפול - והשר או השרה שיעמדו בראשו יצטרכו לעבוד קשה ויקבלו הוקרה.

יעקב ליצמן. צילום: אבשלום ששוני (צילום: אבשלום ששוני)יעקב ליצמן. צילום: אבשלום ששוני (צילום: אבשלום ששוני)

5. אני זוכר היטב את הערב שבו חזרתי למשרדי בלשכת שר הביטחון מיום של סיור במוצבי צה"ל בלבנון. ביחד עם השר יצחק מרדכי, סגן הרמטכ"ל ומפקד הפיקוד, נפגשנו עם המ"פים, המ"מים והחיילים, שטענו בפנינו: "התחושה היא שמישהו שכח אותנו פה. נזכרים בנו רק כאשר אנחנו מופיעים בצילומים במשבצת שחורה בעמוד הראשון".

בערב ההוא התקשרתי לרוני דניאל מערוץ 2 ולאלון בן דוד מערוץ 1, ואמרתי להם שמה שקורה בלבנון איננו זכות הציבור לדעת - אלא חובתו! סיפרתי להם על התחושות הקשות והפצרתי בהם למצוא את הדרך להכניס את לבנון אל הסלונים של אזרחי ישראל. הם עשו זאת.

20 שנה חלפו מאז נסוגו כוחות צה"ל מדרום לבנון, פרי החלטה והתחייבות בחירות של אהוד ברק. הוא אומנם התחייב לצאת עם הסכם ויצא ללא הסכם - אך נהג נכון. מפקדי הצבא התנגדו, אך לימים הודו שהוא צדק והם טעו.

הנסיגה מלבנון  (צילום: דובר צה''ל)הנסיגה מלבנון (צילום: דובר צה''ל)

עמוד הפייסבוק "סיפורים ממוצבי לבנון" מלמד על דור מצולק, "דור לבנון". רבים השאירו שם חברים, איברי גוף, נשמה ותמימות. לבנון לא מאחורינו. היא הייתה ונותרה איום משמעותי, גדול וחמור, אך הפעם אנחנו בבית, מוכנים ומאומנים, ולא מתגעגעים לתקופה הנוראית ההיא, שנמשכה שנים ארוכות יותר מדי.

6. הרב ישעיהו הבר ז"ל, שנפטר בשבוע שעבר מקורונה, הציל מאות אנשים באמצעות מפעל תרומות הכליה שהקים, אך לא הסתפק בכך. השבוע נודע לי כי ליד דירתם של ישעיהו ז"ל ורעייתו רחל הייתה דירה של פרויקט "עלי שיח". במשך שנים נהגו הרב ורעייתו לשלוח חבילות מזון וממתקים לדיירות המיוחדות, ולעתים הסתייעו ביתר השכנות.

בתקופה האחרונה, כשלא ניתן היה להכניס אוכל לבתים - הם העבירו תרומה כספית, וכך זה נמשך גם בסוף השבוע האחרון, לאחר שהרב נפטר. שליחותו ומצוותו נמשכות. פנים רבות לצדקה ולחסד, לרוב בצניעות ובמסירות. מבחינתי, ביטאה זאת היטב ריינה אביטבול בת ה־92, מתנדבת בבית החולים שערי צדק, שהשיאה השבוע משואה. "לכו להתנדב", היא אמרה, "זו מצווה גדולה שמזכה בעולם הבא".
 
avi@bnayahu.com