הבעיה אחרת לגמרי, והיא נוגעת ליום שאחרי. משבר בריאותי של רבעון אחד יותיר אחריו נזקים כלכליים כבדים, שהממשלה החדשה - כמו ממשלות אחרות ברחבי העולם - תהיה חייבת לטפל בהם. כשהוצאות הממשלה עולות משמעותית בעקבות המשבר, וכשהכנסותיה יורדות בחדות (למשל, הכנסות ממסים), נוצר אוברדראפט חריג - הגירעון - שיצטרך טיפול.
האוצר מעריך שהגירעון בשנת 2020 יעמוד על כ־11%, לעומת רמת גירעון של בין 3% ל־4% לפני המשבר. זה בור רציני שלא ייסגר מאליו. צריך "לעזור" לו להיסגר - אם בהגדלת ההכנסות של הממשלה, כלומר, העלאת מסים, ואם בקיצוץ חד בהוצאות הממשלה, כלומר, הוצאות המשרדים הממשלתיים, בשכר ובשירותים. בעיה נוספת היא האבטלה, שלא תרד במהרה לרמה שלפני המשבר משורה של סיבות.
הגירעון והאבטלה יהיו שני הנושאים הדחופים ביותר שהממשלה החדשה, עם שר האוצר המיועד ישראל כ"ץ, תצטרך להתמודד איתם. השיח אומנם מתרכז כרגע בהיבטים פוליטיים ובריאותיים, אבל מהר מאוד הנושאים הכלכליים יעלו על השולחן. תקציב, קיצוצים, שכר - אלו הנושאים שנוגעים לכולנו.
ישראל הנהיגה במהירות את מדיניות החל"ת (זכאות לדמי אבטלה מהיום הראשון לחל"ת), ולכן היא גם בין המדינות שהציגו עלייה חדה באבטלה. מדינות אחרות נקטו מדיניויות מגוונות, אך עיקרן הוא עידוד מעסיקים להשאיר עובדים במקום לעודד את שחרורם. השורה התחתונה אומנם זהה - תשלום לעובדים מושבתים מכורח המציאות - אבל הדרך לשם הייתה שונה.
בתחילת המשבר זה היה פתרון נכון, אבל כעת חייבים להיגמל ממנו. לחברות זה אומנם נוח, כי ככה הן נהנות מגמישות ניהולית מלאה ולא צריכות לשלם לעת עתה פיצויים, אבל לעובדים ולמשק כולו זה לא ממש טוב, ויהיו לכך השלכות כבדות: עוד ועוד מובטלים, מה שעלול לגרום לעוד ירידה בביקושים ובצריכה ולהחרפת ההאטה במשק. במקום זה צריך פתרונות שיתמרצו מעסיקים להחזיר את העובדים כדי לצמצם את ממדי האבטלה מהר ככל האפשר.
היכן רואים שהמשק צריך גמילה מהחל"ת? אצל חברות חזקות, לא אצל חברות שאצלן ההוצאה לעובדים לחל"ת הייתה מתבקשת. למשל, חברת הטכנולוגיה ורינט, שמעסיקה 6,000 עובדים ברחבי העולם, מתוכם 1,500 בישראל, הודיעה על קיצוץ של 20% בשכר כלל העובדים, ובנוסף היא צפויה להוציא מאות מעובדיה ברחבי העולם לחל"ת; אלביט מערכות, עוד חברה חזקה, שמספקת מוצרים לתעשיות הביטחוניות ומעסיקה 12 אלף עובדים בישראל, הודיעה שתוציא 300 מעובדיה לחל"ת.
זאת ועוד: החברה המרכזית לייצור משקאים קלים (קוקה קולה) הוציאה 600 מתוך 4,700 עובדיה לחל"ת; חברת הביטוח הראל תפטר 200 עובדים ותשיב לעבודה 700 מתוך 900 איש שהיו בחופשה ללא תשלום בתחילת מאי - 200 המפוטרים מהווים 4% מכוח האדם בחברה, המונה 5,000 עובדים. המשמעות היא אחת: פתרון החל"ת היה נכון לתקופה מסוימת, תקופת המשבר, אבל הוא כבר לא רלוונטי ליום שאחרי.
אף על פי שזו דרך קלה להגדיל את הכנסות המדינה, אני חושב שזו תהיה טעות גדולה - להוציא אולי העלאת מס הבריאות, כדי לממן את העלייה בהוצאות הבריאות בעקבות הקורונה. העלאת מסי הכנסה ליחידים ולחברות - לא רק שלא מסתדרת עם התפיסה הכלכלית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא גם לא הוגנת, במיוחד לאחר משבר הקורונה.
כדי להגדיל הכנסות וכדי לטפל בגירעון לא צריך ללכת תמיד למקומות הכי קלים והכי מתגמלים לטווח הקצר. יש הרבה בורות שומן אחרים, במיוחד בסקטור הציבורי, רק שלאיש לא נעים להיכנס אליהם, כי זו התמודדות קשה, הרבה יותר קשה מלהעלות מע"מ ב־1% או את המס השולי בעוד 1%. אלא שמשבר הקורונה יאלץ את האוצר, סוף־סוף, להתמודד עם בורות השומן האלה.
אנשי האוצר מכירים היטב את הדוחות של מינהל הכנסות המדינה ואת המצב מבחינת תשלום מסים בישראל. ראשית, רמת המיסוי השולי היא די גבוהה, והדבר מוביל למצב אבסורדי: רוב המסים הישירים (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות) משולמים על ידי העשירונים העליונים, שהם לרוב בעלי הכנסה של מעמד ביניים. אנשי העשירונים האלה מתוסכלים, ובצדק. העלאת מסים תגביר עוד יותר את הנטל עליהם. ושוב: לא מדובר באנשים עשירים כקורח אלא במעמד ביניים, שרק הסיווג הסטטיסטי הפך אותם לאנשי העשירונים העליונים.
הנתונים הבאים מהדוחות של מינהל הכנסות המדינה מדברים בעד עצמם: שלושת העשירונים העליונים משלמים כ־95% (!) מהיקף מסי ההכנסה הכוללים בישראל. העשירון העשירי מעביר לקופת המדינה לבדו כ־68% מהיקף מסי ההכנסה. שלושת העשירונים העליונים משלמים כ־76% ממסי הבריאות והביטוח הלאומי הכוללים, והעשירון העשירי משלם לבדו כ־39% מהם. במבט על כלל המסים בישראל - מסי הכנסה, בריאות וביטוח לאומי - שלושת העשירונים העליונים משלמים כ־88% מסך המסים הישירים, והעשירון העשירי משלם לבדו כ־57% מהם.
ויש עוד בעיה. למרות עליית השכר היפה בישראל בשנים האחרונות, רוב גדול מאוד של העובדים לא מגיע לסף המס. על פי נתוני מינהל הכנסות המדינה האחרונים, כ־55% מהאזרחים העובדים לא מגיעים לסף המס - בין היתר, בגלל העלאת תקרת המס הראשונה והרחבת נקודות הזיכוי להורים. צריך לזכור ששני שלישים מהאוכלוסייה בישראל משתכרים פחות מ־10,000 שקל בחודש, כ־30% בין 10,000 ל־40 אלף שקל, ורק כ־3% מרוויחים יותר מ־40 אלף שקל ברוטו. לכן העלאת מסים בעת הזו איננה באה בחשבון, ואני מקווה מאוד שנתניהו יבלום את כל הצעות אגף התקציבים בעניין.
ההחלטה התייחסה לחברת החשמל, התעשייה האווירית, רפאל, מקורות, חברת הדואר, נתיבי הגז הטבעי, נמל אשדוד ועוד. כולן היו אמורות להניב למדינה 15 מיליארד שקל בשלוש שנים. אפילו שקל לא נכנס מההחלטות הנכונות הללו - כל התוכניות נותרו על הנייר. הממשלה חייבת להאיץ מכירת חלקים בחברות הממשלתיות במהירות האפשרית. אין טעם לגרור רגליים בנושא הזה בגלל שורה של סיבות, כמו מו"מ עם העובדים, הבירוקרטיה ומריחת הזמן הרגילה.
הייתי רוצה לראות גם את תאגיד השידור מופרט, אבל זה, חייבים להודות, תסריט דמיוני לאור ממשלת האחדות. אין טעם להחזיק תאגיד ממשלתי לתקשורת שזולל כ־700־800 מיליון שקל מכספי מדינה מדי שנה. יש תחומים שהממשלה צריכה לנהל ולהחזיק בבעלותה, תקשורת היא ממש לא אחד מהם.
ואם כבר חושבים על מסים, אז יש אופציות אחרות לבד ממע"מ ומסי הכנסה. למשל, מיסוי שכר דירה מהשקל הראשון. הגיע הזמן שהפטור ממס על שכר דירה עד תקרתו יעבור מהעולם, כיוון שהוא מגביל באופן משמעותי את פוטנציאל הגבייה. הרי הטענה הרווחת היא שאנשים תמימים או מיתממים לא ידעו שעברו את תקרת הפטור, ואז מערכת המס מגלה כלפיהם סלחנות מפליגה. ברגע שיבוטל הפטור, התירוץ הזה לא יעמוד לרבבות משקיעים שמתחמקים ממס.
דוגמה נוספת למס אחר בתחום הנדל"ן היא מס רכוש על קרקע לא בנויה. הטלת מס כזה יכולה לתרום להגדלת היצע הדירות, במיוחד במרכז הארץ, שם חלק הארי של הקרקעות מוחזק על ידי גורמים פרטיים, חברות ויחידים. גם אם היצע הדירות לא יגדל, מס כזה יגדיל את ההכנסות ממסים, וזו מטרת־העל כתוצאה ממשבר הקורונה.
כזכור, עד 1999 הונהג בישראל מס רכוש, במטרה לצמצם את אי־השוויון הנובע מבעלות על קרקעות. עד אותה שנה, יחידים שהחזיקו בבעלותם קרקע לא בנויה, פרט לקרקע חקלאית ולקרקע המשמשת לחקלאות, חויבו במס שנתי בשיעור של 2.5% משווי הקרקע. מי שעבורם הקרקע הייתה מלאי עסקי, חויבו בשיעור מס של 1.2%. מינואר 2000 ירד שיעור מס הרכוש לאפס. כלומר, חוק מס רכוש על קרקעות לא בוטל, רק שיעור המס ירד. כך שיוזמה להחזרת המס, גם בשיעור אחר, תהיה כרוכה בתהליך חקיקה פשוט יותר מאשר חקיקת חוק חדש.
אני מניח שנשמע הרבה איומים שקיצוצים כאלה יקצצו את השירותים לאזרח. אלו שטויות שמנסות להסוות את בורות השומן בכל משרד ממשלתי, כי אפשר לשמור על רמת השירות לאזרח גם עם רמת הוצאות נמוכות. התייעלות, התייעלות, התייעלות - זה מה שצריכה הממשלה. דיאטה חריפה בהוצאותיה - זה המפתח לצמצום הגירעון. הרי מה שלא יגיע דרך התייעלות, יגיע בסופו של דבר על חשבון האזרח באמצעות העלאת מסים.
ועוד לפני ההתמודדות עם קיצוץ שכר ופנסיות בסקטור הציבורי צריך לעשות את הדבר האלמנטרי: להקפיא את השכר בסקטור הציבורי. הרי הסקטור הזה נהנה מעליות שכר אוטומטיות בעקבות הסכמים קיבוציים (ההסתדרות לגווניה) וגם מהצמדות לחלק מעובדי הסקטור הציבורי לשכר הממוצע במשק. זה מעלה את שכרם של העובדים בשיעור של 2%־5% מדי שנה באופן אוטומטי, כאשר דווקא לעובדים החלשים יש את שיעור העלייה הנמוך ביותר.
לממשלה מצפה התמודדות עם הסכמי השכר החדשים מול ההסתדרות, הרופאים והמורים. אין ולא יכולה להיות שום אפשרות אחרת זולת הקפאת השכר לשנה־שנתיים הקרובות, בנוסף לקיצוצי השכר והפנסיות. זו ההוצאה הכי כבדה, וזה המקור העיקרי לצמצום הגירעון. כל פתרון אחר יבוא על חשבון הסקטור הפרטי והאזרחים.
התרעות פיקוד העורף