יש כמה דברים שנעלמו מהעולם ולא יחזרו עוד: השנייה הזאת שהמחט של הפטיפון המכני מונחת על התקליט והרגע שבו נשמעת חריקה של אי־נוחות לפני שהוא מתחיל לנגן; היכולת לצאת מהבית בלי טלפון ולא להשתגע; נתיבי איילון בלי פקקים, ו־1 במאי.
מכונת הסטנסיל הישנה הוציאה דפים משוכפלים, שצדם האחד חלק והצד השני מחוספס עד כדי צמרמורת, שעליהם נכתב בדיו סגול וקצת מרוח שבעוד יומיים, בתאריך 1 במאי, לא יתקיימו לימודים בבית הספר שחרט על דגלו את ערכי תנועת הפועלים, ושצריך להחזיר את האישור חתום.
הורים שיתעקשו לשלוח את הילדים בכל זאת לבית הספר, יצטרכו להשלים עם העובדה שבזמן שילדים אחרים יישארו בבית לאות מחאה, ילדיהם יבלו את היום בניקוי החצר. עונש מופלא, משעשע ומזעזע לכל מי שהוריו התנגדו בתחילת שנות ה־80 לסוציאליזם. פעם זה נראה לי מצחיק, היום דבר כזה בחיים לא היה עובר בשתיקה. אני כבר רואה את הפוסטים בפייסבוק ואת האייטם ב"הצינור". פער הדורות.
לא רק שההורים שלי חתמו על האישור בשמחה כפועלים גאים, הם גם לימדו אותי באותה הזדמנות לזייף את חתימתם בצורה מושלמת מעתה והלאה לכל אישור בית ספרי.
הייתי בכיתה ג' כשעמדתי ליד אסתר המזכירה ומכונת הסטנסיל והתנדבתי לעזור לה לגזור את האישורים למלבנים שווים ולחלק לכל הכיתות. כל אחד היה צריך לעשות משהו - אם להכין דגל, להשתתף במאמץ הבית ספרי לארגן את הטקס שהתקיים יום לפני כן ואם ללמד את כולם לדקלם את קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה - האינטרנציונל, טקסט שלמדתי בעל פה לצד "שירת הים".
אני לא זוכרת מתי הפסיק 1 במאי להיות עבורי יום של חג. אני מניחה שזה קרה בתיכון, שכבר לא היה שייך להסתדרות. חג הפועלים הפך לתאריך חסר משמעות בלוח השנה. עוד יום שצריך ללמוד בו. פה ושם הייתי מחפשת את ההפגנות המאולתרות של תנועות הנוער שהיו עוברות ברחוב, עושות רעש לחצי דקה ונעלמות כמו ההיסטוריה. אבל זה קרה רק מתוך הרגל, או מסורת.
תקראו לזה דת חילונית, עם המנון ומנהגים ויום שמצוין בלוח השנה, ואולי קצת כמו הדת הרגילה, בשלב מסוים הבנתי שגם זו איבדה קשר למציאות, להיגיון, אף על פי שהיא טובה מטבעה ונוסדה כדי לגרום לשינוי. אלא שהיא לא הצליחה לעשות את הטרנספורמציה האבולוציונית.
רק כשהייתי באוניברסיטה ולקחתי קורס מעמיק על מרקסיזם וסוציאליזם, הבנתי שיש בתיאוריה הרבה דברים שאני לא מסכימה איתם. ושעם כל הכבוד לבני משפחתי ממעמד הפועלים, לפעמים מתחשק לי להיות בעל הון קפיטליסט ופילנתרופ שכסף גדל אצלו על העצים (משפט קלאסי של פועלים מהסבנטיז) ולא פועל פשוט שרודף אחרי עמל.
ואולי להגדרות הקלאסיות שהיו טובות לפני יותר ממאה שנים אין בעולם שלנו אחיזה. אם זה לא היה כל כך עצוב וטרגי, היה משעשע להביט מהצד על מה שקרה בעולם בחודש האחרון, ולראות איך העולם הקפיטליסטי החזק והכל יכול מתמוטט כמו מגדל קלפים בגלל וירוס. או כמו שאני אומרת וזוכה לכעס על כך: שפעת עם יחסי ציבור. זה לא מה שאני באמת חושבת, אבל לפעמים מרוב שהמצב הזוי ומוזר זו התחושה שמתקבלת.
לא מצאתי את המכתב מבית הספר, אף על פי שהפכתי את ארגזי הזיכרונות שלי בתקופתי כאסירת קורונה. אני אוהבת לזרוק דברים, לשמור רק את מה שממש קרוב לי ללב. מדי פעם אני מסתכלת בקנאה על מחברות הבישול של אבא שלי מכיתה א' בבית ספר א.ד. גורדון, מעמד פועלים קלאסי, שהיה בו מסדר בבוקר ומטבח משלו, ואני תוהה אם הייתי מתענגת ככה היום גם על הזיכרונות שלי. אני מניחה שלא.
זיכרונות של אחרים הרבה יותר מענגים מההיסטוריה הפרטית שלך, שנגועה בבליל של רגשות לא תמיד פתורים. אני תוהה איך אזכור את התקופה האחרונה בעוד 20 שנה. האם אסתפק בקריאת יומני הקורונה שפרסמתי כאן ואתרפק? או שגם אזכור את המציאות, הבלגן, המחדלים, הפחד וחוסר הוודאות?
כך או כך, בהסגר או מחוצה לו, היום 1 במאי. גם אם אף אחד לא מתייחס לתאריך הזה, אני לא יכולה להתעלם ממנו לחלוטין. אז חתמתי לעצמי על אישור מפוברק, שנכתב בדיו סגול על נייר מדפסת. כי בין שאתכחש לכך ובין שלא, אני עדיין פועלת ולקחתי לעצמי יום חופשה ויהי מה.