יבוא יום ובתעלה של ונציה הגלים לא יפסיקו מרוב סירות

משהו: חברה שלחה לי צילום של שלט שמודבק על חנות קטנה ברומא: “סגור לרגל הסגירה. ייפתח בפתיחה״.

ווב קאם, או מצלמת רשת, זו כידוע מצלמה שמוצבת באיזו נקודה ומשדרת את מה שנראה דרך עין העדשה, 24 שעות ביממה, בשידור ישיר. זה כמו לשבת ולהביט באותו רגע במקום.

אני מפעיל פעם או יותר ביום גם את הקישור למצלמה במדרגות הספרדיות ברומא, או את זו שמביטה על הפונטנה די טְרֶוִי. ריק. לא ייאמן. אף פעם בחיי לא ראיתי את הפונטנה די טְרֶוִי ריקה. זו המזרקה המפוארת בפסלים ובמפלים שאם תזרוק אליה מטבע תוכל לבקש בקשה, וגם מובטח לך שתחזור לרומא. אני פונה גם לוונציה. יש מצלמה מול התעלה הגדולה וגשר רִיאָלְטוֹ. הוא ניצב שם מאות שנים, ראה את שיילוק ובעיקר ראה מיליוני תיירים. אני מביט יום־יום והתעלה הגדולה ריקה. לפעמים עובר וָאפּוֹרֶטוֹ, מעין סירת אוטובוס. התחבורה הציבורית פועלת, אבל לא יותר.

לפעמים גם סירה של מישהו, התעלות הן הדרכים של ונציה, וסירה היא תחליף לרכב פרטי שם. אבל הכל ריק בגשר שפעם אי אפשר היה לעבור בו מרוב צפיפות, ובתעלה שסערה מרוב תנועה וגונדולות.

יום אחד אני רואה עלה מבצבץ לי מקצה המסך הימני התחתון של התמונה בוונציה. אחרי כמה ימים ראיתי ענף שיש בו עוד כמה עלים. הצמח הזה התחיל לעניין אותי. משהו בכל זאת חי שם בוונציה. העולם לא נעלם. עוד עלים של הצמח הזה גדלו קצת כל יום. מכסים לעין המצלמה מה שאתמול עוד ניתן היה לראות. עולם בלי בני אדם, למדתי, איננו עולם ללא חיים. יום אחד בעתיד, אני מקווה, יחזור העולם לבני האדם, פיאצה נבונה תהיה מלאה בתי קפה ובני אדם שמצלמים את עצמם ואת הפסלים. יום אחד מול הפונטנה די טְרֶוִי שוב לא יהיה מקום לעמוד, ובתעלה של ונציה הגלים לא יפסיקו מרוב סירות שטות בשני הכיוונים.

הבעיה היא שאז גם יגיע מישהו ויגזום את הצמח החצוף שלי, שצומח לו ומאיים לכסות את המצלמה.

בתמונה קטנה בקצה המסך הרים מישהו את ידו: “ומה נעשה כשנצטרך לשלם?". התשובה הגיעה: “מי משלם? אנחנו? לא נשלם. ממתי אנחנו משלמים? יהיו תנאים בפוליסה. קריטריונים. כגון שישה חודשים מיום פרוץ המגיפה והמת ה־456 לכל מיליון תושבים באזורים המוגדרים כאזורי מבחן לצורך קביעת גובה הפיצוי, או בהכרזת ארגון הבריאות העולמי בתרגומה לפורטוגזית ועל פי פרשנות ברזילאית, מה שמגיע קודם, או תנאי כזה ותנאי אחר ראה סעיף 706 באותיות קטנות בנספח לעמוד 29. כמובן יהיה גם הסעיף הקבוע המאפשר לנו לשנות הכל בכל רגע נתון בלי הודעה מראש.

במקרה קיצוני נגייס את הטיעון שאנחנו לא חייבים לשלם במקרה שכוח עליון גרם לכך שאיננו יכולים לעמוד בתנאי הביטוח נגד כוח עליון. כל בית משפט יאשר זאת. אנחנו מדינת חוק. מה חשבת חביבי? תלמד כבר אינגל'ה, ביטוח עושים לא בשביל לשלם. אנחנו נותנים לאנשים דבר הרבה יותר חשוב מכסף: תקווה, שקט נפשי. מה יותר נעלה מאשר להעניק לאנושות תקווה בימים כאלה?".

נמלת אש מתוקונת שלנו, אנחנו רוצים אותך שוב. רוצים איום מפחיד של ימים שקטים, ימים שבהם אהובת לבך יכולה לקפוץ עליך, לחבק בכל הכוח, ולזעוק: “אוי, נמלת אש! אמא'לה. תהרוג אותה, תהרוג אותה".