1. קצת מדכדך לצפות בטקס הדלקת המשואות ללא קהל, ללא מפצי זיקוקין די־נור בחוץ, ללא תוכניות למסיבות. מצד שני, היה בטקס הרבה יופי, ורבים התרגשו מהדוברים ומהמסר שעסק בחיבורים בעם. האחראית הייתה שרת התרבות היוצאת מירי רגב, הפעם בלי הצעקות וההידחפות לכל תמונה אפשרית עם הנתניהוז, ודווקא על כך היא קיבלה הערכה מקהל שלרוב אינו יכול לסבול אותה. למרות התהום הפעורה בין מסרי הטקס להתנהלותה הרגילה, מסתבר שגם היא יכולה אחרת. רק שביומיום היא פשוט לא רוצה. זה לא משרת אותה.

עם כניסת יום הזיכרון, גם אחת מאושיות הביביזם בטוויטר הציעה פתאום "צו פיוס", אבל רק עד צאת יום העצמאות. אומני תעמולת הנגטיב אינם "אנשים רעים". הם פשוט התמכרו לקטטות הפוליטיות, למחנאות וללייקים. אם יש בזה תהילה ופרנסה, למה להפסיק ליותר מיומיים? 
יש מחיר לאחדות אמיתית, וכמו רגב, שיכולה להתנהל בממלכתיות ובצניעות אבל לא באמת רוצה, יש עוד. מחנאות הימין־שמאל אאוט - המחנאות החדשה היא מחנה האחדות לעומת מחנה הפילוג. חובבי האחדות דורשים פיוס, וחובבי הפילוג מודים שאין להם שום עניין. הם מעדיפים לנצח זה את זה מאשר להבין זה עם זה וחלילה להתפשר, והם נמצאים בשני צדי המתרס.

קחו למשל את טקס הזיכרון הישראלי־פלסטיני, שמעורר ויכוח מר מדי שנה. לשם מה? הרי אפשר היה להסכים בקלות שהוא לגמרי לגיטימי, כי אף אחד לא יאמר למשפחה שכולה בישראל לאן להוליך את האבל שלה. זה לא היה מונע הסכמה נוספת על כך ששידור הטקס בטלוויזיה הוא חוסר רגישות כלפי משפחות שכולות אחרות. כפי שאפשר להסכים לקיימו אך לא לנפנף בו, אפשר היה להגיע לפשרה על המון מחלוקות.

רבים מדי התאהבו בז׳אנר תקיעת האצבע בעין, למרות ובגלל שאט הנפש שהוא מעורר. אבל אין בו שום דבר מתוחכם, צודק או מתקדם. זו פרובוקציה על גבול הנרקיסיזם, שמקריבה הכל למען הרייטינג ותשומת הלב הרגעית. חדוות האצבע בעין היא דלק הפילוג. אי אפשר לנהוג כך ובמקביל לטעון לאהבת הארץ ו"עם ישראל חי". גם אי אפשר לעצבן כדרך חיים ובמקביל לזעוף על "הפילוג". זה לא באמת עובד.

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל (צילום: צילום מסך ''כאן'')טקס הדלקת המשואות בהר הרצל (צילום: צילום מסך ''כאן'')

2. את יום הזיכרון ליוו לא מעט נאצות פוליטיות. בשבוע האחרון המאבק הוסט מביבי־גנץ לגנץ־לפיד־יעלון, והגיע הזמן לשים לו סוף. הנאצות הללו לא ממש מתחברות לצורך באחדות, וגרוע מכך - הן פוגעות במיוחד במחנה המרכז־שמאל. המאבק בין שני הפלגים בעיקר מראה עד כמה חברי הקוקפיט ז"ל לא השכילו להבין את הכמיהה הגדולה של המצביעים שלהם. 

פשעם העיקרי היה פירוק החבילה, שמשאיר את ישראל עם מפלגת שלטון אחת, ממש הבעת׳ הישראלי. שם אנחנו נמצאים כבר למעלה מעשור. ממפלגת העבודה לא נותר דבר, שלא לדבר על קדימה והמחנה הציוני. לכן גם ה"אחדות" היום אינה באמת אחדות, כי היא נשענת על הבלוק, שאף על פי שלא היה לו רוב שלוש פעמים ברציפות, חבריו מיאנו ליצור כל ממשלה אחרת שתתאם את תוצאות הבחירות. בסופו של דבר, הבלוק השיג את מבוקשו בחסות הקורונה. זהו עיוות עצום של רצון העם, והוא נשאר איתנו.

כחול לבן לא השכילה ליצור אחדות פנימית חזקה במפלגה, ומה שצריך להטריד היום את פלגיה הוא לא איך להאשים זה את זה כדי לקדם את עצמם. שום מפלגה שאינה אלטרנטיבה שלטונית לא תוכל לתקן את העיוות הזה. לא מפלגה של 17 או 10 מנדטים, ובוודאי לא סיעה של שניים. המשימה החשובה ביותר הייתה ועודנה לחזור למצב של שתי אלטרנטיבות שלטוניות אמיתיות, וכל עוד מחנה המרכז־שמאל מפולג בעצמו, זה משרת רק את עקרון הבעת׳. 

עם כל הכבוד לזעם המוצדק, החבר׳ה האלה חייבים למחול על כבודם, ולמצוא דרך לשתף פעולה. אם הם לא יצליחו ליצור כללים חדשים לשיטת ממשל שבה יש יותר ממפלגת שלטון אחת, מנצח ברור בכל מערכת בחירות, ולא יותר מ־18 שרים שראויים באופן מינימלי לתפקידם בכל ממשלה, גם ה"אחדות" הזו תהיה רק פלסטר־קורונה שכל מה שיצא ממנו הוא המשך הסיאוב והשחיתות. 

שיטת הממשל הנוכחית הביאה לפלונטר שגרר את ישראל לשלוש מערכות בחירות ללא מנצח ברור, שנפתר "הודות" למגיפה עולמית וצד אחד שנשבר. המשמעות היא יותר מחצי מדינה שהצבעתה נרמסה. בשבוע הבא יחליט בג"ץ אם הסכם הלבירינת שאיכשהו אפשר הקמת ממשלה, הוא חוקי או לא. 

לא משנה מה יפסוק, יש מסקנה אחת ברורה: אם צריך למתוח עד לקצה את החוק הקיים בהסכם קואליציוני או ללכת לבחירות רביעיות, כנראה שהחוקים דורשים רביזיה. כל כך הרבה אנרגיה יוצאת על תיקוני חקיקה כדי להעביר הסכם כלאיים רעוע, וכל כך מעט אנרגיה מושקעת בדאגה לכך שיצור הכלאיים לא יחזור. 

3. ברשתות החברתיות כבר קשה לקיים שיח נורמלי שאינו התרסה ריקה, אבל מחוץ לרשתות אפשר. לא נדיר להיתקל בהצהרות כמו "לא ברור איך הצבעתי גנץ וקיבלתי ביבי", או "אני פשוט לא אצביע יותר, אין טעם". 

את התסכול והאכזבה אפשר להבין, אבל לא את הפתרון. כדי שדברים ישתנו, חייבים להתעקש. מי שהצביע כחול לבן הימר על הסוס הלא נכון, שקרס רגע לפני קו הסיום. הסוס חיזק את מי שהוא התחייב להחליף, ונכנע מתוך אמונה שזהו המעשה הנכון. עדיין, חשוב לתת את הקול למי שמציע אלטרנטיבה, ולו רק למען קיומה של אלטרנטיבה. בניגוד למצביעי הבלוק, שחלק ניכר מהם בחרו להעריץ דמות אחת ולבוז לכל השאר, מרבית מצביעי כחול לבן לא העריצו אף אחד. 

בנימין נתניהו  (צילום: קובי גדעון, לע''מ)בנימין נתניהו (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

הם לא מרגישים צורך לשבח את ניהול המשבר ולומר שהוא "מדהים" בכל פעם שמישהו מעז לומר שההנחיות לא ברורות, שהשיקולים שגויים או שהציבור מבולבל. הם גם ראו את הבעייתיות בחיבור בין שלושה זרמים, שהסתבר שלא היו בשלים להבין שהכוח האמיתי שלהם טמון בהיותם יחד. הם ראו את חוסר הכריזמה של גנץ, שמעו את הביקורות עליו, ועדיין העדיפו אותו על האלטרנטיבה השנייה. לא מתוך הערצה עיוורת, פשוט העדיפו לתת לו צ׳אנס. 

גנץ לא סיפק את הסחורה, והלוואי שעוד יפתיע. אבל גם אם לא - אם מצביעי כחול לבן ז"ל לא ימשיכו לתת את קולם לאלטרנטיבה אחרת, אם תצוץ לקראת הבחירות הבאות, הם ייתנו את קולם להמשך הריקבון. זה עצוב ומצער, מדכדך לא פחות מעצמאות תחת סגר קורונה, אבל אלה הן שתי האפשרויות. באחת מהן צריך לבחור.

tguvot@maariv.co.il