הוא פרץ לחדר כרוח סערה, מלווה בשרי הכלבה. שניהם זינקו עליי במיטה ונכנסו בי בכל הכוח. "גיאצ'ו, אתה חייב לוודא שאני ער לפני שאתה מפרק אותי. אתה רוצה לשבור לי עצם?". הוא הניח את הכר על פניו, והשיב: "אין עצמות בבטן, אבא. זו לא אשמתי שאתה שמנמן. חוצמזה, אתה לא אוהב אותי, אבא".

אינטואטיבית, הפנמתי שאני חווה ניסיון סחיטה על בסיס רגשי. "איך אתה אומר דבר כזה, גיא? אתה חיים־שלי־בלב", שאלתי. ואז הוא הזדקף בישיבה ואמר: "אם אתה אוהב אותי, תגיד לאמא שלא תשלח אותי לבצפר. אפילו שזה לשעתיים, עם שרון המנהלת ושקד המחנכת, זה לא בריא לי עכשיו. יש קורונה, ואני פוחד להדביק אותן, או שהן ידביקו אותי".

הוא סיים את ההצהרה, ומיד החל לבכות. אני תמיד מתפעל מהכישרון שלו, לעבור במיידי ממצב של צחוק מתגלגל לבכי קורע לב. אולי כי הוא יודע שאיני יכול לעמוד בפניו כשעצוב לו. אבל שמעתי את כיפוש במטבח, ולא הייתה לי סבלנות לדברי תוכחה, שתמיד מסתיימים במשפטים "אתה חלש, מאמי. גיא מזהה שאתה חלש. איתי, הוא אפילו לא מנסה את המניפולציות, שתמיד עובדות עליך". אז הקשחתי את הטון, חיבקתי אותו והגבתי למניפולציה הזולה. "תקשיב לי, ילד, נגמרה הקרחנה. עלית לנו מיליונים בקייטנה שלך, מאז הפסקת הלימודים. יאללה תתארגן, בעוד שעתיים אבוא לאסוף אותך".

קורונה בישראל: ניקיון בבית ספר בראשון לציון לקראת החזרה ללימודים (צילום: אבשלום ששוני)קורונה בישראל: ניקיון בבית ספר בראשון לציון לקראת החזרה ללימודים (צילום: אבשלום ששוני)

אבל הוא לא ויתר. "עוד פעם אתה מדבר על כסף, אבא? אם אני אלך לבצפר, יהיה לי תסביך, ואז פסיכולוג יעלה לך מיליונים. והוא יחפור לי, ואני אתעצבן, ואני אפטר אותו. מה אתה אומר?". עיניו הכחולות נצצו במבט חייכני של "האסלר" מלידה, אחד שלא מוותר אף פעם. המצב חייב תגובה מהירה. "סתום כבר", הגבתי, "לך לפגישה. זה רק שעתיים". הוא קם, השליך עליי את הגופייה הצהובה של מכבי תל אביב שבגבה הוטבע שמו (הוא הרי יודע שאני אלרגי לצבע ולמה שהוא מסמל), קרא לכלבה שתתלווה אליו, ועל הדרך שאל: "אבא, אז מתי הולכים לפסיכולוג?", עזב את חדר השינה, והלך להתלבש.

הנחתי את ראשי על הכר, אחרי שהתפחתי אותו ויצרתי את הגומה הנכונה כדי להמשיך לנמנם. ואז נכנסה המפקדת של הבית, ואמרה: "אני גאה בך, מאמי. לא נשברת, והצגנו חזית אחידה. ייקח לו קצת זמן להסתגל למערכת, צריך להיות חזקים". אולי היא אמרה עוד משהו, אבל כבר נרדמתי.

# # #

כאשר התעוררתי החלטתי לעלות לקברו של אבא יוסק'ה ז"ל, שנפטר ביום העצמאות לפני 25 שנה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. אני זוכר את הלילה ההוא, כשאמא התקשרה אליי ואמרה לי שהזעיקו אותה לבית החולים. אני כבר הבנתי הכל, לא הייתי צריך עוד מילים. הבנאדם סבל שנים, מעולם לא התלונן על כאבים או בכלל, ואף דאג להשביע את אמא על קברה של אחותי, איריס ז"ל, לא לספר לאף אחד על מחלתו, בעיקר לא לאורלי ולי. כן, ככה זה אצלנו, מתמודדים עם המצב, ולא משתפים את הסביבה, גם לא את הילדים. לכשנודע לי, הרופאים אמרו לי שזה מאוחר מדי, הנזק כבר בלתי הפיך.

הגעתי למצבה הכבדה והבלתי מסותתת של אבן חברון. נשענתי על לוחית השיש השחור, שעליה חרט סתת אבן רק מילה אחת באלכסון: יוסק'ה. דיווחתי לו ללא מילים על המצב. כולנו בסדר, מושכים את העגלה במעלה המדרון, ולא עוצרים לרגע. סיפרתי לו בקצרה שבמוצ"ש אשתתף בהפגנה על הצורך בדמוקרטיה אמיתית. אולי קצת הזיתי, אבל נדמה לי שהוא אמר את מה שאמר לי בתחילת הדרך שלי בטיפשורת. "רוני, תיזהר! אתה לא מכיר את המפא"יניק'ס והשיטות שלהם, אני כן מכיר, ובגלל זה בכל החיים שלי לא הייתי פועל, תמיד הייתי בעלבית, ולא הייתי תלוי בהם. לך יש פה גדול, אבל תזכור: כשאתה משתין על המערכת, המערכת נרטבת. אבל אם המערכת תשתין עליך, אתה תטבע".

נגיף הקורונה בישראל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)נגיף הקורונה בישראל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

בשביל אבא, "מפא"יניק'ס" זה תמיד היה השלטון, לא משנה איזו מפלגה שלטה. אני זוכר אותו דומע שלוש פעמים בחיי: בלוויה של אביו שהיה סבי, כשמכבי ת"א ניצחה את צסק"א בוירטון ב־77', וכשמנחם בגין עלה לשלטון במהפך של אותה שנה. זהו. אומנם הייתה לו טרוניה נגד מנחם בגין ("רוני, הוא בחיים שלו לא עבד בעבודת כפיים. תביט על כפות הידיים שלו"), אבל היה לו הרבה כבוד לצניעות המדהימה שבה ניהל בגין את חייו.

זה לא היה זמן לספר לו על בית המלוכה בבלפור, או על עוגת העצמאות מהביסקוויטים של הגברת. את ביבי הוא לא זכה להכיר, ובאפיית עוגות הוא הבין כמוני. אמא שלי הבינה תוך שנייה שלגברת אין מושג באפייה, אפילו בפומפייה ובמערבל/מקציף היא לא יודעת להשתמש. אי לכך ובהתאם לזאת, לא סיפרתי לאבא על ההנחיה של ביבי ליחידה מסווגת, לבדוק בשבילו אם קיימת סכנה למרי אזרחי של הציבור. דיווח כזה היה עלול להזכיר לו את דוד בן־גוריון, והוא היה נורא נעצב בתוך הבור. לא נעים.

# # #

הגעתי הביתה, והמתינו לי שם שני פקחים של עיריית ת"א־יפו. הם הודיעו לי שאני חייב להתלוות אליהם, כי לא שילמתי פסק דין של בית המשפט בסוגיית גבייה של קנסות חניה וכלבה שהסתובבה בגינה רק עם הרצועה, כי המלווה שלה נח על הספסל. התעלמתי מהם, כאילו פגשתי באיזה רמש, ושלחתי אותם לחפש לעצמם חיים במקום להציק לתושבים בימי קורונה. "איך יש לכם פסק דין, אם ביטלו את הדיון? אפילו שלחו לי הודעה על הביטול", נבחתי עליהם. אחד מהם, שבאמת נשמע לי חולה אנוש בטפשת נפוצה, אמר לי: "הלו, הלו, עמוד נוח כשאתה מדבר אלינו".

זה כבר באמת היה משפט שהטריף אותי לגמרי. "ילד, תקשיב לי. פורים כבר עבר, אבל אתה ממשיך להסתובב עם תחפושת של עבדאיי. אין לך שום מעמד כאן, לך תביא שוטר, ותנסה עליו את העמוד דום, עמוד נוח. 'זדיין מכאן, עד שתגיע ניידת". אבל אז התקשרה אלי גב' מזל מאגף הגבייה. "רון, אל תכעס עליי. חודשיים לא הייתי בעבודה, אבל החזירו אותי לטפל בתיקי החייבים. תבין אותי, זה לא אני, זו העירייה צריכה את הכסף", היא אמרה.

דיברתי אליה בנימוס. היא לא אשמה שהבוס שלה גרידי, ומתעלל בתושביו/נתיניו גם בימי קורונה. "מה יהיה, מזל? כאשר לא היית בעבודה עקצה אותי אחת מהפקידות שלך ב־1,414 שקל - על אף שהקפיאו אצלכם את גביית החובות. משבר הקורונה הרי עוד לא נגמר, מה נסגר איתכם?".
היא המשיכה להיות אדיבה. "כן, אני רואה את הפעולה שהייתה ב־31 במרץ, אתה צודק. אבל עכשיו צריך עוד כסף, זו לא החלטה שלי, תבין גם אותי".

ביקשתי ממנה אסמכתא על גובה החוב, וממה הוא מורכב, והיא שלחה לי בוואטסאפ. מתברר שרון חולדאי רצה ממני בתחילת ההליך רק 14 אלף שקל, כולל ריבית והצמדה. סכום הקרן הוא 6,250 שקל, ריבית והצמדה כ־8,000 שקל, וזה קרה תוך שנתיים בדיוק, מתחילת 2018. 
"תגידי, מזל, איך הגעתם לריבית כזו? מה את עובדת בצ'יינג'? זו ריבית של שוק אפור. אפילו בהוצאה לפועל הריבית היא 19% בשנה. מה קורה כאן?".

קורונה בישראל: למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: רויטרס / רונן זבולון)קורונה בישראל: למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: רויטרס / רונן זבולון)

היא אמרה שאני צודק, שזה באמת גזל לשמו, היא רוצה לדבר עם התובע וכבר חוזרת אליי. "אבל לפני השיחה שלי איתו, אני חייבת לדעת אם אתה מוכן לשלם משהו על החשבון. אולי 1,500 שקל? אני רוצה להוכיח לו שאתה משתף פעולה, אחרת הוא יעקל לך את החשבון", הוסיפה. 
התפוצץ לי הראש מעצבים. "תגידי, מאיפה אביא לך סכום כזה עכשיו? בקושי עובדים ומייצרים לירה סורית דפוקה. מה נסגר איתכם? מה, אני הבעלים של טלגראס, שהמשלוחים עכשיו בשיא? תני לי אוויר. תתקשרי אחרי הקורונה".

היא אמרה שתחזור אליי תוך כמה דקות. עליתי הביתה, ביקשתי מכיפוש כוס מים קרים ולימון סחוט וכדור נגד כאב ראש, כי איני מרגיש טוב. היא שאלה מה קרה, וסיפרתי לה על החאווה של העירייה. "טוב, מאמי, זה המצב. זה אומנם לא הופיע באקסל שלי, הבלת"מ הזה, אבל תן לי לטפל בזה. קודם כל תירגע, זה רק כסף. למה אתה לוקח ללב?".

מזל התקשרה, כיפוש לקחה את הטלפון. "תקשיבי לי", היא אמרה לה בחיוך, "אני שומרת על בעלי שהקורונה לא תגמור אותו. אבל אני לא יודעת איך להגן עליו מפני פעילות הגבייה שלכם". הן שוחחו כמה דקות, ואז כיפוש העבירה לה עוד סכום גדול, והן נדברו ביניהן להשתמע שוב ב־15 במאי, לגביית החאווה הבאה. לא נפטרים מג'מעת הגבייה של חולדאי, הם כמו מחלה ממארת.

# # #

"יאללה, כיפוש, תתארגני עם גיאצ'ו. בואי נעלה למטולה לפני העוצר. לא בריא לי האוויר כאן", אמרתי לאישה, ששמחה מאוד על הטיול. "כיפוש, את תהיי הנווטת, עם הווייז. את הדרך אני מכיר, את רק צריכה להתרכז בהתראות על מחסומים והתראה על מצלמות מהירות, ולהזהיר אותי. הם רעבים בתקופה זו, הכחולים. גם אם אני עובר את המהירות המותרת ב־10 קמ"ש, זה 'בארדו' דוח. זה לא זמנים רגילים". היא הציעה שאולי היא תנהג, ואני אשב לידה, רפוי.

"מאמי, זה לא זמן. זו דרך של שעתיים. אצלך זה ייקח שלוש שעות ורבע, כי את מתלהבת מכל שתיל וגבעה בדרך. זה לא זמן, כי ניכנס לעוצר, ואז זה סלט עם המשטרותים, אני לא צריך את זה. אמרתי לך, הם במצוקה תקציבית עכשיו". נכנסתי לתחנת דלק ביציאה מהעיר. בדקתי לחץ אוויר בצמיגים, שמנים, החלונות והמראות נקיים, קניתי גם מכל מים כחולים למגבים. יאללה, נוע־נוע, סוף. "אתה יודע, מאמי", אמרה כיפוש, "בכל פעם שאנחנו יוצאים מהעיר, אתה מכין את האוטו כאילו אנחנו יוצאים למלחמה. מחשבות כאלה יוצרות מציאות. אז אתה מתפלא שעוצרים אותך בכל מחסום?".

קורונה בישראל (צילום: רויטרס / רונן זבולון)קורונה בישראל (צילום: רויטרס / רונן זבולון)

חייכתי, והגבתי: "כיפוש, נהיגה זה מקצוע של גברים. כמה פעמים אני צריך להזכיר לך שרק בתוך חניונים באמריק'ע נהגתי יותר קילומטרים מאשר נהגת בכל חייך בכבישים? את אפילו לא יודעת להרים מכסה מנוע, בטח לא לבדוק שמנים ולחץ אוויר בצמיג. תשאירי לי את הפעילות הזו".
אבל היא הרי לא מוותרת. "אני נוהגת יותר טוב ממך, ואם אני צריכה לבדוק משהו באוטו, המתדלקים בודקים בשבילי. אחריי העירייה לא רודפת עם עיקולים על דוחות עם ריבית רצחנית. חשבת על זה פעם?". טוב נו, זו דרכה להזכיר לי שהיא מסתייגת מהאירועים בבוקר.

# # #

הגענו. מטולה זו מושבה שתושביה יודעים לשמור על עצמם מפני הקורונה. לעת עתה לא נדבק שום תושב. המצב הכלכלי מקשה על כולם, גם על החקלאים. הם אומנם ממשיכים לעבוד, כי הם עובדים חיוניים, אבל גם הם שבויים של משגיחי הכשרות. 38 שנה אני מגיע ליישוב, ובכל פעם אני לומד דברים חדשים. הפעם למדתי שמשגיח כשרות גובה 10 שקלים לדונם שהוא בודק בו, או כאילו בודק, את העורלה של הפרי. כן, יש חיה כזו. ואם הוא פוסל מטע תפוחים, למשל, אז הלכו 200 אלף שקל, כי מנשירים את הפרי על האדמה, בטרם יושלם תהליך הגדילה. 

שאלתי אותם מה קורה עם הפירות והירקות שהמדינ'ע קונה בטורקיה או בפורטוגל למשל. הוסבר לי שאם קונים סחורה מחקלאי גוי, אז אין שום בעיה. התוירה הקדושה מתירה, ואפילו האדמו"רים יכולים לאכול את הסחורה. "נו, אז מה הבעיה?", שאלתי אותם, "תחכירו את האדמה לעראבר בכאילו, ובא שלום על ארץ ישרואל הקדושה".

הם הביטו בי וצחקו. "אוי קוף, אתה כל כך דביל. זה לא רק שהחקלאי צריך להיות גוי. גם האדמה חייבת להיות בארץ של גויים". זה היה גדול עליי, הקטע שכל חקלאי צריך גם להיות חצי רב־פוייסק כדי למכור את הסחורה שלו בארץ. עכשיו גם מתברר מדוע העגבניות בטורקיה זולות יותר לרשתות השיווק. הכל זה במצוות התויירה.

יום העצמאות 2020: רחובות ת''א ריקים בשל מגיפת הקורונה (צילום: אבשלום ששוני)יום העצמאות 2020: רחובות ת''א ריקים בשל מגיפת הקורונה (צילום: אבשלום ששוני)

נמנעתי במתכוון מצפייה בחגיגות של מירי רגב, אחרי צפייה חלקית בקליפים ששודרו בטקס הדלקת המשואות. צפיתי רק בציפי שביט משיאה משואה, וזהו, עד "ארץ נהדרת" במוצאי החג. במטולה נהגו תלמידי כיתה י' בטרקטורים והשמיעו מוזיקה ברחבי היישוב, וחילקו ורדים לנשים וארטיקים לילדים. גיאצ'ו הצדיק ישב בעגלה, התנהג למופת, ולא שאל אפילו פעם אחת את אורי הנהג: "מתי תורי? מתי תורי לנהוג?!", כפי שהוא מציק לי בספארי, כשאנחנו שוכרים כלי. שמחתי בשבילו.

# # #

ברחבי הארץ הופיעו אומנים מתחום מופעי הילדים, על במות מאולתרות שהוצבו על משאיות שנסעו באטיות ברחבי היישובים. לדוד חיים הקצו בצפת משאית גרר, כי זה מה שיש, ותושבים השליכו לכיוונו את הילדים, תוך כדי הנסיעה האטית. בנס לא קרה אסון. ליובל המבולבל הספיקה שעה וחצי של הופעה בקריות כדי להגיע לאפיסת כוחות.

מיקי מלכת הילדים הגיעה לירוחם ונתיבות. אין באמפר או בור בכביש שהמשאית החמיצה במופע שלה ברחבי היישוב, שבו השתתף גם נתן נתנזון. אז היא הקיאה שלוש פעמים בגלל המהמורות בכביש, אבל זה לא הפריע לבכירה בעיריית ירוחם לצרוח לעברה: "הלו, מיקי, שילמנו לך כדי שלא תפסיקי לרקוד ולשיר. מה את נחה לי פתאום?".

בשגרה, כוכבי הילדים מופיעים שמונה עד עשר פעמים בערים שונות ביום העצמאות. ההכנסה היא של מאות אלפי שקלים. השנה הופיעו הכוכבים בעלויות מינימליות שלא אפשרו רווח, אך רק בשביל הזכות להופיע. הם הרי לא יודעים מתי יחזרו להופיע בפני קהל באולמות כדי לייצר הכנסה.

בינתיים הם לא ראו לירה סורית דפוקה כפיצוי מביטוח לאומי על הפסד הכנסה עצומה שלעולם לא תשוב. שמעתי בראיון רדיופוני את מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, מסביר שהמשק הפסיד 140 מיליארד שקל בתקופת הקורונה, ואין אפשרות לפצות את כולם. "נדרשנו לזמן כדי להתארגן על עצמנו", הוא אמר, "הרי בדרך כלל המדינה גובה כסף, ולא מפצה אזרחים. אבל בחודש מאי יהיה שינוי, אנחנו נפצה את כולם. תנו לנו זמן להתארגן". מיד התקשרתי לכיפוש. "שומעת? שמעתי עכשיו את הראיס של האוצר אומר שהם יפצו אותנו על הפסד הכנסה. שלחת להם הרי את כל הפרטים, אז תעקבי שלא יפסחו דווקא עלינו. זה חשוב לי מאוד".

היא צחקה והשיבה לי: "עם כל הגודל שלך, אתה באמת תמים. אבל אל תדאג, אני לא מפסיקה לעקוב אחרי המייל. אם נקבל משהו, אתה תהיה השני לדעת. אבל אל תחלום על זה, מאמי, יהיה לי נורא חבל שתתאכזב בסוף. איך אמר ביבי? לא היה כלום, אין כלום ולא יהיה כלום. הם לא ייתנו לנו כלום, בטח לא מענק. והלוואות אני לא אקח מהם. בוא נקווה שלא יבקשו מאיתנו מלווה חיסכון, לעזור למדינה. ואל תגיד שלא הזהרתי אותך לפני. הנה עכשיו אני אומרת לך". השיחה הסתיימה, וחזרתי למצב הצבירה השגרתי שלי. שבו"ז, אבל לא מתפורר בקלות.
 
tguvot@maariv.co.il