מכל יצירות האומנות, מכל הסדרות והסרטים, מכל התוכן המשודר בעשרות הערוצים, למה דווקא סרט טורקי הפך ללהיט ישראלי בימי הקורונה? "נס בתא מספר 7" ניצב בגאון ברשימת עשרת הנצפים בנטפליקס וזוכה לאלפי סרטונים בכל רשת חברתית, שעושים אדפטציה לקריאת הילדה "לינגו לינגו", ולתשובה הכל כך מתבקשת: "בקבוקים" (מה הקשר?).

מדובר במלודרמה טורקית סוחטת דמעות, כמיטב המסורת. צפיית חובה עם טישו. אולי זה גם מסביר את הנהירה ההמונית אחרי נייר טואלט. הסרט דובר טורקית אבל כאילו מדבר ישראלית: הכל בפול ווליום, כל הזמן.

הכל מועצם שם. כל רגש מוצג בשיאו ובסימולטניות עם רגש עוצמתי אחר. שייקה אופיר גרסת 2020: עין אחת בוכה - אבל דמעות, ועין אחת צוחקת - אבל פיפי. והעצב, אין לו סוף. הוא לא מעובד. האהבה היא ללא סייג. האמונה באלוהים אבסולוטית.

אם מתרחש אסון, הוא הכי קשה וכואב - ילדה קטנה מחליקה על סלע ומתה. הכאב חד. ללא שמץ של סובלימציה. הכל כאן, מיד ועד הסוף. אין קצת עצבות, לא רמיזה ולא ניואנס. את זה אפשר להשאיר ליצירות צרפתיות או בלגיות, להם יש זמן להיות עדינים.

אצלנו במזרח התיכון הכל תמיד בנקודת הקיצון. בסרט, כמו אצלנו: אם שונאים מישהו צריך לצלוב אותו עכשיו. כל סממן הכי קטן להפרת האיזונים והבלמים הוא הכרזה על קץ הדמוקרטיה. ביום אחד בני גנץ הוא מושיע, ולמחרת הוא האדם העלוב ביותר בעולם. ביבי - או שאתה מת עליו או שאינך מסוגל לסבול אותו. אין מקום לתהייה או הרהור.

ב"נס בתא מספר 7" הצבעים חדים. הצילום מפעים. הים הכי כחול שיש. ההר הוא היפה בתבל. הנופים עוצרי נשימה. הסבתא היא סבתא בכל רמ"ח סבתיותה. היא זקנה, היא טובה, היא מבשלת ודואגת. וכצפוי, תוך שעה היא הולכת בדרכן של סבתות.

הילדה היא כליל המתיקות והשלמות. שערה חלק, לחייה תפוחות וסמוקות, עיניה ברק. הגבר בעל המוגבלות אינו על שום רצף. "יש לו מוח של דובדבן", צועק אחד האסירים. התרגום לעברית הוא "מפגר". ככה. בלי פוליטיקלי קורקט ולא עדכני כמו "רפה שכל" או "בעל מוגבלות התפתחותית". והאכזריות בסרט? היא טוטאלית. האדם התמים בעולם נידון למוות על פשע אכזרי שלא ביצע.

המוצרים שמרכיבים את החגיגה הזאת הם בסיסיים, אבל ממוצרי בסיס מכינים את הפחמימות הכי מתגמלות. ואז, כשמגיע הטוב הוא מידבק בקצב היסטרי על פני עקומה אקספוננציאלית. מנהל הכלא הופך מסוג של אייכמן לזן חדש של מאמא תרזה. בתא הכלא, האסירים הקשוחים והמסוכנים נמסים לכדי חמאה נדירה. כל גבריותם נימוחה. פתאום אין ולו קמצוץ של חספוס. הכל נעלם. מאסירים אימתניים זועמים וכוחניים הם הופכים ליצורים ניו־אייג'יים שפורקים רגשות במעגל שיח. בוכים זה על כתפו של זה. רכים ונעימים. שוחרי טוב ואוהבי אדם.

ברגעי השבר, כשאין שום מוצא הנראה לעין, האסיר המסוכן ביותר מתרומם ממיטתו, משליך כוס לאוויר כאחרונת הדיוות וצועק: "לעזאזל עם החרא הזה, אי אפשר לעשות כלום???". שלושת סימני השאלה במקור.

הסרט מתאים ככפפת לטקס סטרילית לידו של הישראלי המחוספס וחסר העידון. הרי כשהישראלי מאושר הוא הכי שמח, שר בחוץ בקריוקי עם עומר אדם בפול ווליום, מוחא כפיים, קולני ומחבק. ואז, כשהוא מקבל קנס מהמשטרה על הפרעה לזולת, או על הפרה של תקנות, הוא הכי עצוב, וייתן לכל העולם לדעת על זה. הוא יעמוד ברחוב ופשוט יבכה. מה, גנבתי משהו? לא. אני אזרח כמו כולם. עשיתי צבא. אז לא זה מגיע לי. מה עשיתי רע? ואם הדוח יומר באזהרה או יבוטל - שוב, אושר עילאי, חינגה עד לב השמיים.

המסר של הסרט ושל החיים בכלל חד־משמעי וברור. בעולם כאוטי ו"במיוחד עכשיו" כשנגיף משתולל ברחובות, עדיף להסתכל על העולם כאילו אנחנו ילדים שנושאים עינינו למעלה: מדינה, תעזרי לנו! אבא, הושיענו! טאטא, איפה אתה? אלוהים, מה עושים? משה בר סימן טוב, תן הוראות. ולנו נותר רק לבצע, ולקוות לטוב.

אמרו בטלוויזיה שצריך להיות בבית ולהתעטש למרפק, לא לבקר את סבא וסבתא, ואז אף אחד לא ימות. וגם אם מישהו מת, יש דיל סבבה - הוא הופך למלאך ופוגש את אלוהים בגן עדן. כלום לא בידינו, אפס מחאה ציבורית אמיתית. לינגו לינגו? בקבוקים.