הוא יודע את זה. גם אם הפסיקה תהיה נגדו, כלומר ייקבע שאין להטיל על אדם החשוד בפלילים הרכבת ממשלה בישראל, אין לו כוונה לוותר. הוא ילך עד הסוף, ימשיך להעלות את גובה ההימור ויוסיף בנזין לאש האופפת אותנו.
הוא ירוץ לבחירות בראש הליכוד גם אם ייאסר עליו, הוא מאמין שיוכל לרסק את כל מתנגדיו (גנץ כבר ריסק את עצמו), לצלוח את מחסום ה־61 מנדטים, לגרוף 40 מנדטים לליכוד ולשנות את פני המדינה לצמיתות. לא עוד דמוקרטיה פרלמנטרית, מעתה אמרו: מונרכיה משפחתית. ראש הממשלה ראשון בין שווים? כן, אבל רק בבלפור, שם יכולים השניים לגבור בהצבעה דמוקרטית על האחד. מול הציבור, הוא יהיה קיסר. ברצותו, יעלה באש את הכל, ינגן בכינור מול הלהבות ויוכרז למלך השמש.
לא רק את גורלו של נתניהו תחרוץ החלטת בג"ץ, היא תחרוץ גם את גורלו של בג"ץ עצמו, גם את גורלה של ישראל כמדינת חוק, גם את גורלנו, מחצית העם שסבורה שיש למדינת ישראל קיום גם אחרי שמשפחת נתניהו תעבור להיסמך על קופה אחרת שאינה הקופה הציבורית. כל אלה תלויים על בלימה, נאחזים בחוט השערה ומתנדנדים עכשיו מעל תהום עמוקה.
פעם בג"ץ היה פשוט פוסק על פי מיטב שיפוטם של שופטיו. לאף אחד במדינה לא היה ספק שיש לכבד את פסיקות בג"ץ, גם אם הן שנויות במחלוקת כזו או אחרת. זוהי תמציתו של שלטון החוק.
היום, אחרי 11 שנות נתניהו, חמש האחרונות שבהן הוקדשו להסתה ושיסוי נגד שלטון החוק ומערכת האכיפה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. שופטי בג"ץ הם בני אנוש, בשר ודם, ואינם יכולים להיות אדישים למתחולל סביבם. הם, גם הם, חוששים לגורלם ובעיקר לגורל המערכת שאין בלעדיה מדינה. הם שואלים את עצמם לא רק מהי ההחלטה הנכונה, אלא גם מהי ההחלטה החכמה. איזו ממגוון ההחלטות האפשריות תניב את התוצאות הסבירות ביותר במינימום מחיר לדמוקרטיה.
ישראל חגגה בשבוע שעבר 72 אביבים. כבר לא צעירה. מדינה בסיכון, עם לא מעט מחלות רקע כרוניות. הנס הציוני עלול להתפרק לנו בידיים. זה מה שקורה כשמנהיג שיכור כוח מאמין באמת ובתמים שהוא גדול יותר מהמדינה עצמה ויש לא מעט אנשים שהשתכנעו שהוא צודק.
אחריו, הגיע תורו של היועמ"ש, אחד הנתבעים בעתירות ומי שצריך להגיש את חוות דעתו בטרם הדיון. תגובתו של מנדלבליט הייתה ערבוב בין בלט מודרני לתרגילים להטוטניים סטייל צוקהארה.
מנדלבליט מנסה לאכול את עוגת הביסקוויטים של הגברת מצד אחד, להשאיר אותה שלמה מצד שני ולהשתדל לא להקיא לכל הצדדים. הוא קובע שיש קשיים בהטלת הרכבת הממשלה על נתניהו, אבל מציין שהם לא מגיעים עד כדי התערבות שיפוטית.
יש גם קשיים בהסכמים הקואליציוניים, אך גם הם לא מייצרים עילה לביטולם הגורף. הוא מגניב משפט ביקורתי מאוד, שלפיו ההסכם הקואליציוני "טומן בחובו הסכמה ליצירת מודל משטרי חדש שאינו טבעי לשיטת המשטר בישראל", אבל מתחמק ממסקנה נגזרת. הוא משאיר את התיק כולו על כתפיהם של 11 שופטי בג"ץ, בראשות הנשיא אסתר חיות. אל תקנאו בהם.
ההסכם הקואליציוני בין נתניהו לגנץ הוא בעצם פוליסת ביטוח משולשת: גנץ מבטח את עצם קיום הרוטציה, נתניהו מבטח את יכולתו להרכיב ממשלה, ונתניהו מבטח את יכולתו להישאר "ראש ממשלה חלופי" אחרי הרוטציה, למרות "הלכת דרעי־פנחסי", שעל פיה שר הנאשם בפלילים חייב להתפטר מתפקידו. אם אחד משלושת סעיפי פוליסת הביטוח הזו יתפוגג, הפוליסה כולה נופלת. יחד איתה ממשלת האחדות, הרוטציה, היציבות והרגיעה היחסית במלחמת הכל בכל הניטשת כאן כבר שנה וחצי.
שני הבנימינים עושים עכשיו חשבון נפש, מחשבים את מצבם מחדש ומלקקים את פצעיהם. נתניהו היה בטוח עד לא מזמן שבחירות רביעיות יכולות להמיט עליו אסון. למרות הסקרים המחמיאים, הוא ידע שהבור הכלכלי שאליו צונחת כעת כלכלת ישראל בצניחה חופשית, אינו בר מילוי. אפילו קוסם כמוהו לא יוכל להתמודד עם זעם ההמונים המובטלים, שיחושו שהמדינה נטשה אותם בשעתם הקשה.
בימים האחרונים מתחילה ההערכה הזו להשתנות, יחד עם החזרה המדורגת לשגרה. אם לא תהיה התפרצות נוספת, נתניהו מאמין שיוכל לשלוט במצב ולגדר את הנזקים שייגרמו לו אלקטורלית. הוא מאמין שהצלחתה היחסית של ישראל בבלימת הקורונה תיזקף לזכותו, הוא מאמין שהבייס שלו יבין, כמו תמיד, שביבי הציל את כולנו ממוות נוראי בייסורים והתחושה ש"בלי ביבי ישראל אבודה" (ש. נתניהו בשיחה עם ש. דרעי, 2001) לא תתפוגג אלא להפך, תתחדד ותתעצם.
ההערכה הזו זמנית. היא יכולה להשתנות על בסיס יומי, כמקובל במעון המלכותי. אם היא תתקע יתד בנפשו של ראש הממשלה ותתנחל בנפשותיהם הסבוכות של בני הבית הנוספים, זה יכול לשנות הכל. נתניהו ימצא דרך לפוצץ את האחדות או תירוץ לרוץ לבחירות רביעיות. אל תטעו בו. הוא לא באמת התאהב בבני גנץ ולא באמת ראה את האור כשחתם על ההסכם. הוא בסך הכל השתכנע שזה הרע במיעוטו.
הגיע הזמן לעבור למה שמתחולל בצד השני. גם שם לא תענוג גדול. הביטו בבני גנץ. גם הוא נמצא עכשיו בסוג של חשבון נפש. הוא פגוע עד עמקי נשמתו מהלינץ' שעובר עליו במרכז־שמאל. הוא לא האמין שיש כמות כזו של שנאה במחנה שלו.
אחרי שעבר את מטחנת הבשר של בלפור, שקצצה אותו דק וטיגנה אותו בשמן עמוק, הוא הצליח לשרוד איכשהו רק כדי לפגוש עכשיו את המטחנה של הצד השני. יכול להיות שהמטחנה הזו מעט יותר מעודנת, אבל היא הרבה יותר ארסית. אם החברים מבלפור תקעו את גנץ על שיפוד שווארמה, הרי שבעלי בריתו לשעבר עושים ממנו סושי. הוא לא ממש נהנה קודם, והוא עוד פחות נהנה עכשיו.
לבני גנץ אין לסת של מתאגרף, מהסוג שיש לנתניהו. הוא לא רגיל לספוג סנוקרות על בסיס יומי, להישאר על רגליו ולהחזיר מלחמה שערה כאילו כלום. הוא לוקח את זה ללב. הדוגמה הטובה ביותר היא "ארץ נהדרת" (הגאונית). אני מעריך שנתניהו מחבב את דמותו, כפי שמוצגת בתוכנית (אם כי הרעיה, קצת פחות). שליט כל־יכול ערמומי, מניפולטיבי, שאין איש המגיע לקרסולי נכלוליותו, שמסובב על האצבע הקטנה את כולם למרות כתבי האישום בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
גנץ, לעומת זאת, מוצג שם כנעבעך האולטימטיבי, האיש שאינו מסוגל להשלים משפט, סוג של גולם פוליטי שלא שייך לליגה שאליה נקלע, חייזר חביב ולא מזיק המכהן כילד הכאפות הרשמי של כולם.
אני מניח שהוא שואל מדי פעם את עצמו בשביל מה הוא צריך את כל זה. הוא הגיע לאירוע הזה עמוס כוונות טובות ובסופו של דבר גילה שכל הכוונות מכוונות לגב שלו. הוא הפך למטרת דמות נייחת עבור כולם: הימין, שמסתער עליו לפקודת נתניהו והמרכז־שמאל, שמסתער עליו כי הכזיב את התקוות שתלו בו.
יש הבדל מהותי בין שני המחנות האלה. להיות מנהיג ימין בישראל לא קשה. אולי אפילו קל. הגייסות מאורגנים, ממושמעים, ששים אלי קרב. הם לא פיינשמעקרים. הם מסתפקים במועט. הם יילחמו עד מוות. המוטיבציה שלהם חד־ממדית פשוטה: רק ביבי. מה שיגיד נתניהו, יהפוך לחוק.
מה שיצווה, קדוש. הוא לא צריך לעמוד במבחנים ערכיים, מוסריים, אפילו לא אידיאולוגיים. הוא יודע את הלחן המדויק של המנגינה שהוא צריך לחלל כדי שהם ילכו אחריו לכל מקום. זה כיף.
בצד השני אותו הדבר, רק הפוך. דקה אחרי שייבחר המנהיג, ייתקע בגבו החץ הקטן הראשון. בעקבותיו תפגע בו האבן הקטנה הראשונה. אם לא יצליח לנצח בגדול, להקים ממשלת שמאל מובהקת, לכרות שלום אמת עם כל הערבים, להכריז על מוחמד בכרי כקדוש ולהפוך את ישראל לערש ההומניזם הליברלי באשר הוא, יכריזו עליו כפושע מלחמה, רפה שכל וגנב קולות בזוי.
אם בימין מצוות המנהיג היא חוק, הרי שבמרכז־שמאל החוק היחיד הוא שיש להסתער על השליט על מנת להחליפו זמן קצר אחרי שייכנס לתפקידו. אם בימין המנטליות היא של קהל אוהדי אולטראס בכדורגל (גילוי נאות: אני בא משם), הרי שגם במרכז־שמאל מדובר באולטראס, עם כוכבית: הם רואים בכוכב קבוצתם גיס חמישי של הקבוצה השנייה ויעשו הכל כדי להכשיל אותו, גם אם זה יעלה להם בחורבן עצמי.
אני לא נוקט כאן עמדה באשר לוויכוח הקשה בין הצדדים הנִצים של כחול לבן ז"ל. כפי שכבר כתבתי, אם זה היה תלוי בי, היה צריך לתת לאביגדור ליברמן את המפתחות, שיטפל בנתניהו בשיטותיו (של נתניהו). אין לי מושג אם גישת לפיד־יעלון נכונה יותר מגישת גנץ־אשכנזי.
נדמה לי שגם ההיסטוריה תתקשה לשפוט במחלוקת הזו. אני כן יודע שעוצמתה של השנאה שבה נתקל גנץ יום אחרי שקיבל החלטה קשה וקורעת להפסיק את הסחרור, למנוע בחירות רביעיות וללכת לממשלה עם נתניהו מבהילה ממש. הוא בטח מקנא בנתניהו, שיכול מחר בבוקר להחזיר את ירושלים, להקים ממשלה בקולות הג'יהאד האסלאמי ולמנות את יעקב ברדוגו לנשיא בית המשפט העליון, כשההמונים מוחאים כפיים לגאונותו.
גנץ הרוויח ביושר חלק מסבלותיו. הוא הוזהר בטרם קפץ למים הפוליטיים. הוא קיבל פרזנטציות אורקוליות על הצפוי לו בג'ונגל. הוא קפץ בכל זאת. עכשיו, משוח בזפת ובנוצות, נגרר בחוצות העיר לעבר עמוד הקלון הווירטואלי שהקימה הסכמתו להכשיר את נתניהו, הוא מבין את מה שניסו להסביר לו. על בשרו.
גילוי נאות: מאוד רציתי שממשלה כזו תקום. לא כי אני חושב שהיא הייתה מביאה ישועה לישראל. אני לא. הסיבה מהותית יותר: כדי שהציבור המוסת ושטוף המוח בעיקר בימין ובמרכז יווכח שהשד אינו נורא כל כך. שלא תהיה פגיעה בביטחון, שהשמש תזרח בבוקר במזרח ותשקע בערב במערב, שהאפשרות שערביי ישראל משתתפים ומשפיעים בהצבעה חשובה בכנסת לא תמיט על החלום הציוני את קצו, אולי אפילו להפך: תזרז את התהליך ההיסטורי המדהים, מעורר התקווה והמפתיע שבו הציבור הערבי בישראל מואס בהבלי הסביבה ותלאות התהליך המדיני ומעוניין להפוך לחלק בלתי נפרד מהמדינה הזו.
על פי "מדד הפלורליזם" השנתי שפורסם לפני כמה ימים, שלושה רבעים מערביי ישראל מגדירים את עצמם היום כ"ישראלים" או כ"ערבים־ישראלים", בעוד רק 7% מגדירים עצמם כ"פלסטינים". אי אפשר להיות חלק מהמדינה הזו בלי להבחין בשינוי ההיסטורי הזה בכל אשר נפנה. השינוי הזה סחף אחריו גם את נבחרי הציבור הערבים. הרשימה המשותפת זיהתה אותו והגיבה. היא מפגינה רצון להשתתף בתהליך הפוליטי, להשפיע, להיות חלק מהמדינה היהודית.
אם אכן הייתה קמה ממשלה בתמיכה חיצונית של המשותפת, היה זה צעד נוסף לכיוון שכולנו מייחלים אליו: קירוב לבבות, הידוק שורות, יצירת מכנה משותף שיאפשר לנו ולהם להתקרב אלה לאלה למען מטרה משותפת.
אין לאף אחד ספק שאם נתניהו היה מצליח לשכנע שני ח"כים ערבים כדי להשביע ממשלה צרה, הוא לא היה מהסס. גם הציבור שלו היה מוחא כפיים. "הקוסם שוב עשה זאת", היו אומרים. אבל אם כחול לבן מעיזים להרהר באפשרות הזו, אז אוי ואבוי. "אבל היבא יזבק", זועק ההמון ומאשים את גנץ, אשכנזי, יעלון ולפיד בבגידה חמורה שדינה מוות בסקילה. עם המציאות הזו צריך גנץ להתמודד, ולזכותו ייאמר שגם לפניו אף אחד לא באמת הצליח.
נחזור להאוזר והנדל. בניגוד לשיאנית הפופוליזם הנפוח וגנבת הדעת של כל הזמנים, ח"כ אורלי לוי־אבקסיס, האוזר והנדל לא רימו אף אחד. להפך. הם אמרו לאורך כל הדרך שלא ישתפו פעולה עם ממשלה בתמיכת הערבים. אפשר להסכים איתם או לחלוק עליהם, אבל הם לא רימו ולא גנבו. הם עשו בדיוק מה שאמרו שיעשו. נכון, הם גם היו חלק מההבטחה לא לשבת תחת ראש ממשלה הנאשם בפלילים, אבל מבחינתם ההבטחה הזו משנית. הם הצהירו לאורך כל הדרך שיתמכו בממשלת אחדות ויעשו הכל כדי שתקום. הם קיוו שזה יהיה בלי נתניהו, אבל זה לא מסתייע.
זאת, ועוד: אם היו מסכימים להשלים את העריקה ולחצות את הקווים כדי לאפשר לנתניהו להקים ממשלת ימין צרה, הם היו מקבלים את השמיים והכוכבים. האוזר היה שר משפטים, הנדל היה שר לביטחון הפנים, או כל תיק יוקרתי אחר שיחשוק בו. אגב, הם אנשי ימין ליברלי מוצהרים. מבחינתם זה לא היה מעבר למחנה משוקץ ומוקצה מחמת מיאוס, אלא להפך. חבירה לעוגן האידיאולוגי שלהם. למרות כל האמור לעיל, הם החליטו להלחים את עצמם לגדר. לא לאפשר לאף אחד מהצדדים להקים ממשלה צרה. לסרב לכל הפיתויים.
הייתה להם תזה הגיונית שקשה להתמודד איתה: כפי שהאוזר מיטיב לנסח אותה, "הקמת ממשלה צרה בתמיכת הערבים דומה לכיבוש רוסיה בחורף". לדעתם, הקמה של ממשלה כזו לא רק שלא הייתה פוטרת את ישראל מעונשו של בנימין נתניהו, אלא ההפך המוחלט: הממשלה הייתה קורסת במהירות, ונתניהו היה חוזר עם 70 מנדטים ומשלים את השתלטות המשפחה על המדינה תוך משיחתו של ביבי למלך המשיח לעולם ועד.
אני הייתי מוכן לקחת את ההימור הזה. הם, לא. אין לי מושג מי מאיתנו צודק. כמות הרפש, הביוב, הנאצות, החרפות, הגידופים, כינויי "בוגדים" שסופג הצמד הזה מאז נצמד לעקרונות שעליהם הצהיר לאורך כל הדרך, עושה עבודה הפוכה. אם יש משהו שמקרב אותם בחזרה למחנה ביבי, הרי שזו הקנאות מהסוג הזה. קנאות חסרת פשרות, נטולת היגיון, מעוקרת ממציאות כלשהי. קנאות להשגה מיידית של כל המטרות ומימוש מוחלט של כל הערכים. הכל או לא כלום. כאן ועכשיו. הקנאות הזו לא פחות חמורה מאחותה החורגת בימין. היא פחות אלימה פיזית, אבל לא פחות אלימה מילולית. היא אולי יותר מעודנת, אבל גם הרבה יותר ארסית.
אם אני צריך לבחור אירוע אחד המסמל יותר מכל דבר אחר את אובדן הדרך ואת גט הכריתות שנכרת בין השמאל האידיאולוגי הישראלי לבין הציבור הרחב בישראל, הרי זוהי פרשת מוחמד בכרי וסרטו עמוס השקרים והבדיות "ג'נין ג'נין".
עד היום חבריי בשמאל לא מבינים מה אני רוצה מחייהם כשאני מנסה להסביר להם שאת בכרי צריך לנדות, במקום להפוך לקדוש מעונה (כפי שעשה סיפור השער ב"גלריה" של "הארץ" לפני שבועיים). הם לא מייחסים חשיבות לקשקוש הזה.
אני רואה בבכרי סמל. המקום בו היינו צריכים לבחור בין חיילי צה"ל, דמנו ובשרנו, שמם הטוב כשיצאו להגן עלינו, לבין האומן הערבי המיוסר, יפה התואר, הפרא האציל, שהתברר כשקרן קטן ומנוול. שמאל חפץ חיים היה פשוט מעיף את מוחמד בכרי לכל הרוחות, מנדה אותו ממעורבות כלשהי בהוויה האומנותית הישראלית, מוקיע אותו על שהוציא את דיבתנו בדם קר ובמצח נחושה, אף על פי שידע את האמת.
העובדה שהמילואימניקים האומללים מכתתים את רגליהם בבתי המשפט עד היום, 17 שנה אחרי הטבח שלא היה בג'נין, היא פשוט בלתי נתפסת. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא תתקיים אפילו שבוע ימים אחרי הרגע שבו יפורק צבאה. החיבור הפיזי והנפשי בינינו לבין החיילים שלנו הוא מה שהופך את ישראל למדינה שהיא. צבא העם, תרתי משמע.
זה מאפשר לנו לדרוש מצה"ל סטנדרטים מוסריים גבוהים יחסית, ע"ע מקרה אלאור אזריה. במקרה הזה נחשף הימין במלוא קלונו, כשהוא גורר איתו לתעלת הביוב הלאומנית גם את ראש הממשלה תוך הפיכתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל וכל שדרת הפיקוד של צה"ל לשקי חבטות. אלא שבימין, כפי שכבר נכתב בטור הזה היום, העסקים ממשיכים כרגיל גם אחרי תקלות, והשורות מתמצקות ומצטופפות כשקשה.
השמאל, שיכול היה לקנות את עולמו בזיהוי העוול הנורא שעשה בכרי, שממשיך לקדם את סרטו עמוס השקרים גם בעידן הנוכחי, כשל במבחן. לפעמים, גם האמת היא אופציה. מי שאונס את המפה כדי שתתאים לחלומותיו הרומנטיים־אידיאולוגיים, סופו שהמפה תגרש אותו מעל פניה. הטהרנות האינסופית, הצדקנות המעושה, ההתקפדות בתוך בועת זכויות האדם המלאכותית תוך התעלמות מהמציאות בשטח, היא שהמיטה על השמאל את קצו.
התרעות פיקוד העורף