אני סתגלנית, לא מפחדת משינויים, כי אני יודעת שבקלות אפתח חיבה למקום שיציבו אותי בו, או למציאות החדשה שבה אחיה. לא אמות על אידיאולוגיה נשגבת, לא בשם קדושת האדמה, האדם ואמונה חזקה ככל שתהיה, “ובחרת בחיים" נאמר לפני יותר שנים משאוכל לספור, אז אני דבקה בזה. והחיים הללו, בתקופה הזו, כשנעלו לנו את הדלתות (ובצדק) בשם הפחד מהמגיפה האכזרית, אילצו אותי להבין את המטריה ולהתכוונן להמשך.
ידעתי כי ייקח זמן עד שאשוב לתוכניות הרדיו שלי, כי ההרצאות שבוטלו לי הן לא דבר של מה בכך ושהסדנאות שאותן הקפאתי/השבתי את דמי ההרשמה אליהן אחרי שהוצאתי כבר חשבוניות, יתישו אותי. אני לא אדם כלכלי, תנו לי את הבחירה בין הרוח לחומר ואפרוש כפיי מעלה באותו הרגע. ידעתי שאחרי שאננות של לא מעט זמן, שגרה כלכלית (מבורכת) וחוסר חשק משווע ליצור עוד כסף - כי יש לי בדיוק מה שאני צריכה - הגיע הזמן להתמיד בכדורי הברזל שקיבלתי מהרופאה, לקחת עוד קצת B12, לשתות קצת יין לבן (כי אדום מרדים אותי) ולהשיב לעצמי את חדוות היצירה.
פעם, כשבכיסי היו לא יותר מ־30 שקל, הייתי יכולה להסתדר איתם שבוע. גרתי בדירת שותפות ביפו, לאחת פילחתי קופסת טונה בשמן, אחר כך ירדתי לאבו חסן, קניתי כמה פיתות וטרופית, עליתי שוב הביתה, הכנתי לעצמי ארוחת בוקר נהדרת משלושת הפרודוקטים הללו וכשהייתי שבעה וטובת לב, לקחתי את המחשב הסדוק והאטי שהיה לי וירדתי לקפה "עלמה" השכונתי. שם, לא רחוק מהנמל המתפורר ומהפשפשים שהפכו מזמן לנובורישים, כתבתי את הטובים בסיפוריי ובספריי.
אבל עתה יש יותר ממון ועם זאת הרבה יותר הוצאות. בתלמוד הבבלי נכתב משפט שאני אוהבת: “אין הבור מתמלא מחוליתו" משמע, הפעם, נזקקתי לעזרה. דפדפתי קצת באינטרנט, בדקתי מה חבריי הסופרים, השחקנים והמחזאים עושים בימים אלו, ממה הם מתפרנסים ואיך לא מביאים עצמם לפת לחם. שחקן אחד, מוכר מאוד, העלה לדף הפייסבוק שלו מדי בוקר מונולוג מתוך מחזות מוכרים. כל מי שחפץ לצפות באותו הקטע נדרש לשלם כמה שקלים בודדים. הדבר הפך ללהיט! מי אמר שאין שוחרי תרבות בארץ? עם זאת, קשה להגיד כמה מתוכם שילמו ביד נדיבה כדי שחלילה לא יבזה אותו השחקן את עצמו ויישאר נטול צורכי מחיה בסיסיים.
סופר אחד, חבר טוב שלי - שאפילו רקד איתי בחתונה שלי ולחש לי באוזן “את שומעת את הבומים? זה לא הבס, זה הלב שלי שנשבר", והצחיק אותי דקות ארוכות - מכר את ספריו דרך האינטרנט. שלא כמוני, הוא מעולם לא היה עצלן ונתן את הפצת ספריו ביד זרים/הוצאות הספרים. מאז ומעולם הוא שיווק את עצמו, “קונטרול פריק" כזה. “תגיד", כתבתי לו, “זה באמת עובד? נמכרים ספרים?".
אז לחצתי “פרסם" וברחתי מחדר העבודה, כאילו שזה יימחק מעצמו. המחשב התעצבן עליי עד מאוד, אחרת לא הייתה סיבה שיצפצף כל רגע מהחדר ויקרא לי לשוב אליו. כך עשיתי אחרי שעתיים בסלון ובכיה לגור, בן זוגי, על שבטח יחשבו שאני נואשת, ולכי תסבירי להם שמשעמם לך לא לעשות כלום כל היום וההכנסה ירדה בחצי ואם אפשר לבוא לטובת הכלל ולהוזיל סדנת כתיבה ואפילו לא להוציא אנשים מהבית שלהם, מה רע בזה? אבל לא נדרשתי להסביר כלום, כי הקוראים שלי כמו הקוראים שלי, באו בהמוניהם. לכתוב שזה הפתיע? זה לא הפתיע. לכתוב שזה ריגש? מאוד, כמו תמיד.
תוך יומיים התמלאו לי שלוש סדנאות כתיבה, אחת אחרי השנייה, באנשים מרחבי הארץ וכמה גם מהעולם. וזה מה שאני עושה בשבועיים האחרונים: יושבת על הכיסא שלי, לפעמים עם כוס יין לפעמים עם נס שגור מכין לי, פותחת את המצלמה, ואומרת “שלום" כל פעם לעשרה אנשים אחרים. בכל סבב כזה של היכרות, אני שומעת את ההתרגשות בקולם, לחלק הסיטואציה מוזרה, הרי זו כתיבה, זה הקישקע, זה בפנים, איך אפשר להעביר רגש דרך מסך? אבל אחרי כמה בדיחות, רבע מסיפור חיי והראשון שאומר “סוף־סוף יש לי זמן לכתוב", הקרח נמס וממנו יוצאת שמש כתיבה יפה.
לפני כמה ימים ביקשה אחת מהסטודנטיות בסדנה, גברת בת כמעט 60, שאפתח את אחד מספריי ובצורה אקראית אקריא להם סיפור מתוכו. שאר חברי הקבוצה שמחו בזה ואף עודדו את זה. עשיתי זאת. הסיפור שעליו נפלתי היה מתוך ספרי השני, “דמעות של יין", סיפור על אישה שהפילה את עוברה בחודש השלישי להריונה, בתוך שירותים בתא מצחין של קניון גדול. כתבתי שם על אמה, איך כל יום מאז המקרה ניסתה לנחם את בתה במתנות, בשירים שאהבה לשמוע ובדאגה של אמא, רק שלא תיעצב.
כנראה שנושא ההפלה עשה רע לאחת ממשתתפות הסדנה, ורגע לאחר שסיימתי את הסיפור היא רכנה על שולחנה וקול בכי נשמע. ראיתי רק את ראשה ושערותיה. “אני מתנצלת, אל תבכי", ביקשתי. גם שאר המשתתפים ניסו לנחם. “זה באשמתי", אמרה האישה שביקשה שאבחר סיפור, “הסקרנות שלי, לא הייתי צריכה".
הבוכייה הזדקפה, מחתה את דמעותיה, חייכה אל כולנו וביקשה “מרסל, אפשר לקחת אתכם איתי רגע?". לא הבנתי מה ביקשה, אבל כמובן שאפשרתי, אני לא מורה קשוחה. וכשקמה ממקומה, והתחילה ללכת עם המצלמה בין חדרי הבית, אף אחד לא צייץ ולא אמר מילה. כשנכנסה לחדר חשוך וקטן, הדליקה אור כחול וסימנה לנו “ששש" עם אצבעה. חייכתי, כבר ידעתי מה אני הולכת לראות, שאר התלמידים הסתכלו בסקרנות. המצלמה נכנסה אט־אט לתוך לול קטן שבתוכו שכב תינוק צפון בשמיכת הדובים שלו והוא ישן.
“זה אחרי ארבע הפלות", לחשה לנו. “שיגעון!", צעקה האישה שביקשה שאספר את הסיפור, כולנו השתקנו אותה מיד ואמו של התינוק ברחה מהחדר. אחר כך צחקנו, התרגשנו ודמענו עוד דקות ארוכות שאילצו אותי, לא, "אילצו" זו מילה רעה, שזיכו אותי לתת למחזור התלמידים האלו עוד שיעור במתנה.
אז חשבון הבנק התמלא, גיליתי שאני יודעת לבקש, ליצור ועדיין כל כך אוהבת סיפורים חדשים. עכשיו, כשפתאום באות ההקלות והרעש חוזר לעיר, לבי קצת נחמץ. אני סתגלנית, כבר כתבתי, לא אכפת לי ממציאויות חדשות, אבל איך שבים לישנה והשגרתית, כשזו החדשה והאטרקטיבית מחייכת אליי כל כך? לא יודעת ואין זמן להתחבט בזה עכשיו, תכף סדנה ומחזור חדש של כותבי־מחשב מתחילים. הפעם, לשם שינוי, אקריא להם סיפור שמח.
התרעות פיקוד העורף