ב־1998 היה לורנס רייט שותף לכתיבת התסריט לסרט "המצור" ("The Siege") עם הבמאי אד זוויק. עניינו של "המצור" גל טרור אסלאמי באמריקה, שהאלימות חסרת התקדים שלו מהווה נקודת מפגש של מסה קריטית אמריקאית הרוחשת תמיד מתחת לפני השטח: דנזל וושינגטון הוא סוכן FBI המנסה לעמוד בפרץ ולסכל פיגועים נוספים; אנט בנינג מה־CIA היא מפעילת משת"פים מוסלמים במזרח התיכון, שפיתחה אמפתיה לטענתם הפוליטית וגם מחליפה עמם יותר ממידע מודיעיני; טוני שלהוב הוא סוכן FBI ממוצא מוסלמי הסובל מפיצול נאמנויות כאשר ברוס וויליס, גנרל המשתלט עם גייסותיו על ניו יורק, מתחיל לעצור מוסלמים בהיקף סיטונאי.

הסרט נפתח בפיגוע התאבדות באוטובוס מלא נוסעים בלב ניו יורק מול עיניו הקרועות מאימה של דנזל ומצפון מלא להתפקע בתחושות ייאוש וחידלון. לנגד עיני התסריטאים עמדה תל אביב ואוטובוסים מתפוצצים בטבורה. במהלך התחקיר הגיע לורנס רייט, מבכירי העיתונאים באמריקה, לישראל כדי לשמוע מיד ראשונה על פיגועי ההתאבדות והמנטליות של המחבלים.

רייט, בן 72, הוא יליד אוקלהומה סיטי, שם פוצץ ב־19 באפריל 1995 טימותי מקוויי את הבניין הפדרלי ע"ש מארה, פיגוע שבו נהרגו 168 אמריקאים ו־680 נפצעו. רייט, עיתונאי ב"ניו יורקר" מ־1992, כתב ספר על הסיינטולוגיה, שגרם לטום קרוז לחרוק את האמייל משיניו, ואת הספר "The Looming Tower", שבו חקר את הדרך שהובילה את אל־קאעידה להפלת מגדלי התאומים ב־11.9 ושהביא לו פרס פוליצר.

המיני־סדרה על פי הספר עם ג'ף דניאלס הייתה מהנה למדי. "המצור" נכשל בקופות עם צאתו, גם משום שההיבט הריאליסטי מדי של פיגועי טרור בלב ניו יורק, כולל בתיאטרון בברודוויי, התיאור המדויק למדי של תגובת הבטן האמריקאית כלפי אזרחיה המוסלמים והמהירות שבה נכנס הצבא לעשות סדר בעיר - דרכו על יבלת אמריקאית ישנה: סגנון חיים פתוח ודמוקרטי, המאוים דרך קבע על ידי זרמים אלימים של שנאת זרים ואצבע קלה על ההדק. אחרי 11.9 היה "המצור" הסרט הפופולרי ביותר בספריות הווידיאו.

כל הדברים הטובים הנאמרים בדרך כלל על רייט, בעיקר בעניין חריצותו, נחישותו ועבודת התחקיר שלו כעיתונאי - הוא גם מנגן בלהקה באוסטין, טקסס, אחת הערים המרתקות מוזיקלית וקולינרית באמריקה, ובגיל 72 יש לו בלורית עבותה - אינם עושים צדק עם "The End of October", ספרו החדש שראה אור בסוף אפריל (400 עמודים) וחזה באופן מעורר אי־נחת רבה את מגיפת הקורונה.

הוא נכתב הרבה לפני ש־COVID־19 היה ניצוץ בעיני מדענים סינים או זדון של עטלפים. מגיפות תכופות יותר בחיינו ממה שנדמה לנו. בעיקר משום שחלקן, כמו אבולה, הן לרוב צרות של אחרים שנבלמו בידי מקצוענים לפני שנדדו למקומות החשובים באמת, כלומר איפה שאנחנו חיים. מאז פרוץ השפעת הספרדית ב־1918, שתחילתה התחבאה ביריות הסיום של מלחמת העולם הראשונה, מכות בנו מגיפות בגלים. חלקן קטלניות כמו הקורונה אבל לא מהירות תנועה והדבקה כמוה.

קראתי את ספרו החדש של רייט בניגוד לשיקול דעתי. בין התיאורים המהממים שלו את מה שקרה לנו בדיוק מפתיע בחודשים האחרונים טרם שקרה, מסתתר מותחן טיסה לא גאוני במיוחד. כתוב באמפתיה גדולה כלפי הקורבנות, החוקרים והרופאים האמיצים המקריבים הכל כדי לעמוד בפרץ, ובטינה מדויקת ורעילה כלפי גרירת הרגליים הנפשעת והטרגית של הנשיא והממשל בוושינגטון. גם אם יטען מישהו כפי שנטען בדיעבד, שהתחזית למגיפה קטלנית שחיכתה מאחורי הקלעים של האנושות בהמתנה לאור ירוק הייתה מוכרת למכוני מדע ומומחים רבים, היה צריך אומץ לב ציבורי, נטילת סיכון למוניטין המקצועי ויכולת לתאר ללא התלהמות את התרחישים הנפרשים לנגד עינינו כדי לכרוך אותם בספר. את זה עשה לורנס רייט, ועל כך מגיעה לו קידה וגם עצימת עין זמנית לאמירה "אין נביא בעירו".

כפי שרייט מספר את זה, את הרעיון נטע במוחו הבמאי רידלי סקוט, ששאל אותו ב־2006, עם צאת "The Road", ספרו הדיסטופי והפוסט־אפוקליפטי של קורמק מקארתי, "מה קרה? מה שבר את גבה של הציוויליזציה ומוטט אותה?". מקארתי לא עונה על השאלה בספר אלא רק מתאר את התוצאה. רייט קם מאחורי השולחן והרים את הכפפה. מלחמה גרעינית נראתה בעיניו תשובה צפויה מדי. שינויי אקלים היו בעיצומם אבל לא רלוונטיים מספיק כדי להחזיק תסריט.

לורנס רייט (צילום: Tommaso Boddi/GettyImages)לורנס רייט (צילום: Tommaso Boddi/GettyImages)

כעיתונאי צעיר שגר באטלנטה, היכן ששוכן ה־CDC - המכון המפואר לחקר מחלות שהתנוון בשנים האחרונות מחוסר תקציב ונתפס לא מוכן לקורונה - שכתב ל"רולינג סטון" על שפעת החזירים ועל מחלת הליגיונרים, שתיהן ב־1976, היה רייט קשוב לאפשרות של מגיפה. הוא התעמק כדרכו והיו בידו שני שלישים תסריט, ומחסום יצירתי בשליש האחרון.

רייט אמר בראיונות ש"לא ידע כיצד לסיים את סוף העולם" ועד שהתעשת יצא סקוט לצלם את "רובין הוד" עם ראסל קרואו, וטוב שכך. במקום לחכות לחור בלו"ז של סקוט החליט רייט לעבד את התסריט לספר. אותו העמיס על כתפיו הדלות במיוחד - פיזית הכוונה, ומי שיקרא יבין - של צייד וירוסים בשם הנרי פרסונס, המשאיר מאחוריו אישה וילדים באמריקה ומגיע לאינדונזיה לחקור התפרצות קטלנית במיוחד של וירוס תוקפני, ההורג את הנדבקים על ידי כך שהוא ממיס את איבריהם החשובים וגורם להם לדמם מכל הנקבים בגופם.  

ל"הגנתו" אומר רייט שהתחושה שלו בעת הכתיבה הייתה "שהגיעה העת למגיפה גדולה וקטלנית באלף השלישי מסדר גודל שטרם ראינו. כל המומחים שראיינתי היו בדעה דומה. שהמגיפה בדרך ועלינו להיות מוכנים לה. הבנתי מהם שאנחנו לא מוכנים, והדברים נאמרו בכעס רב".

דלתות רבות נפתחות כאשר אתה כתב של ה"ניו יורקר". רייט דיבר עם המקצוענים המרוכזים בפורט דיטריק, שהוא בהפשטה מסוימת נס ציונה של אמריקה. הוא הגיע לבסיס הצוללות הגרעיניות בקינגס ביי, בעיקר משום שאת דרכו הביתה מג'דה, סעודיה - שם היה צייד הווירוסים פרסונס נתון בסגר שהטיל יורש העצר על שלושה מיליון עולי רגל לחג', רובם חולים, כדי לא לחזור הביתה - הוא עושה בצוללת שמלחיה גוססים ומתים. הוא ראיין וטרינרים על חיות וציפורים ואפידמיולוגים על מחלות מידבקות חדשות והמאמץ להבין כיצד ניתן לעצור אותן.

עמוס להתפקע במידע מדעי ובזן הדמיון המסוים שלו שניזון גם מטיב הנפשות הפועלות בשנים האחרונות בפוליטיקה האמריקאית, התרשם רייט משני נתונים שהיו לפניו: תוחלת החיים באמריקה ב־1917 לפני השפעת הספרדית הייתה 55. ב־1918 היא ירדה ל־39; ואנשים נדבקים משפעת חדשה. הם שורדים אותה או מתים. שלא כמו במלחמה, אין כאן התערבות או פעולה אנושית, והדרמה אינה מעשה יד אדם. המגיפה שקטה והורגת אנשים בעיקר ללא הבחנה. עד פיתוח החיסון אין הרבה דברים שאנו יכולים לעשות כדי להציל את החולים הקשים.

***

"תיאוריה רעועה קנתה אחיזה בסין שלא הייתה לה כל כוונה לקחת אחריות כמקור המגיפה. השמועה התפשטה כמו וירוס, כי רק אמריקה הייתה מסוגלת להנדס גנטית כזאת מגיפה, וכי הווירוס הועבר לסין כדי לגרוע ממעמדה של סין כמעצמה עולמית... הופצה אזהרת מסע. מומחים של WHO התעמתו עם סין שהסתירה מגיפת SARS שנה קודם לכן ושיקרה לגבי היקף ההתפרצות החדשה. היו דיווחים כי חולים במגיפה הוסעו במוניות להסתיר אותם מנציגי WHO שהגיעו לביקורת בבתי חולים בסין. נרעשים מהיקף ומחומרת המחלה והתגובה העולמית הנרגזת להיעדר שקיפות, גזרו פקידים סינים בידוד ועוצר על מחלקות בבתי חולים באמצעות חיילים שאיימו בהוצאה להורג על כל מי שיפר את ההוראות. אילו היו הסינים פתוחים יותר בעניין המגיפה עם הופעתה, ניתן היה להציל אנשים רבים" (מתוך "סוף אוקטובר").

"סוף אוקטובר" היה קשה לקריאה לא משום שפתו הגבוהה או הנמלצת; הוא כתוב בעיתונאית שווה לכל נפש וחפה מיומרה או מיוהרה ספרותית. לא בגלל גובה העין האלמנטרי שבו מעביר רייט את הידע הרפואי והמדעי שליקט ושאותו הוא מיישם ביד קלה. גם לא בגלל התיאורים הגרפיים של המחלה וסבלם של החולים. איננו יודעים עדיין מספיק על הקורונה כדי לערוך השוואה, אבל המגיפה של רייט היא מהזן המדמם מהתפרקות וקריסה מוחלטת של האיברים החיוניים.

עטיפת הספר (צילום: ללא קרדיט)עטיפת הספר (צילום: ללא קרדיט)

תוכנו של הספר מעיק על החזה, משום שנכתב הרבה לפני המגיפה ועל סמך מידע שהיה בהישג יד של עיתונאי חרוץ ובחזקתם של כל בעלי המקצוע שנואשו מלצעוק חמס ולהפריח בלוני מצוקה.

זה קשה מכיוון שהתמותה באמריקה עדיין בעיצומה והנומרטור זוחל באופן אטי אך עקבי לגבהים חדשים. זה קשה מפני שההפוגה הנוכחית והוראות החזרה לחיים מוגבלים הפוזלים לנורמליות אינן תוצאה של סיעור מוחות מדעי מנומק אלא כניעה לעונת בחירות שנותרו בה שישה חודשים שבהם מנסה טראמפ להתאושש מהסקרים המפנים לו עורף, בעיקר אלה הנותנים ציון נכשל לטיפולו במגיפה. בין שני המומחים הבולטים המסונפים לבית הלבן, ד"ר דברה בירקס עברה באופן מוחלט לצדו האפל של הכוח והיא מצייצת הבלים מחיק הנשיא. ד"ר טוני פאוצ'י, הסיציליאני הטוב עם דמיון לטוני סופרנו, הרים ידיים מזמן. גם הידיעה שהווירוס המסוים הזה יתעקש להדביק את כל הנקלע לדרכו עד שיימצא לו חיסון - שייקח זמן רב לתת אותו ל־335 מיליון אמריקאים וכמובן לעולם כולו - ואוסף גייסות כדי להסתער מחדש בסתיו, הופכת את הקריאה לסוג של מעורבות אישית. בדרך כלל מחכים ספרים ופוליצרים לטווח היסטורי נאות ולקריאה מתונה מביטחון יחסי. לורנס רייט הפך את היוצרות.

כשהוא כותב כי הנשיא האטום "מטיל על סגן הנשיא לנהל את כוח התגובה למגיפה", יש להיזהר מפיק ברכיים. לא פחות חמורה האזהרה המוטמעת בספר, שהריחוק החברתי עוזר לבלום את מלוא פגיעתה הרעה של המגיפה, אבל כאשר הריחוק החברתי מסתיים - כמו עכשיו למשל - המצב מתחיל להידרדר. רייט לא מסתפק במגיפה. איראן תוקפת את סעודיה בטילים. רוסיה ואמריקה נגררות לסף עימות צבאי על רקע האשמות בהפצת הווירוס. בבית הלבן מתייחסים לווירוס כהסחת דעת מהבעיות האמיתיות ומאמינים שהוא כלל לא יגיע לאמריקה. בחדר המצב בבית הלבן יש קצינה זוטרה אחת בלבד המודעת לחומרת הדברים: "עם מזל לצדנו, יהיה בידינו חיסון ניסיוני לניסוי באנשים עוד חצי שנה", היא אומרת. "כל זה לוקח זמן, במיוחד להכין מיליוני מנות חיסון, ואין לנו זמן".

"במהלך שעות ספורות מרגע החשיפה הפך החולה למידבק, מפזר לאוויר חצי מיליון חלקיקי וירוס עם כל שיעול או עיטוש. החלקיקים נשאפו לריאות של אנשים סמוכים, או נחתו על משטחים שעליהם שרדו שעות ארוכות. למגיפה היו דרכים רבות להדבקה, אבל החתרנית ביותר הייתה יכולתה לשנות צורה ולהמציא את עצמה מחדש כשהיא מערימה על ניסיונות הגוף לייצר עמידות ומאמצי המדע למצוא חיסון... הנרי זיהה פחד בעיני ד"ר אחמד. להיות נעול עם מגיפה קטלנית במחלקה הטיל אימה אפילו על מקצוענים. על תנאים סניטריים ויתרו מזמן. המסדרונות היו מוכי וירוס מהגעה בלתי פוסקת של חולים חדשים. האחות הייתה הראשונה שהוקרבה מהצוות. רבים יבואו אחריה" (מתוך "סוף אוקטובר").

למרות רצינות הנושא שרייט אינו מניח לקורא להטיל בו ספק, כמו גם בתחושת השליחות שהניעה אותו, הוא אינו מוותר על נגיעות קטנות, שמא נקרא להן הומוריסטיות. במהלך הקריאה אנו למדים שבין המתים ההרכב המלא של בית המשפט העליון, כמו גם טיילור סוויפט, בראד פיט ואנדרסון קופר מ־CNN. הספר ראה אור ב־28 באפריל, היום שבו בחר קופר להכריז בתום שידור חי על הקורונה, על הולדת בנו וויאט מורגן קופר. זה היה אנושי ונוגע ללב, אבל זה היה גם היום שבו למדנו שהתינוק הרך התייתם בספר. הקבינט, אגב, ספון בבונקר הררי. יש מחנות פליטים לילדים יתומים. מלחמה פרצה במזרח התיכון, ובאמריקה אין חשמל.

"'תהיה התנפלות על חנויות' אמרה ברטלט. 'בתי מרקחת, סופרמרקטים, סוללות, דלק, נשק. בתי חולים יכרעו תחת הלחץ, לא רק של חולים אלא של אנשים מודאגים. חלק ימותו בדרך לבית החולים. ככל שאפשר, עלינו להורות לאנשים להישאר בבתיהם. צריך לקרוא למשמר הלאומי, לתגבר את המשטרה, לסגור את הגבולות, לאטום אולמות בידור, לבטל משחקי ספורט, לשחרר חולים שאינם בסכנת חיים מבתי חולים, לסגור בתי ספר, לדחות התאגדויות ציבוריות ופתיחת משרדי ממשל. וכל אמריקאי בחו"ל חייב להזדרז לשוב הביתה לפני התפשטות המגיפה באמריקה" (מתוך "סוף אוקטובר").

***

יתרונו היחסי של רייט הוא בעניין שלו בתקדימים היסטוריים. הספר מתאר מגיפות קודמות בהיסטוריה ומפתיע באזכור מספר המגיפות שפרצו ב־20 השנה האחרונות ולא הפכו לרוצח גלובלי. הנרי פרסונס, צייד הווירוסים גיבור הספר, מתנהל על פי הדוגמה המופתית של קרלו אורבני, רופא איטלקי שהתמחה במחלות זיהומיות. בפברואר 2003 התקשרו לאורבני מבית חולים צרפתי בהאנוי שאליו הגיע חולה קשה מהונג קונג. 

אנטיביוטיקה לא עזרה, ורופאים ואחיות נדבקו. כ־80 מאנשי הצוות הרפואי שטיפלו בו. אורבני הגיע והטיל בידוד על בית החולים. הוא היה הראשון שזיהה סינדרום נשימתי קשה (SARS) והודיע לארגון הבריאות העולמי על וירוס מידבק שעלול להפוך למגיפה. הוא עצמו הוביל דגימות דם למעבדה על טוסטוס.

אורבני שכנע את ממשלת וייטנאם להתייחס לווירוס בשקיפות ובהחלטיות. הודות לפעולתו המהירה, נחסך מהאנוי הגרוע מכל. המחלה הופיעה ב־16 מדינות אך נבלמה במאה ימים. התגובה של ד"ר אורבני נחשבת ליעילה ולמהירה ביותר לעצירת מגיפה בהיסטוריה. ד"ר אורבני מת חודש אחרי פרוץ המגיפה.

קורונה בארה''ב (צילום: REUTERS/Brian Snyder)קורונה בארה''ב (צילום: REUTERS/Brian Snyder)

"תמיד היו לנו תוכניות מגירה. ב־CDC ,NIH, ג'ון הופקינס, וולטר ריד. אבל לא נתנו לנו תקציבים וכוח אדם לעבוד עליהן. כמו מכשירי הנשמה. אנחנו מעריכים שכ־30 אחוזים מהמאושפזים עם תסמינים קשים יזדקקו להיות מונשמים. כעת אנחנו מסוגלים להנשים אחוז אחד בלבד. אילו הייתם עושים את העבודה שלכם ומציידים אותנו במשאבים שביקשנו, אולי לא היינו יושבים כאן ומוצצים אצבע כאשר אנשים סובלים והכלכלה הולכת לעזאזל ובתי הקברות מתמלאים רק משום שלאנשים כמוכם לא היה אכפת מספיק מבריאות הציבור לתת את הדעת על הצרכים שלנו" (מתוך "סוף אוקטובר").

"הטעות הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לעשות", אמר רייט, "תהיה להקריב את הדמוקרטיה שלנו. אתה רואה את הניסיונות של כוחות טמירים - שלפעמים אי אפשר בלעדיהם - אבל אובדן הפרטיות וריכוז כוח עצום בידי הממשל יקשו על הדמוקרטיה שלנו לשגשג ולפרוח. כתבתי את הספר בתקופה של תוגה לאומית. אמריקה בנסיגה. הפוליטיקה שלנו הפכה עוינת, ואנו משותקים כאומה. הספר משקף את המצב הזה. האמת היא שבסופו של הספר אמריקה אינה מצליחה להתגבר על האתגרים העומדים בפניה".

"הנשיא נעדר כמעט לחלוטין מהדיון כיצד להתמודד עם המגיפה, חוץ מאשר להאשים את המפלגה היריבה על שהתעלמה מצורכי בריאות הציבור לפני שהוא נכנס לתפקיד" (מתוך "סוף אוקטובר").