זה טקס קבוע, שמתקיים לפחות פעם בשנה, לעתים קרובות בסמיכות ליום העצמאות. מכון סקרים אמריקאי, בדרך כלל גאלופ, שואל את הציבור מה עמדותיו על ישראל. בצמוד לישראל תמיד באים גם הפלסטינים. צמד חמד שלאמריקאים קשה להתייחס לכל אחד מחלקיו בנפרד.

גם השנה התקיים סקר כזה. גם השנה נשאלו בו כמה שאלות. אם לדייק: שלוש. אחת נוגעת לסימפתיה לישראל ולפלסטינים (מה דעתך על). אחת נוגעת לפתרון שתי המדינות (בעד או נגד). אחת בודקת את מי האמריקאים מעדיפים (ישראל או הפלסטינים). שאלות סטנדרטיות. הן חוזרות בהרכבים כאלה ואחרים מעת לעת. וזו שחוזרת יותר מתמיד היא השאלה הבוחנת העדפות בנוסח הבא: "במזרח התיכון, האם האהדה שלך נתונה יותר לישראל או לפלסטינים?".

גאלופ שואלים אותה בכל שנה, אבל הם אינם היחידים. וכמובן, השאלה בעייתית. יש בה קביעה משתמעת שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא משחק סכום אפס, שבו יש להעדיף צד זה או צד אחר. בערך חמישית מהאמריקאים מסרבים להציג העדפה כזאת (השנה, 17%). החמישית הזאת בוחרת באופציה "שניהם" או "אף אחד" או "לא יודע". ובכל זאת, הרוב יודעים להצביע על העדפה. אולי אפשר ללמוד ממנה משהו.

בסקר שפורסם לפני עשרה ימים, כמעט שני שלישים מהאמריקאים (60%) מעדיפים את ישראל. כרבע מעדיפים את הפלסטינים (23%). פער של 37%. דומה לזה של השנה שעברה (38%), אבל קטן יותר מהפער בסקרים קודמים של גאלופ (45% ב־2018, 43% ב־2017, 47% ב־2016, 46% ב־2015). באופן כללי, כפי שאפשר לראות בגרף המפורט שצירפנו, בשנים האחרונות הפער קטן, גם אם עודו גדול למדי. הגרף כולל את כל הסקרים, מכל המקורות, שמשתמשים בשאלת ההעדפה.

הסקרים הראשונים, משנות ה־60 וה־70, שאלו על העדפה של ישראל מול הערבים. אחר כך השתנתה השאלה מ"ערבים" ל"פלסטינים". כפי שאפשר לראות, יש שנים שנעשו בהן הרבה סקרים, ויש שנים שבהן ההתעניינות פחתה. יש שנים שבהן ישראל עלתה קצת, או ירדה קצת. אבל הסך הכל לא דרמטי. ישראל שומרת על יתרון קבוע ומשמעותי מול הפלסטינים.  

לכשליש מהאמריקאים יש דעה "חיובית מאוד" על ישראל (30%). הנתון המקביל לפלסטינים הוא 4%. ואם זה נשמע מעט, כדאי לדעת שזה האחוז הכי גבוה שהיה להם אי־פעם. עכשיו חברו "חיובית מאוד" ו"חיובית למדי" ותקבלו 74% לישראל מול 23% לפלסטינים. בשיא, הפלסטינים הגיעו עד 27%. אבל לאחר ההתנתקות והשתלטות חמאס על עזה הם ירדו גם עד 11%. האם יש שיפור כלשהו במצבם? התשובה היא כן ולא. או אולי לא וכן. לא - אם בוחנים את הממוצע האמריקאי. כן - אם בוחנים קבוצות ספציפיות של אמריקאים.

במילים אחרות: השינוי העיקרי שאפשר להבחין בו לאורך השנים האחרונות הוא העמקה של הקיטוב הפוליטי ביחס לישראל ולפלסטינים. אמריקאים המצביעים ימינה תומכים בישראל יותר מאי־פעם. אמריקאים המצביעים שמאלה תומכים בישראל פחות מאי־פעם.

תמיכה אמריקאית במדינה פלסטינית (צילום: ללא קרדיט)תמיכה אמריקאית במדינה פלסטינית (צילום: ללא קרדיט)

מה חושבים האמריקאים (צילום: ללא קרדיט)מה חושבים האמריקאים (צילום: ללא קרדיט)

בין הקטבים

זה שינוי מטריד כמובן. כי ישראל מעדיפה תמיכה מקיר לקיר. ומצד שני, לא בטוח שזה שינוי שיש דרך למנוע אותו. האמריקאים מקטבים את עמדותיהם בכל נושא. הם מקוטבים כמובן ביחסם לנשיא, אבל גם בעמדות ביחס לבית המשפט העליון, ביחס לביטוח בריאות ואפילו בשאלות כמו מעמד האפיפיור (קתולים דמוקרטים נותנים לאפיפיור הנוכחי ציון הרבה יותר גבוה מקתולים רפובליקנים).

יותר מזה: האמריקאים מקבלים את המידע שלהם דרך מתווכים מקוטבים. הרפובליקנים צופים בעיקר בפוקס (70%). הדמוקרטים ניזונים בעיקר מ־CNN (18%), NPR (8%) ו־MSNBC (7%). כל רשת משקפת את ישראל דרך פילטר אחר. הצופים מגבשים את עמדותיהם על העולם בכלל ועל ישראל בפרט אחרי שצפו בנו דרך הפילטר המסוים הזה. התוצאה: לתשעה מכל עשרה רפובליקנים דעה חיובית על ישראל (91%). אבל בקרב הדמוקרטים מדובר על פחות - שניים מכל שלושה (67%). וכמובן, ביחס לפלסטינים המצב הפוך: רק לאחד מעשרה רפובליקנים (9%) דעה חיובית על הפלסטינים. אבל בקרב הדמוקרטים לאחד משלושה (34%).

הפער הפוליטי הזה ניכר גם ביחס לשאלה השלישית שנבדקה השנה על ידי גאלופ: שיעור התמיכה בהקמת "מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה". סך התמיכה גבוה השנה יחסית לשנים קודמות: 55%. הוא גבוה בקרב בוגרי קולג' (67%). הוא גבוה בקרב דמוקרטים (70%), אבל נמוך בהרבה בקרב רפובליקנים (44%). אם כי, מעניין לציין, שהשנה גם רפובליקנים תומכים במדינה פלסטינית יותר מבשנים קודמות. לפני ארבע שנים רק רבע מהם תמכו (25%), לפני שנה כשליש (33%), והשנה כבר כמעט מחציתם (44%). ייתכן, אם כי אין ודאות כמובן, שהעלייה הנמשכת הזאת נובעת מהדיון המתמשך על תוכנית השלום של דונלד טראמפ, שכוללת גם מרכיב של מדינה פלסטינית. התוכנית של טראמפ בעצם מאותתת גם לרפובליקנים האדוקים ביותר שמדינה פלסטינית איננה כשלעצמה מטרה בלתי ראויה.

למה כל זה חשוב? הנה חצי הסבר. ישראל איננה סעיף מרכזי מאוד במדיניות החוץ־האמריקאית. בוודאי שלא בתקופת הקורונה, אבל גם לא בימים רגילים. אמריקה משחקת במשחק של מעצמות, עם סין, עם רוסיה, עם אירופה. אמריקה עסוקה בסידור של כלים על לוח השחמט הגלובלי. ישראל היא בדרך כלל נכס לאמריקה. לפעמים גם מטרד. כך או כך, ענייניה החשובים כשלעצמם לא נמצאים בראש סדר העדיפויות האמריקאי. ממילא, היחס אליה הוא לא רק תוצאה של אילוצים ואינטרסים כבדי משקל, אלא גם של לחצים פוליטיים. אם האמריקאים תומכים בישראל, אין לנשיא סיבה להיכנס איתה לעימות ממשי, שיעלה לו במחיר פוליטי ותועלתו נמוכה. כן תהיה מדינה פלסטינית, לא תהיה מדינה פלסטינית, כמה זה כבר חשוב למקבלי ההחלטות בוושינגטון? לא כל כך חשוב. אבל אם לבוחרים זה חשוב - בוחרים של בעד ובוחרים של נגד - מצטרף שיקול חדש למשחק.

טראמפ מבצר את מעמדו בקהלים מסוימים בעזרת מהלכים שהוא עושה לטובת ישראל (יש כמובן בוחרים שיאמרו שמה שטראמפ עושה למעשה פוגע בישראל). אם יוחלף על ידי ג'ו ביידן, צריך להניח שיבואו לחצים אחרים, של קהלים אחרים. ביידן יצטרך לשקול כמובן את השיקול המדיני, אבל לא יוכל להתעלם מתביעות שיעלו מקרב מפלגתו. ומכיוון שהפערים בין שני הקטבים הפוליטיים באמריקה מעמיקים, גם הפער ביחס לישראל (ולפלסטינים) מתרחב.

ובמילים אחרות: ישראל חשופה למהלכי זיגזג בגלל מדיניות אמריקאית שנעשית קופצנית. כל ממשל חדש (אם הוא ממפלגה אחרת) מרגיש צורך להנדס מחדש את המדיניות, במקום להמשיך באותו כיוון רק בשינוי דגשים. בא אובמה, ביטל את בוש. בא טראמפ, ביטל את אובמה. המשך יבוא - בנובמבר.

סטיית תקן

1. קיטוב אפשר למצוא גם ביחס לקורונה. לכאורה, מה לווירוס ולהעדפה פוליטית. ובכל זאת: דמוקרטים ורפובליקנים חלוקים בשאלה האם ועד כמה צריך לפתוח מחדש את אמריקה. במה הם מסכימים? הם מסכימים שאין הסכמה. 65% מהם סבורים שהקיטוב גדל.

2. גם אצלנו יש קיטוב, שמופיע בכל פעם מחדש בסקרים בנושאים מגוונים. השבוע הוא הופיע בסקר של "ישראל היום" על בית המשפט העליון. שבעה מכל עשרה מצביעי ליכוד סבורים שבית המשפט מקבל החלטות על בסיס פוליטי. שבעה מכל עשרה מצביעי כחול לבן סבורים שבית המשפט מקבל החלטות על בסיס מקצועי. האם החלטותיו של בית המשפט הן שקובעות מה יחשוב הציבור? אולי. אבל אולי לא. יכול להיות שהטון של מנהיגי המפלגות הוא שמטה את לב הבוחרים.

3. חלק מבעלי הטורים בחלק מהעיתונים ממשיכים להשתמש במושגים כמו "בגידה בבוחרים" כשהם כותבים על בני גנץ וממשלת האחדות. יחשוב כל אחד כרצונו על גנץ ועל הממשלה, אבל עובדות הן עובדות: גנץ עשה את מה שרוב בוחריו חשבו שהוא צריך לעשות. לא בגידה ולא נעליים. שלושה סקרים כבר הגיעו למסקנה הזאת, כך שצריך להניח שזה המצב.

4. עורכי הסקרים צריכים לקבל החלטה לא פשוטה (בינתיים, חלק עושים כך וחלק כך). האם למדוד את מצבה של מפלגת העבודה בנפרד, או כחלק מכחול לבן? אם בנפרד, היא שווה (לפי הסקרים האחרונים) בערך אחוז אחד. רחוק מאוד מאחוז החסימה. אם ביחד, היא לא שווה כלום. מה שיש לה הוא בעצם של גנץ.

5. איזו מכה תדמיתית ספגה חב"ד בגלל ביטול ההשתתפות של נציגתה בטקס הדלקת המשואות? יהיה מעניין לעקוב. במדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי התברר שלחב"ד דימוי חיובי הרבה יותר מזה של שאר החרדים. אם הציון שקיבלו החרדים על תרומה לשגשוגה של מדינת ישראל עומד בממוצע על 2.4 (בסולם של 1 עד 4 בקרב יהודים בלבד), הרי שהציון שקיבלו חסידי חב"ד הוא 3.3 (את הציון הכי גבוה, כרגיל, קיבלו החיילים, עם 3.9 מתוך 4). ומה שהכי מעניין, הפער העיקרי בדירוג חב"ד נרשם אצל החילונים. הם אלה שחושבים שחב"ד זה הרבה יותר טוב מסתם חרדים. השאלה היא אם בעקבות תקרית יום העצמאות ישנו את דעתם.

השבוע עשינו שימוש בנתוני גאלופ, "ג'ואיש ג'ורנל", פיו, קוויניפיאק, האריס, סמית, "לוס אנג'לס טיימס", "וושינגטון פוסט", רופר, ינקלוביץ, ישראל פרוג'קט, CNN ,NBC, הליגה נגד השמצה, המכון למדיניות העם היהודי, ערוץ 12, ערוץ 13, וואלה, "ישראל היום".