יום רביעי, 19:27. זולו טיים, סוג של פאטה מורגנה. ניידת פיקוח של עיריית תל אביב עוצרת מול בית הקפה. מישהו מהג'מעה צעק: "החלאות כאן, מסיכות מיד". כל הנוכחים עזבו בהליכה מהירה, רק על העוקם, את הסלט היווני שאכלו כצו השעה - מאחר שבתקופת הקורונה הגיעו לנפח שלא מאפשר להם לעבור בדלת. הם שלפו את המסיכה מהכיס וחבשו אותה על כל הפנים, כולל העיניים, כדי שלא יזהו אותם. אריק ועדלי זינקו מהחלונות לכיוון החניון, מזל שאריק לא נקע את רגל שמאל שוב פעם. אחרת היינו צריכים פגרת קומפרסים של קרח ל־30 דקות, כמו שקרה ביפו בשבת. הבעיה היא ששניהם נושקים ל־1.90 מ', ואפילו סטיבי וונדר היה רואה אותם נמלטים, גם בחסות החשיכה שירדה על העיר.

דני נלחץ. "קוף, אנחנו בנוהל הרגיל, כן? העסק כבר סגור, אנחנו עושים לילד שלך יומולדת", הוא אמר, ורץ להתחבא מאחור, בין תנורי האפייה של הקונדיטוריה. שלומי נשאר איתי על הדלפק ורק אמר: "איזי, קוף, איזי. לא לריב, אני מזהיר אותך, אל תרגיז אותי". וישראל ישב בצד, מלמל פסוקים מספר תהילים וביקש מהשמיים: "עזור לנו, אבא, עזור לנו".

הפקחית נכנסה, אמרה "שלום וערב טוב. איפה דני?". אז שאגנו לעבריין הנמלט שיתייצב מיד. היא ביקשה ממנו תעודת זהות. הוא נתן לה, והתחלנו לחשב מה תהיה עלות קפה ומאפה החל ממחר בבוקר. הערכנו שצפויה עלייה של 131% במחיר, וישראל הציע למשכן אצלו את הפעימה הרביעית מרשות המס, כי הבנאדם הרי לא פראייר. אבל אז היא מסרה לו שתי מעטפות, אמרה שוב "ערב טוב", וחזרה לניידת.

קורונה: שוטרים אוכפים הסגר בכיכר הבימה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)קורונה: שוטרים אוכפים הסגר בכיכר הבימה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

"נו, נו כבר. תפתח את המעטפות, דביל", צעקו לו כולם. אז הוא פתח, ובתוכן היו שתי המחאות על שמו בסך כולל של 5,500 שקל, החזר של העירייה על ארנונה ודמי פיקדון על סגירת החורף של הקפה. "יש אלוהים", הוא זעק. "רון חולדאי זה מלך. גם ביבי בסדר". היינו ב־ה־ל־ם. אנשים בשנות ה־50 וה־60 לחייהם, שמעולם לא היו חלק מחיזיון כזה, שבו נציג של רשות כלשהי מגיע לתת טיפול VIP ולהחזיר כסף לאזרח.

לכולם חזר דופק סדיר, והם היללו את יעילותה של העירייה. ורק אני שתקתי, כי אני שונא את היעילות של הגבייה שלהם. כי בניגוד לסביבה שלי, אני באמת מכור לאקטואליה, ומבלה את זמני בשיטוט בין תחנות רדיו. מהדורות בטלוויזיה זה פארש, האמינו לי. אז בתוכנית הבוקר של רדיו 103, עם גולן יוכפז וענת דוידוב, עלה איזה טיפוס מעיריית תל אביב, וסיפר בשמחה על שובם של הקנסות לתושבים. הוא הגעיל אותי מהשנייה הראשונה, שבה דיווח בשמחה היסטרית שבתקופה המקבילה אשתקד, אפריל 2019, ניפקו הפקחים תשואה של 75 אלף דוחות על חניה, כלבים ושאר חולירע יאסנה. דוח ממוצע הוא בשווי 250 שקל, תעשו את החישוב לבד. אבל מיד הוא כמעט עבר לבכי, כאשר דיווח שבאפריל 2020 רשמו הפקחים רק 3,000 דוחות על עבירות אלה. ויש בעיה בתזרים, כך התברר לנו.

בגלל התיעוב שחשתי כלפי המרואיין נפלה לי הסיגריה על הירך, וחרכה לי את הטרנינג ואת האפידרמיס. באותו רגע התפללתי שבסביבות 2:00 לפנות בוקר ייפול טיל מונחה על בניין העירייה ברחוב אבן גבירול, וטיל נוסף על בניין אגף הגבייה בשדרות ירושלים. לצערי זה לא קרה, אבל אני עדיין שומר על אופטימיות. ואז דני אמר שעלות השולחן עליו, ואף הביא עוגת גבינה אפויה ופרס אותה לפרוסות. "היא טרייה לגמרי, הייתה פה לקוחה שרצתה רק שליש, אבל שילמה על כולה", הוא הסביר לנו בצחוק, "אז אני אקסטרה נדיב איתכם היום".

# # #

הישיבה התפזרה, וגיאצ'ו ואני חזרנו הביתה לכיפוש. "אמא, אישה אחת באה ונתנה לחבר של אבא הרבה כסף, ואיך כולם שם שמחו וואי־וואי, חבל שלא ראית את זה". היא שלחה את עד המדינה הקטן להתקלח, וביררה איתי את פשר השמחה. אחרי ההסבר היא אמרה: "מאמי, הם נתנו לו כדי לקחת בחודש הבא, מקסימום חודשיים. אין מתנות חינם", כך סיכמה את האירוע הנדיר.

"תגידי, כיפוש", שאלתי אותה, "איך זה שאנשים מקבלים מענק חל"ת מביטוח לאומי מעל 10,000 שקל, ורק אני מחוץ לחגיגה, אף שאני נותן להם ארגז כל חודש. דני קיבל היום פעימה שנייה מעל 8,000. פולו מעל 10,000. הוא אפילו התקשר לרואה חשבון שלו ואמר לו: חיימק'ה, ברגיל איתך עדיף ברוגז בהתחלה מאשר שולם בסוף, כי אתה שליח של השלטונות. אבל באמת שהפעם יצאת צדיק". והמשכתי: "ואת, כיפוש, לא מסוגלת להביא לי לירה סורית דפוקה. למה ככה?".

מחאת העצמאים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)מחאת העצמאים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

היא צחקה והשיבה: "אתה לא מקשיב לי כבר חודשיים. זה לא מענק, הם יתבקשו לשלם מס מלא על המענק הזה, ואודיטור יבדוק להם את השומות שנים אחורה. לנו עוד לא שילמו, אבל אני לא כועסת, באמת, אנחנו מסתדרים. אצלך זה הרי קטע רגשי, אתה רוצה לדפוק את המערכת, רק בשביל סיפוק מהיר. אתה מסרב להבין שבהקלדה של מספר זיהוי שלך הם מקבלים את כל התמונה, שבע שנים אחורה. אני עושה את זה 25 שנה, אתה יכול לסמוך עליי שאני יודעת על מה אני מדברת".

נזרקתי על הספה כדי לקבל את מנת הדיכאון היומית שלי מצפייה בחדשות 12. גיאצ'ו חזר מאמבטיה כדי לחבק אותי לפני הקרב היומי שלו עם כיפוש על השינה. בשגרה אני לא בבית בשעות אלה, אלא בעבודה. כיפוש מתגלה כאדם חזק נפשית, מומחית בלוחמה פסיכולוגית, אם כי הבן שלי לא פראייר כלל, נותן קרב טקטי מדהים. עכשיו גיאצ'ו מתמודד עם החזרה לשגרת הלימודים. לא קל לו. "אבא, אני חושב שמחר, עוד לפני עשר בבוקר, יכאב לי נורא הראש, וגם הבטן. יש לי נזק לימודי. אני אתקשר אליך מהמזכירות, ותבוא לקחת אותי, בסדר?".

השבתי לו שמחר זה מחר ואני מחוץ לעיר, אבל אני אגיע ב־12:45 לאסוף אותו. "אבא, הקפה שלך זה לא מחוץ לעיר, זה קרוב, אני יודע. אז אתה מבטיח? גם מבטיח לקיים? בעשר אני מתקשר, תזכור". כיפוש אמרה לי באנגלית שזה בסדר להתחייב, ולמחרת להתחייב מחדש. הילד אומנם לא הבין את השפה, אבל הבין שמדברים עליו. הוא פנה אליה והודיע לה: "אני יודע שאמרת לו לא לבוא מוקדם. אבל תדעי לך שאני אעשה בלגן גדול בבצפר, עד שהוא יסכים לי ויבוא. את לא מחליטה עליי".

נו, זו הייתה טעות. כמו מתאגרף בזירה שמתעייף ומוריד את הידיים מההגנה על הגוף והלסת, ואז מגיעה מלמטה למעלה חבטת האפר־קאט של היריב, שמכריעה את הקרב בנוקאאוט. כיפוש הניפה אותו באוויר, אימצה אותו אל גופה ונשאה אותו לחדרו. "רק אני מחליטה עליך", היא נזפה בו בדרך. "רק אני, וכדאי לך לא לשכוח את זה, לעולם". ממיטתו הוא עוד המשיך לנסות לשנות את רוע הגזירה, ולא הפסיק לקרוא לי. רציתי לקום אליו כי נכמר לבי, אבל המומחית לפדגוגיה אמרה לי: "תישאר לשבת, רפוי. אם נפסיד בקרב הזה, הלך על המשך שנת הלימודים, זה ברור לך?". כרגיל בחיי, שוב ברחתי מאחריות, ולבסוף הוא נרדם.

# # #

החדשות המשיכו להיות שידור חוזר של החודשיים האחרונים. כלום לא השתנה, גם לא המרואיינים והפרשויינים הזחוחים. אבל משרד הבריאות ומנהלת הליגה בכדורגל הודיעו על חידוש שתי הליגות המקצועניות. ללא קהל, אבל הלו - חוזרים לפעילות. לזכותו של ארז כלפון, יו"ר המנהלת, הוא נלחם להחזיר את הליגות. 30 הקבוצות בשתי הליגות לא רצו לחזור, כל אחת מהן מהאינטרס שלה, אבל הוא לא ספר את כיסי ההתנגדות והיה עקבי ונמרץ.

השרה מירי רגב במליאת הכנסת. הודיעה על החזרת הליגות (צילום: צילום מסך מערוץ הכנסת)השרה מירי רגב במליאת הכנסת. הודיעה על החזרת הליגות (צילום: צילום מסך מערוץ הכנסת)

מנגד בכדורסל, מנהלת שמתפקדת ברגיל כמו "המכולת של רומק" בילדותי, עושה את המרב כדי להמשיך בהשבתה, אבל במקביל פועלת לאלץ את המדינ'ע לפצות את הקבוצות על הפסקת פעילות. בכל פעם שאני רואה בטלוויזיה את שמוליק פרנקל ואת המאכערים של הקבוצות בבעלות העיריות, אני שואל את עצמי: איך הם שכחו, שוב, את העיפרון מאחורי אוזן ימין?

הקטע החזק שלהם עכשיו, שהגו אותו המאכערים של המכולת של רומק, שבצוק העתים הפכה ל"גזלן של רומק", הוא: "האוצר לקח את הכספים שהרווחנו, והלאים אותם". בא לי בכי, כי מדובר בחלטוריסטים שמעולם לא טרחו ללמוד את המצב, והם מתמודדים עם רואי חשבון וכלכלנים של האוצר שמתייחסים אליהם כמו שהם: מכולתניקים של לירה סורית דפוקה.

אז הנה הסיפור האמיתי. ב־2017 היה האוצר במשבר. הג'מעה של כחלון חיפשה איך להחזיר קצת גוזלים הביתה. ואז שונה חוק ההסדר להימורי ספורט. צמרת האוצר פיזרה את הדרעקטוריון של הטוטו (עד היום חסרים שם ארבעה דרעקטורים של האוצר משמונה בכל הדרעקטוריון), וקבעה יעד חדש לרווח הטוטו - לפחות 22% מההכנסות מכספי המהמרים יועברו לאוצר בכל רבעון בשנה.

במקביל הייתה קרן בטוטו בשווי של 1.2 מיליארד שקל. הכסף הזה היה "צבוע" בתוכניות לבניית מתקנים ורכישת ציוד. אבל הכסף לא נוצל, מפני שהרשויות המקומיות בדליית אל־כרמל וברמלה לא רצו לבנות מתקנים. הסיבה לסירוב הייתה שיטת המצ'ינג במימון: חצי מהעלויות הטוטו וחצי הרשות, וזה לא התאים להם. חובה להבין שכל תוכנית שהגישה עירייה כלשהי לבניית מתקן חרגה בפועל במיליארדי שקלים, עניין של הרגל בכתריאליבקה. הריבית על סכום זה - כ־60 מיליון לשנה - חולקה לענפי ספורט.

בנימין נתניהו משחק כדורגל (צילום: חיים צח, לע''מ)בנימין נתניהו משחק כדורגל (צילום: חיים צח, לע''מ)

מאחר שהטוטו הוא יחידת סמך במשרד ראש הממשלה, אבל מנוהל באמצעות האוצר ומשרד הספורט, היה קל לכחלון להשיב את הגוזלים הביתה לתקציב האוצר. ממפעל הפיס, שהוא בבעלות מרכז השלטון המקומי, חילט האוצר 4 מיליארד שקל מקרן רווחים עלומה, לפי תשלום של מיליארד דולר בשנה. כשבפיס ניסו להתקומם, כחלון הודיע להם שייצא מכרז חדש לניהול הימורי הפיס - והם התיישרו בשורה, ואף הצדיעו.

את הכסף של הטוטו מהימורי הכדורסל תובע עכשיו "הגזלן של רומק". כל המאכערים צורחים משפט אחד, זה כסף שלנו. בשנת 2018 הסתכמו הכנסות הטוטו מהימורים על כדורסל ב־171 מיליון שקל. כל קבוצות הכדורסל, בכל הליגות, מקבלות מימון שוטף בהיותן חלק מכ־3,000 קבוצות ספורט שזכאיות למימון. בנוסף, רומק (מאגד 14 קבוצות) והגזלן בניהולו מקבל 14 מיליון שקל בסך הכל, כהסכם שיווק עם הטוטו בכל שנה, כמובן רק לליגת העל. חשוב לדעת: כל הר־ו־ו־ח־י־ם של הכדורסל הם כ־36 מיליון שקל. 14 מיליון מחולקים לקבוצות המקצועניות, ששבע מהן בכלל שייכות לעיריות. פארסה מקומית.

# # #

פניתי לאגף חשכ"ל, שימצא מישהו שיסביר לי לאט, כדי שאבין מהר, יען כי אני כסיל. נמצא כזה, עם סבלנות. "קוף, איך אתה אומר, פארטייה? קולקציה של אפסים? אתה לא יודע כמה אתה צודק. באים חבר'ה בלי מושג ואומרים לי שזה כסף שלהם. רגע, אני רוצה להבין, המדינה שותף רווח שלכם? יש חוזים, יש קריטריונים ברורים, מי חייב להם בכלל? יש הסכם שיווק, שלפיו קיבלה מנהלת הסל 9 מיליון שקל מתוך 14, כי הליגה הופסקה במשבר הקורונה. לא חייבים להם אגורה, האמן לי. יחזרו לשחק, יהיו הימורים בווינר, הם יקבלו את שאר הסכום. הם הפסידו כסף? כל עסק בארץ הפסיד. שיפנו לרשות המס, יציגו מאזנים עם הפסדים, ויקבלו מה שיקבלו. הם מנסים לנצל את המשבר כדי להתעשר. זה לא יקרה.

עכשיו לגבי הסכום של 1.2 מיליארד? זה לא שלהם, זה מעולם לא היה שלהם, זה כסף צבוע לפי תוכניות מאושרות, נגמר החאפ־לאפ שהיה פה, כאשר נציגי הספורט היו בדירקטוריון. האוצר החזיר את הכסף לקופה, ומימן את הדרישות השונות של משרדי הממשלה, בשנים האחרונות. הם מרמים את כולכם, אתם חסרי מושג בתחום, וגם אינטרסנטים. הטוטו הוא יחידת רווח של הציבור, לא של הספורט ולא בבעלותו. הבעלים היא המדינה. אז תהיה לי בריא, ושחרר אותי באמש'ך. אגב, התמונה של הילד בוואטסאפ היא הצגה. שיהיה לכם רק טוב".

שרת התרבות והספורט מירי רגב (צילום: מרק ישראל סלם)שרת התרבות והספורט מירי רגב (צילום: מרק ישראל סלם)

עם המידע וההבנה של החומר, חזרתי לנציגי קבוצות והסברתי להם שנגמר הקטיף, קנו בכייסף מכונות הנשמה, שייצאו לי מהווריד וימצאו תירוץ אחר להשבתה. הם המשיכו לבלבל לי ת'מוח, עד כמה הם מסכנים. ואז נזכרתי בעוד פרט מהשיחה עם הגאון מחשכ"ל. "תגידו, מה עם הכייסף של המנויים? איך תחזירו להם, ובעיקר מתי, כי מתקשרים אליי ואין לי תשובות".

הם די התנמרו עליי, אמרו "אתה חוצפן. מה זה מעניין אותך? מה זה כסף שלך?". וזה קצת העלה לי את מפלס העצבים. "תקשיבו, חבריא, זה לא כסף שלי, אבל לפי מה שביררתי עם המועצה לצרכנות, אתם חייבים להחזיר לפי דיני חוזים, כי קיבלתם כסף ואין תמורה. עד כאן, רות? אז יאללה, תוציאו אוויר כדי לשחרר את הנפיחות. ואגב, איני יודע איך זה במכולת שלכם, אבל אם אתם רוצים כסף ציבורי כדי להחזיר מאמריקע כל מיני פליטים שלא מצאו עבודה שם, כדי שהציבור יממן אותם כאן, אתם חייבים להסביר ה־כ־ל, ולהציג את כל הנתונים, את כ־ו־ל־ם".

בקיצור, לא הגענו להסכמה, כי הם טוענים שבמנויים זה שונה, ולמועצה לצרכנות אין מושג. "רק תגיד לאלה שפונים אליך", הסביר לי אחד מהם, "שאם הוא ידרוש את הכסף, ניתן לו, אבל הוא יאבד את הזכות לשמור על המקום שלו בעונה הבאה". התפוצצתי מצחוק על מגמת החאווה המתגבשת, ועניתי לו בחיוך: "וואו, חבל שאין מינוי לערימת הכלום שלך. הייתי לוקח אותך לסיבוב בכל בתי הדין והמועצות, ואוכל לך את הכבד והקורקבן, בתבלון של מעורב ירושלמי. אני מאוד אוהב". נפרדנו בחום, כרגיל.

# # #

ועכשיו הנה החדשות ועיקרן תחילה: ב־24 במאי, יממה לאחר הרעלת הגבינות של שבועות, חוזרת לגלי האתר תוכנית הספורט היומית של רדיו 103 בשעות 18:00־20:00. נעדרנו שבעה שבועות, צברנו כעסים ותסכולים על כל מה שקורה כאן. חבל לצביקה שרף, אריה מליניאק, יוני הללי ומשה פרימו, וכמובן לי, שלא נהיה באוויר בעת חגיגות הנטישה של מירי רגב את משרד הספורט, בדרך לג'וב המפנק הבא.

אבל אנחנו דרוכים לקראת המחליף/ה שיגיע/תגיע למשרד. ברוררררר שמדובר בעוד מחונן/מחוננת, בלי מושג בתחום, שמיד יצהירו על רצונם ברפורמה גורפת. כל מי שהגיעו למשרד אמרו את המשפט הזה לפניהם. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק, כי יישרפו כאן עוד כמה מאות מיליונים של כסף ציבורי על מקורבים. כי זו השיטה, מעולם לא הייתה אחרת, וגם לא תהיה. הרי הזנב של הכלב לעולם אינו מתיישר.
 
tguvot@maariv.co.il