בשנת 1963 משך את תשומת הלב העולמית המחזה "ממלא המקום", פרי עטו של המחזאי הגרמני הצעיר רולף הוכהוט, העוסק בשתיקת האפיפיור פיוס ה־12 בימי ההשמדה באירופה. זה היה כתב אישום חריף ביותר נגד ממלא מקומו של ישו עלי אדמות.
ג'ובאני פאצ'לי הוא האפיפיור פיוס ה־12, והוא "שנוי במחלוקת". יש שראו בו "האפיפיור של היטלר". ויש הבטוחים כי למרות שתיקתו, או בחסותה, פעל בסתר כדי להציל בחשאי יהודים. אלפי ילדים יהודים הוחבאו במנזרים וכנסיות, אבל אחרי המלחמה הורה "השנוי במחלוקת" לא להשיב לידי יהודים ילדים שמצאו מקלט כזה והוטבלו לנצרות. היטלר לא היה קתולי אדוק ולא נחשב כמי שעשוי למלא צווים מ"הכס הקדוש", אך מיליוני גרמנים היו כאלו, ועוד יותר - עשרות מיליונים מאלו ששיתפו פעולה עם הגרמנים בהשמדת היהודים. לו היה האפיפיור מטיל מלוא כובד משקלו נגד רצח יהודים - ההיסטוריה הייתה שונה.
אבל פיוס ה־12 לא נהג כך. בשנות המלחמה הוא דחה את תחנוניו של הרב הרצוג שיפרוש חסות על יהודי הונגריה כדי להצילם מהשמדה. הוא גם סירב לחתום ב־1942 על הצהרת בעלות הברית שגינתה את השמדת היהודים. הוא עצם את עיניו ושתק גם כשגורשו יהודי עירו רומא לבירקנאו, ורק ביקש שלא יועלו לרכבות "בני התערובת", יהודים שאחד מהוריהם או הם עצמם התנצרו. יש טוענים שסייע אחרי המלחמה לפושעי מלחמה גרמנים לברוח לדרום אמריקה.
כזה "שנוי במחלוקת" היה ג'ובאני פאצ'לי. אבל בשנת 2000 הכריז עליו האפיפיור יוחנן פאולוס השני כ"מבורך". דרגה אחת לפני הכרזתו כ"קדוש".
הוכהוט ביסס את המחזה שלו על מחקרים היסטוריים אמינים. אך רוב מסמכי הוותיקן נותרו גנוזים. רק לאחרונה הורה חורחה מריו ברגוליו, הוא האפיפיור פרנציסקוס, לפתוח את הארכיונים מתקופת המלחמה על מיליוני המסמכים שבהם. פרנציסקוס הוא ארגנטינאי. ואולי לכן הוא משוחרר מתסביכי האשם או האנטישמיות הקתולית האירופית הקלאסית. לפני חודש נפתח הארכיון, אך לאחר זמן קצר - נסגרו שעריו. הנימוק: קורונה.
אבל גם בפרק הזמן הקצר שניתן לחוקרים כבר נתגלו ופורסמו מסמכים חשובים. ובכן: אין מחלוקת. פיוס ה־12 ידע בדיוק מה קורה במחנות ההשמדה בפולין. גם תמונות מזוויעות הוצגו לעיניו. יועציו ביטלו את העדויות בטענה שהיהודים ידועים כ"נוטים להגזים בקלות". אבל רק שנאת יהודים עמוקה יכולה להסביר התעלמות כזו, ושתיקה. הוא קרא על גטו ורשה. על מחנה בלזץ, שבו נרצחו לפחות 450 אלף יהודים. כבר ב־1942 ידע פיוס ה־12 על מחנה ההשמדה הזה. דווח לו על 100 אלף נרצחים בוורשה. 50 אלף בלבוב. אבל הוא כתב לארה"ב שאין לו דרך לדעת אם המידע מדויק. הוא שיקר, כמובן. שליחיו המיוחדים והכמרים שלו דיווחו לו. אחד מהם, הארכיבישוף האוקראיני שפטיצקי, דיווח בפירוט מה ראה בעיניו בלבוב.
היו שטענו שפיוס ה־12 נמנע מלגנות בפומבי רצח יהודים כדי לא לסכן את אנשי הכמורה הנתונים תחת שלטון היטלר. אבל גם לאחר תבוסת גרמניה הוא לא גינה את ההשמדה. לו עשה כך, אולי היה מצליח למנוע רציחתם של אלפי יהודים ששרדו את ההשמדה ונשחטו בידי פולנים קתולים אדוקים. והמנוול הזה עוד עשוי להיות מוכרז "קדוש", אלא אם פתיחת הארכיונים בידי האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס, תכשיל כוונה כזו.
חובת וידוי חלה גם על אפיפיור. גם ל"אפיפיור של היטלר" היה כומר מוודה אישי, ישועי־גרמני, הקרדינל אוגוסטין ביאה. לאחר מותו של פיוס ה־12 מינה יורשו, יוחנן ה־23, את הקרדינל ביאה לעמוד בראש ועדה לניסוח "המסמך היהודי". זה שנועד אולי לעשות צעד ראשון בניסיונה של הכנסייה לתקן מקצת מפשעיה ההיסטוריים נגד היהודים. אולי היה סבור כי מי ששמע את וידוייו של פיוס ה־12 (בהנחה שלפחות בתא הווידוי אמר אמת) - יבין היטב מה חלקה של הכנסייה בהשמדת היהודים.
הקרדינל ביאה עסק למעלה משנה בניסוח דיפלומטי וזהיר, תוך משא ומתן עיקש עם קרדינלים וארכיבישופים שלא ששו לוותר על האנטישמיות הקתולית הרצחנית. אלפיים שנה הסיתו בכנסייה נגד "רוצחי האלוהים". כבר אבות הכנסייה קבעו כי חטאם העיקרי של היהודים בעיניהם איננו מסירתו של ישו לצליבה בידי הנציב הרומי, אלא סירובם של היהודים להכיר במשיחיותו. חורבן בית המקדש, הגלות, הרדיפות והשחיטות ההמוניות שבאו על היהודים היו בעיני אבות הכנסייה עונש על סרבנותם.
אחד מהם, אוגוסטינוס, קבע בתחילת המאה החמישית למניינם, כי מעמדם השפל והנרדף של היהודים נועד להיות אות וסמל לכל הכופרים, שיראו מה עונשו של מי שמסרב להכיר בישו כמשיח וכבן האלוהים. ומאז נטבחו מיליוני יהודים בשם דת האהבה והרחמים הזו.
כשהתעוררה התנועה הציונית, היו רבים ממנהיגי הכנסייה שחששו כי תחייה לאומית של עם ישראל תערער חלק חשוב מהדוֹגמות הקתוליות הללו. ב־1902 נפגש הרצל עם האפיפיור פיוס העשירי, וזה הודיע לו שהכנסייה לעולם לא תוכל להכיר בעם היהודי ובשאיפותיו בארץ ישראל, ואם היהודים ישובו לארץ הקודש - ישלח את הכמרים שלו כדי להטבילם לנצרות.
האפיפיור בנדיקטוס ה־15 התנגד להצהרת בלפור. מיליוני קתולים ינקו שנאה ל"עם רוצחי המשיח" עם חלב אמם ושיננו אותה בהטפות הכמרים שלהם, עד שהתעוותו זרועות הצלב והיו לצלב הקרס. ו"האב היושב על הטיבר" ראה ושתק. אפשר ראה בכך אישוש לדוקטרינה של אוגוסטינוס.
בהמשך למסמך שניסח הקרדינל ביאה פרסמה המועצה האקומנית ב־1965 את ה"נוסטרה אטאטה" ("בזמננו אנו") ובו לראשונה הודאה כי לאנטישמיות הדתית היה חלק לא מבוטל ברדיפות היהודים. המועצה דחתה את הרעיון כי כל היהודים בזמנו של ישו או היהודים בימינו אשמים במותו של ישו. הכנסייה "הביעה צער" על השנאות, הרדיפות וגילויי האנטישמיות נגד היהודים.
השואה לא מוזכרת במסמך. אבל אותו קרדינל ביאה גם אמר בראיון ל"ג'ואיש כרוניקל": "אי אפשר להאשים את כל היהודים באלפיים השנה האחרונות בהריגת ישו, כשם שאי אפשר להאשים את כל הגרמנים במעשיו של היטלר". עסקת חילופין שכזו: אתם לא אשמים בהריגת ישו. אנחנו לא אשמים בהשמדה.
צעדי תיקון נוספים באו אט־אט. תחילה נמחקו מ"התפילה על היהודים" המילים "היהודים הבוגדניים". בביקורו הראשון של אפיפיור בישראל (1963) סירב אומנם פאולוס השישי להכיר במדינת ישראל או להיפגש עם מנהיגיה, ולא הסכים שדגל ישראל יתנוסס במקומות שבהם ביקר ב"ארץ הקודש פלשתינא", אך ב־1970 תוקנה התפילה ונאמר בה "הבה נתפלל למען העם היהודי, הראשון לשמוע את דבר האל". וב־1986 ערך האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקור היסטורי בבית הכנסת המרכזי ברומא. ויפה עשה אז הרב הראשי ליהודי איטליה, הרב טואף, שהורה למקהלת בית הכנסת לשיר באוזניו "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". כמו לומר לו: אולי המשיח שלכם בא, אנו איננו מכירים בו. עודנו מצפים למשיח שלנו. רק ב־1993 הסכים "הכס הקדוש" להכיר במדינת ישראל ולכונן עמה יחסים דיפלומטיים.
היום אנו יודעים מה בדיוק ידע פיוס ה־12. ועל מה שתק. ואם עדיין יש בכנסייה הקתולית מי שמבקשים להכריז עליו "קדוש" - אות הוא וסימן כי שנאת ישראל אינה נחשבת עדיין לחטא־בל־יכופר במסדרונות הוותיקן.