דמיינו לרגע את העולם שאתם מייחלים לשובו, שכולל חגים וימי הולדת שאנו מציינים במסעדה, בחצר הבית, בכיתה. עם עוגה במקום העבודה בצהריים ודרינק עם החברים בערב. עם המשפחה בפיקניק ולפעמים - אם החיים האירו לכם פנים - בטיול משפחתי לחו"ל.
דמיינו את העולם שאתם חולמים לשוב להווייתו, שכלל לפחות משחק כדורגל אחד בשידור חי מדי ערב, עם שבת של מחזור מלא רצוף הפתעות. דמיינו את זעקת ה"יש!" שעולה בבת אחת מכל 30 אלף המושבים באצטדיון בלומפילד או טדי או סמי עופר, את האקסטזה - שיותר מכל דריבל מרהיב היא שגורמת לך ליפול על צווארם של זרים גמורים, שקרבתם היחידה אליך מתבטאת בצבע הצעיף שלצווארם.
שוו בנפשכם את החיים שאתם כל כך מתגעגעים אליהם, עם האישה היפה שיושבת בקצה הבר, זאת שאתם מגניבים אליה מבטים. מצד אחד לא רוצים ללטוש עיניים מטרידות ומצד שני כמהים לאיזה סימן בדמות חיוך קטן או אפילו תנועת יד שתמולל את קצה השיער, ולו רק כדי שתוכלו להשיב בהגבהת כוס המשקה שבידכם, מה שיוליך לשיחה שתארך חמש דקות או 50 שנה.
דמיינו את טקס הסיום של המחזור בבית הספר היסודי, שלא לדבר על התיכון, כשאתה מחבק הורים שפסעו איתך ממסיבת חנוכה אחת לשנייה ומקומזיץ של ל"ג בעומר אל טקס הנטיעות של ט"ו בשבט - ומתעניין אם הג'וניור שלהם כבר יודע היכן הוא הולך לשרת.
היזכרו לרגע איך זה לפגוש חבר ותיק ברחוב. סתם אחד שאתם מחבבים אך לא נתקלתם בו כבר כמה שנים: להעניק לו חיבוק אוהב ולקבוע לבירה שלעולם לא תקרה, אבל לפחות תגרום לכם להיכנס הביתה בערב ולהגיד: "את לא מאמינה את מי פגשתי היום!".
אני מביט בחבריי המסעדנים בעיניים כלות: הן רק בשבוע שעבר תרמתי תרומה צנועה לקמפיין מימון ההמונים שיאפשר להם לשרוד עוד כמה חודשים, ועתה אני בעליהם של 20 חצאי ליטר של "גינס" מהחבית. כלומר, ביום שייפתח הפאב מחדש. רק שאני יודע כבר שמדובר בשובר שלא אוכל לממש: הם לא ייפתחו בקרוב, או במילה קצת יותר קרובה למציאות עבורם: לעולם.
לא מדובר בחזון אפוקליפטי של "סוף העולם": סביר להניח שחברת בני תרבות עם מוסדות ממשלתיים מתפקדים תתקיים כאן גם במציאות "הנורמלי החדש" (צמד מילים שמבעת אותי אף יותר מ"שואה גרעינית").
רק שהאקלים שבו יצמח הנורמלי החדש הזה יהיה הכל חוץ מנורמלי: אף אחד לא הולך למסעדה בגלל האוכל, אף אחד לא הולך לפאב רק בשביל ללגום, אף אחד לא מתיישב ביציע כדי לדון במערך של 4-4-2, ואף אחד לא שולח את הילדים שלו לבית הספר רק כדי שילמדו את לוח הכפל או יכריחו אותו לקרוא את "אנה קרנינה".
אין לי צורך באירועים, אלא כדי לציינם עם אנשים אחרים. "ריחוק חברתי" לדידי אינו אומר שנצטרך לסגל לעצמנו דרך ישיבה חדשה במסעדות, הוא אומר שאין יותר מסעדות. כדי לשבוע, די לי בסופרמרקט ובמטבח.
הטענה הרווחת נגד הממשלה - ולא רק בישראל - היא שהקריבה את המשק על מזבח הקורונה. רק שבתוך זה נשכח מכל לב שעד למשבר רק בודדים מאיתנו עבדו כדי לישון תחת קורת גג אחרי שסעדו פת לחם. את אלה מרוויח אדם כבר בשעה הראשונה של יום העבודה שלו.
ביתר השעות הוא עובד כדי שיוכל גם לצאת לקולנוע או לתיאטרון, לנפוש בחו"ל, לרכוש בגד חדש או מתנה ליום ההולדת של בן משפחה. כולם מדברים על המשק, אף אחד לא מדבר על החשק.
הקורונה אולי לא גבתה את חיינו, אבל היא בהחלט גבתה תשלום מלא מאורח חיינו. בבחירה הזאת, בין השמירה על החיים לשמירה על אורח החיים, נכשלנו כישלון חרוץ - לא חלילה הממשלה הזאת (שבתוך הקונספציה הקיימת התגלתה כאלופת העולם. הטבלה אינה משקרת) אלא הניסיון לקדש את עצם החיים על פני כל מה שמעניק להם את המשמעות.
אומרים שבנובמבר יהיה גרוע יותר, שכל ההנחיות החדשות לא נועדו להפחית את ההדבקה, שממילא כמעט שאינה קיימת מחוץ לשני המגזרים הנחשלים ביותר בישראל (ממש לא פוליטיקלי קורקט הנגיף הזה, מה?) אלא כדי לשמור אותנו דרוכים עד לסתיו הבא עלינו לרעה.
זה אומר, בגדול, שכל אותם דברים שמהם נפרדנו בתחילת מרץ, לא ישובו לחיינו, אם בכלל, לפני האביב הבא. עד אז יהיה מותר לנו בעיקר ללכת לעבודה, לרוץ סביב הפארק ולצרוך תרבות בעיקר דרך הטלוויזיה. או אם לתמצת את המשפט האחרון לשתי מילים בלבד: הלך עלינו.