בערב יום שישי, 29.3.19, חשפה איילה חסון בתוכנית "שישי" בערוץ 13 קטעים מפרוטוקולים מדיונים מסווגים שהתקיימו במשרד הביטחון, שלימדו כביכול שבכירי המשרד היו בסוד העניינים של אישור מכירת הצוללות מגרמניה למצרים. מועד הפרסום, פחות משבועיים לפני בחירות גורליות, איפשר לבנימין נתניהו להתגונן מול ההאשמות החמורות שהוטחו לעברו מכיוון כחול לבן, באשר לאותה פרשה.

אגב, בדיעבד התברר שהפרוטוקולים שפורסמו באותו יום לא היו רלוונטיים, אלא התקיימו סביב עסקת הצוללות הקודמת, ולא העסקה שעליה מדובר, שבמסגרתה קיבלו המצרים בסוף השבוע האחרון את צוללת הדולפין השלישית מתוצרת "תיסנקרופ". אבל זה כבר לא שינה דבר. הפרסום איפשר לנתניהו להתגונן מול ההאשמות שהוטחו בו, זמן קצר לפני בחירות.

כך או אחרת, ביום ראשון שאחרי אותו פרסום, כינס מנכ"ל משרד הביטחון, אודי אדם, דיון מיוחד כדי לנסות להבין איך מסמכים מסווגים כל כך מדיונים רגישים ביותר שהתקיימו במשרד, "עשו דרכם" לתקשורת. הבירור הפנימי שקיים המנכ"ל העלה את הממצאים הבאים: יום לפני הפרסום הגיע ללשכת שר הביטחון מזכירו הצבאי של השר, תא"ל עופר וינטר, וטען שלאור הפרסומים האחרונים בנושא מכירת הצוללות למצרים, שר הביטחון מבקש לרענן את זיכרונו בתהליכים שהתנהלו בנושא. וינטר בילה כמה שעות בלשכה עם עובדים בכירים שהיו מעורבים באותם דיונים, תחקר אותם, ויצא משם עם אסופת מסמכים מסווגים מתוך הדיונים שהתקיימו.

על פי התחקיר של מנכ"ל משרד הביטחון, החומר הרגיש הועבר על ידי המזכיר הצבאי לשולחו, שר הביטחון. ומי היה אז שר הביטחון? ניחשתם נכון. בנימין נתניהו. המסמכים הועברו יום לפני הפרסום בטלוויזיה. הציטוטים שפורסמו בטלוויזיה לקוחים מאותם מסמכים ממש. צירוף מקרים שכזה.

האלוף במילואים אדם, שאחד מתפקידיו הוא לשמור על ביטחון המידע במשרד שעליו הוא מופקד, רתח מכעס. הוא דרש לפתוח חקירה מסודרת בנושא. הדבר הגיע, כנדרש, לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. בישראל נהוג לפתוח בחקירות שב"כ בעניין הדלפות רק אם הפרסום גרם נזק ביטחוני למדינה. מנדלבליט ביקש חוות דעת בנושא. על פי חוות הדעת, הנזק שנגרם היה מינורי. על דעת פרקליט המדינה דאז שי ניצן והמשנה ליועמ"ש רז נזרי, החליט מנדלבליט שאין מקום לפתוח בחקירה.

תא''ל עופר וינטר (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)תא''ל עופר וינטר (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אני לא יודע אם מנדלבליט מתחרט היום על סלחנותו בנושא הזה. נדמה לי שהמזג הסנגוריאלי שלו, ההנחות הגדולות שהעניק לנתניהו לאורך כל הדרך, לא רק שלא סייעו לו לשכנע את הבוס שלו לשעבר שהוא הגון וקורקטי, אלא להפך. יכול להיות שעכשיו הוא משלם את המחיר על אותה סלחנות, שבאה לידי ביטוי לאורך כל החקירות נגד נתניהו.

כאן יש צורך להבהיר: אין ולא יכולה להיות כל טענה לעיתונאית שפרסמה את החומרים. זה תפקידם של עיתונאים, בעיקר כשהם מקבלים חומר ממה שמכונה אצלנו "פי הסוס". אם החומר אותנטי - פרסם אותו (אם כי, כאמור, התברר שהמסמכים לא היו רלוונטיים לעסקת הצוללות הנוכחית). לעיתונאי, זהות המקור לא אמורה להיות חשובה, אלא רק אמיתות החומר. אני גם לא מאמין שתא"ל וינטר היה זה שהעביר את המסמכים לפרסום.

הסיפור הזה הוא תמציתה של מה שמכונה במסדרונות הפנימיים "שיטת נתניהו". כשצריך להכפיש יריבים, להפריח ספינים או לייצר פייק ניוז, אפשר להשתמש בכל האמצעים, בכל הכלים, בכל הכוח. כך היה כשמישהו הדליף את מצגת צה"ל על כיבוש עזה בעיצומו של מבצע צוק איתן מתוך ישיבת הקבינט - לידיו של אודי סגל בערוץ 2, ובעוד אין ספור דוגמאות נוספות. עכשיו, כל האמצעים הללו, ועוד כלים חדשים רבים נוספים, מגויסים בצו 8 מיוחד לטובת משימה אחת ברורה: השמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, הד"ר אביחי מנדלבליט.

עיסת הבוץ הנוכחית, שנשאבה הישר מהביוב, היא אותה "ראיית זהב" שאמורה להוכיח שהיועמ"ש מנדלבליט הוא עוכר ישראל, תופר תיקים מקצועי, טייח עבריינים סדרתי, ראש תא החזית העממית בפתח תקווה וסמולן מחופש לחוזר בתשובה. הטענה העבשה, שמנדלבליט שיבש חקירה בפרשת הרפז, שנבדקה שוב ושוב ושוב, קורמת עור וגידים מחדש לפנינו, נסמכת על העובדה שכמעט אף אחד לא שולט או מכיר את הפרטים.

כן, אותו מנדלבליט שנתניהו מינה למזכיר הממשלה, אחד מתפקידי האמון האינטימיים ביותר באקווריום, אחרי אותה פרשת הרפז. כן, אותו מנדלבליט שעבר את ועדת האיתור לתפקיד היועמ"ש הרבה אחרי הפרשה הזו, כשכל החומר נסרק באופן מדוקדק בשתי חקירות משטרה עוקבות ומנדלבליט נחקר ממושכות וארוכות על כל השיחות המוקלטות והלא־מוקלטות שמישהו דואג עכשיו לשלוף מהאוב כדי לפרק את התביעה הכללית של מדינת ישראל - רק מפני שהיא מעזה לתבוע את האזרח בנימין נתניהו.

ספי עובדיה, הכתב הפוליטי של חדשות 13, צייץ ביום שישי את הסיפור הבא: "היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים חולקים את אותו חדר, בימים שונים, בקריית הממשלה בתל אביב. בזמן משבר מינויו של מ"מ פרקליט המדינה (דן אלדד), נכנס היועמ"ש באחד הימים לאותו חדר ומוצא שם על השולחן את דוח מבקר המדינה על פרשת הרפז ב־2013. מסר? נשכח בטעות?".

אכן, מדובר באווירה סיציליאנית. ההערכה היא שהדוח הזה לא נשכח בטעות. המטרה הייתה להזכיר ליועץ, או לרמוז לו, שיש נגדו חומרים. הדוח מילא את תפקידו של ראש כרות של סוס, המוכר לנו מסרטי מאפיה זולים. ההתעקשות של שר המשפטים היוצא אמיר אוחנה על דן אלדד בלשכת פרקליט המדינה לא הייתה גחמה מקרית. במשרד המשפטים מדברים על החומרים שנאספו באותם שלושה חודשים, המיילים שנסרקו, הכספות שנבדקו והחומרים שנלקחו.

גבי אשכנזי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)גבי אשכנזי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כל זה, יחד עם אותן אטריות קרות ועבשות מפרשת הרפז, מוטחים עכשיו בפרצופו של מנדלבליט ובפרצופם של כל מי שקשורים אליו או לתיקים נגד ראש הממשלה בצורה כזו או אחרת. הבעיה היא, שזה לא מוטח רק בפרצוף שלהם. זה מוטח בפרצוף של כולנו. אין לנו פרקליטות אחרת. אין לנו יועץ משפטי אחר. כללי המשחק מחייבים את כולם. גם כשבג"ץ מחליט החלטה שלא ממש מוצאת חן בעיני השמאל.

מכאן ועד לציוצים המבחילים של בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הדרך קצרה ומשובשת. הציוץ האחרון הדביק למנדלבליט, האיש שאביו מינה לתפקידים הכי רגישים במדינה, את החליפה של הסנדק, בעוד האירוניה מתאבדת בשידור חי.

אבל זהו רק צד אחד של המטבע. ביום רביעי אמורה להישבע אמונים כאן ממשלת אחדות חדשה. היא אמורה להקים "קבינט פיוס". גבי אשכנזי אמור להיות שר החוץ. אשכנזי, האיש שחצה את הרוביקון והשתכנע שהמדינה זקוקה לממשלת אחדות כדי לצאת מהבוץ. אשכנזי, שהסכים לשכוח מהצלקות שהותירו בו נתניהו ואנשיו ולתת צ'אנס חדש לפיוס והשלמה לאומית. ביד אחת, חותם נתניהו עם אשכנזי וגנץ על הקמת ממשלה ועוטה את מסיכת המנהיג המפייס, הנלסון מנדלה שלנו. ביד השנייה, הוא ממשיך לטנף, לגדף, להכפיש ולהבאיש את מערכת שלטון החוק ושומרי הסף שהוא־עצמו מינה לתפקידם. כל זאת, בגלל ה־24 במאי.

אני שואל את עצמי מה עובר לראש הממשלה בראש. נניח שמנדלבליט עבריין (רק נניח, זה כמובן לא נכון). אז מה? התיקים נגד נתניהו ייסגרו? נניח שמנדלבליט ואשכנזי לא היו טלית שכולה תכלת בפרשת הרפז. אז מה? השופטים בתיקי נתניהו אמורים להתרשם מזה בבואם לדון בראיות? יש כאן משהו עמוק יותר, קמאי יותר, נפשי יותר ומפחיד הרבה יותר.

לעצם העניין: מכיוון שאין לי כוונה להתעסק עם האזנות סתר, אסתפק באזכור נוסף של העובדה הפשוטה היחידה שרלוונטית כאן: בזמן שהשיחה בין מנדלבליט לאשכנזי התקיימה, לא הייתה שום חקירה נגד אשכנזי. לא תיק פלילי, לא חקירה, לא תחילת חקירה ולא בדיקה. כשאין חקירה, אי אפשר לשבש חקירה. ככה פשוט. חוץ מזה שכל השיחות נסרקו, נבדקו, נחקרו ונחפרו, כל זה עמד כבר במבחן כל הערכאות, כולל ארבע ערכאות משפטיות בבקשה לפרסם את תמלילי חלק משיחות אשכנזי. בג"ץ (השופט נועם סולברג!!) חתם את הגולל על כל זה. אבל כדי להמשיך לשרוף את המועדון, הכל כשר.