בשבוע שעבר שיתפתי את קוראי הטור באסון שפקדני: העמוד המושקע והאהוב שלי באינסטגרם, על 41 אלף עוקביו, נחטף בידי נוכל. מה רב היה מפח הנפש כשגיליתי שאלפי תמונות, סטוריז וחברים נלהבים, שהגיבו באופן קבוע ובלבביות על הגיגיי, התפוגגו.
זה לא נגמר בהשתלטות עוינת. במהלך הימים הבאים נרשמו התפתחויות נוספות, מרעישות ומטלטלות. הפושע, יימח שמו וזכרו, שהחל במלאכת מחיקת התוכן מהעמוד זמן קצר אחרי שהפקיע אותו, התקדם בקצב סילון לעבר היעד הסופי - חיסול טוטאלי של כל מה שהיה שם. ניקוי אורוות מוחלט.
מדי שעה ראיתי לחרדתי, ממש לנגד עיניי, כמו שידור חי מאסון שאין דרך לעוצרו, איך נעלמים אירועים מרכזיים מחיי כלא היו. אם בעבר אגרנו את עברנו באלבומים עם דפים שקופים שבתוכם תמונות שהלכו והצהיבו, כיום אנו עושים זאת באינסטגרם.
לצערי, הרגעים שבחרתי לאגד באפליקציה, מסיבות שחלקן מובנות לי מאוד ואחרות סתומות בפניי לחלוטין, הושמדו. כך הלכו לעזאזל רגע נחמד עם אבי ז"ל בחופשה בים המלח, בילוי לילי רווי באלכוהול לצד חבר ילדות שצולם עקום אבל העביר תחושה של אושר ושובבות נעורים ותיעוד של נשיקה ישנה וגנובה עם אהובה זמנית שהפציעה לרגע, שנים לפני נישואיי.
החיסול האחרון שימח מעט את אשתי, שהצהירה בעקבותיו בגאון ובהקנטה: "זהו, מעכשיו אין לך שום הוכחה שהייתה מישהי לפניי. עוד כמה שנים אתה אפילו לא תזכור את זה בכלל. רק אני הייתי, ורק אני אהיה". יש משהו בדבריה. בלי הצילומים הללו הכל חור שחור. כנראה שבשלב מסוים בימיו של אדם העבר הופך לעיסה מבלבלת, שלא ניתן לדלות ממנה כלום ללא מזכרות ברורות.
בתום התלבטות וייסורים תפסתי את עצמי בידיים והחלטתי לא לשתוק. פצחתי בפעולות בילוש בסיסיות ובדקתי היטב את השינויים שהכניס אותו מחבל רשתי באינסטגרם, וגיליתי שהאדון הגנב פעל מירדן. אחרי היסוסים מעטים שלחתי לו הודעה מחשבון אחר. "אין לך בושה", נזפתי בו מתוך אמונה אמיתית שייבהל ויחזיר לי את שנלקח. נדהמתי כשהשיב בחוצפה ובאדישות - "לא". הבושה ממנו והלאה.
המשכתי ונקטתי גישה אגרסיבית יותר, אפילו בריונית, שבאה לידי ביטוי בשלל הודעות בסגנון: "הלך עליך" ו"אתה נכנסת לצרות צרורות, ידידי". הרעיון היה להשתמש בפראזות מוכרות מסרטי אקשן הוליוודיים, שבהם ברוס וויליס מפחיד טרוריסטים וחורשי מזימות בעזרת שימוש בקיסם וקלישאות בוקרים. האנגלית של העוקץ הייתה לקויה לחלוטין. נדמה לי שהיא תוצר של תרגום גוגל מהיר. הוא לעג לי והוסיף חטא על פשע בצורת אייקונים מבזים.
הזעם פעפע בעורקיי. איבדתי שליטה והסברתי לו שאני בדרך לירדן, לקרוע לו את הצורה. קינחתי בביטויים מעליבים שאליהם השתרבבה המילה "אינפנטיל". "אני פרצתי לך לחשבון, אז מי הטיפש בינינו?", ענה בשלווה סטואית. היה משהו בדבריו. זה לא ריפה את ידיי.
שיגרתי לעברו איומים נוספים. לתחושתי כמה מהם עבדו, כי הוא שינה במהלך חילופי ההודעות את שם החשבון מספר פעמים. "אני לא עובד מירדן", כתב. "אני יודע איפה אתה, אחי", שיקרתי וקיוויתי שאי־שם בבור שלו, במדינה ערבית מרוחקת, הוא משקשק. זה לא הזיז לו. לפחות לא ברמה שרציתי.
הגיע הזמן לשנות גישה. גייסתי את מנטליות הערס הישראלי, שהמתינה בנפשי לרגע המתאים: "אתה נשמע לי כמו בחור טוב. חבל לי עליך", רמזתי. "אני באמת בחור טוב", קבע ברגע של כנות. פתאום הפכנו לחברים. "אם אתה בחור טוב, למה אתה גונב?"
"זה מה שאתה חושב? שגנבתי? בעל החשבון שפרצתי אליו הוא ישראלי. גועל נפש, והוא אידיוט", עדכן אותי בלי לדעת שהאידיוט הישראלי משוחח עמו. השיחה קלחה עד שהתעייפתי. מה שמוכיח שבסופו של דבר מדובר בהאקר די משועמם.
למחרת החלו הצוותים הטכניים של אינסטגרם לפעול. הסקתי זאת משלל התרעות שקיבלתי למייל שלי, על כך שיש מישהו שמנסה לגשת לעמוד האינסטגרם שכאמור לא ברשותי. במקביל נשלחה הודעה לטלפון הנייד שלי ממספר סעודי, מה שהעצים את תחושת המתח והזניק את מעמדי, בעיני עצמי, מאזרח נקמן לח' מהמוסד, שנמצא בשיאה של משימה סודית. בהודעה נרשם באנגלית משובשת ש"הצוות המזרח תיכוני של אינסטגרם לרשותי, כדי לסייע בתקלה". חסמתי את המספר ודיווחתי.
לא הסתפקתי בזה. מרוב פחד שיניתי את הססמאות בכל המסגרות האפשריות בחיי: מהבנק, דרך כרטיס האשראי ועד ללוקר במועדון הכושר. אפילו מנעולים בבית החלפתי. לפחות במישור הזה המצב בטוח לעת עתה. כעת אמתין בסבלנות. אולי האבידה תשוב. מה שלא יהיה, תמיד אוכל לספר לנכדיי על הרפתקת הריגול המסוכנת שהייתה לי בסעודיה, שבסופה סבא שכח מכל האקסיות שלו לנצח.