1. מבחינות רבות, השר הטרי לביטחון הפנים אמיר אוחנה מקבל משרד בעל מאפיינים דומים לאלו של משרד המשפטים. שני גופים של מערכת אכיפת החוק, שמחזיקים אולי בעוצמה הגדולה ביותר בישראל אך מתנהלים כמעט ללא ביקורת (לבד מהמחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות).
מבחינה תקציבית, המשרד לביטחון הפנים נהנה מתקציב הרבה יותר גבוה מזה של משרד המשפטים, כי הוא חולש על המשטרה, שירות בתי הסוהר, הרשות הלאומית לכבאות ולהצלה והרשות להגנה על עדים. הצעת התקציב של המשרד עמדה בשנת 2019 על כ־19 מיליארד שקל, לעומת קרוב ל־5 מיליארד שקל במשרד המשפטים.
תנאי השכר והפנסיות התקציביות של בכירי המשטרה ושירות בתי הסוהר די דומים לאלו של בכירי הפרקליטות והצבא - בגלל אותן הצמדות. על פי נתוני 2018, המפכ"ל מרוויח כ־93 אלף שקל ברוטו לחודש, נציב שירות בתי הסוהר כ־94 אלף, ניצב במשטרה וגונדר בשירות בתי הסוהר כ־56 אלף - וכל זה מתגלגל לפנסיות תקציביות שמנות. כל אלה יצטרכו להתמודד עם האפשרות שהשכר והפנסיות בסקטור הציבורי יהיו על הכוונת בעקבות משבר הקורונה.
2. אלא שהאתגר החשוב ביותר במשרד לביטחון הפנים הוא לשנות את דפוסי ההתנהלות של המשטרה ושירות בתי הסוהר בכל הנוגע לזכויות חשודים ועצורים, כפי שבאו לידי ביטוי בדוחות שונים, כולל של המבקר ושל הסנגוריה הציבורית. מאיסוף של כמה נתונים, לעתים נדמה שאנחנו לא ממש חיים במדינה דמוקרטית ששומרת על זכויות חשודים, אלא במדינת משטרה שרומסת ברגל גסה את זכויותיהם.
עלייה במספר המעצרים עד תום ההליכים: אף על פי שבשנים האחרונות נרשמה ירידה במספר העצורים והמעצרים ובמקביל ירידה במספר תיקי החקירה, נרשמה עלייה משמעותית בשיעור המעצרים שבהם התבקש מעצר עד תום ההליכים בעניינו של העצור. כך למשל, בשנת 1996 עמד שיעור זה על 11%, בשנת 2006 על 25%, בשנת 2016 על 33% ובשנת 2018 על 35%. צריך לשים לב שיש הבדל בין מספר העצורים לבין מספר המעצרים, כי עצור יכול להיעצר יותר מפעם אחת במהלך תקופה נמדדת בשל ביצוע עבירות חוזרות; עצור יכול להיעצר יותר מפעם אחת באותו תיק חקירה; ועצור יכול להיעצר פעם אחת בגין כמה תיקי חקירה נפרדים.
תיעוד חלקי: מבדיקת המבקר עולה כי בין 2016 ל־2018 בכ־89 אלף מעצרים מנתוני המעצרים (51%) לא אותר דוח מעצר שוטר, ואילו בכ־34 אלף מעצרים (20%) מהמעצרים הרלוונטיים לא אותר דוח קצין ממונה. משכך, לא ניתן לאתר במערכות הממוחשבות את דוחות המעצר ולנתחם. ייתכן שהדוחות נערכו בכתב יד וקיימים בתיקי החקירה הפיזיים. בסך הכל, עבור כ־21 אלף מעצרים (12%) שהופיעו בנתוני המעצרים בשנים 2016־2018 לא נמצא כל תיעוד במאגרי דוחות המעצר של המשטרה.
משך המעצרים: משך הזמן של החזקת עצור במעצר, ממועד מעצרו המוקדם ביותר ועד למועד סיום המעצר, הוא כ־7 ימים. כמובן שאין חולק על אורך המעצר בעבירות ביטחון, מין ופגיעה בחיי אדם, אבל חלק די נכבד מהמעצרים הם בעניינים אחרים לגמרי. למשל, בעבירות שנחשבות לקלות ביותר כמו רכוש, המעצר נמשך כ־6 ימים, בעבירות מרמה כ־13 יום, ובעבירות אחרות, הנחשבות לקלות ביותר, נמשך המעצר קרוב ל־5 ימים.
חשוב להדגיש כי דיני המעצר הפלילי מבחינים בין שני סוגי מעצרים - מעצר הקודם להגשת כתב אישום ומכונה "מעצר ימים", ו"מעצר עד תום ההליכים המשפטיים", הנמשך ממועד הגשת כתב האישום ועד תום ההליכים המשפטיים. משך הזמן של מעצר עד תום ההליכים מגיע מטבע הדברים לעשרות ימים.
איפה הכסף? במערכת בתי המשפט הצטברו לאורך השנים סכומי כסף גבוהים שהופקדו בהליכים שונים וטרם הושבו לזכאים, בהם גם בהליכי מעצרים. בסך הכל, נכון לאוגוסט 2019 היו בבתי המשפט כ־312 מיליון שקל, מהם קרוב ל־150 מיליון שקל שהופקדו בתיקי מעצרים וטרם הושבו. תנאי מעצר בבתי משפט - נושא שבאחריות הנהלת בתי המשפט: ב־12 מתוך 22 בתי משפט כלואים ממתינים לדיונים בצפיפות של פחות ממ"ר אחד לעצור. המצב חמור במיוחד בבתי משפט השלום בירושלים ובבתי המשפט בתל אביב.
תנאים קשים ברכבי הליווי של העצורים: העצורים הכבולים בידיהם וברגליהם אינם יכולים לזוז ולהתמתח; המושבים ברכבי הליווי, שחלקם חדשים, הם צפופים, קשיחים ועשויים ברזל, שהישיבה עליו אינה נוחה והוא קר בימות החורף ולוהט בימי הקיץ; החלק שבו יושבים הכלואים אינו ממוזג דיו; העצורים קמים לפנות בוקר על מנת להגיע אל בית המשפט; זמני ההמתנה בשלבי הליווי השונים ממושכים; הנסיעות נמשכות שעות רבות ואף ימים מספר. הסנגוריה ציינה בדוח שהליך הליווי יוצר לעתים אפקט מצנן אצל העצורים, עד כי הם מעדיפים לוותר על זכותם להיות נוכחים בדיון המשפטי בעניינם. כל הדיון המשפטי, אגב, נמשך בממוצע כ־7 דקות בלבד!
תופעת החילוטים הכלכליים - באחריות המשטרה והפרקליטות: שני גופי מערכת אכיפת החוק הגבירו את השימוש בחילוטים, לא רק כדי לתפוס את הרכוש בבסיס העבירה, אלא גם כדי להפעיל לחץ כלכלי על העצורים כדי להודות. זה מתחיל מהצעת התקציב של משרד המשפטים לשנת 2019, שבה נכתבו הדברים המדהימים הבאים: "להלן פירוט היעדים המרכזיים של משרד המשפטים בשנים 2018־2019... משנת 2017 ועד סוף 2019 כל פרקליט במחלקה הפיסקלית של הפרקליטות יהיה מעורב בתהליך חילוט של לפחות 33 מיליון שקל. בנוסף, הפרקליטות תקצר את אורך חיי התיק הממוצע".
בלי משים, משרד המשפטים מייצר רף גבייה לפרקליטים בחילוטים - כל פרקליט במחלקה הפיסקלית צריך לחלט 33 מיליון שקל ויותר. זה חסר תקדים ואף שערורייתי, סוג של תמריץ לגבייה של עוד ועוד כסף, המוביל לניפוח העבירה, ובמקביל לניפוח היקף החילוטים (ראינו זאת היטב בתיקים מפורסמים כמו בתיק 4000 בנוגע למשפחת אלוביץ'). נדמה שלא פעם יש לתמריץ הזה עוד מטרה: לשבור את החשודים, לייבש אותם כלכלית ואז להפוך אותם לעדי מדינה.
כל זאת בא לידי ביטוי בדוח האחרון של מבקר המדינה על החילוטים. מהדוח עולה כי המשטרה תפסה בהליכי אכיפה כלכלית בשנים 2016־2018 סכום עתק של כ־4.2 מיליארד שקל ובעניינם של חלק גדול מהתפוסים טרם התקבלה הכרעה שיפוטית. במקביל, באותן שנים, הסכום שנפסק בצווי חילוט בתיקים שהסתיימו עומד על 454 מיליון שקל בלבד, מהם 294 מיליון שקל בתיקים שהחלו בתפיסת רכוש. כלומר, גם אין הקבלה מלאה לתפיסות ולצווים באותן שנים, זה מהווה אינדיקציה חזקה לכך שסכומי החילוט שנתפסים אוטומטית מנופחים מאוד.
המבקר העיר על כך בעדינות וכתב כי "על קובעי המדיניות במשרד המשפטים ובמשטרה לבחון את הפערים בין סכומי התפיסות לבין הסכומים הנפסקים בצווי החילוט מתוך אותן התפיסות, ואת הפערים בין שווי הרכוש שבית המשפט שלל מהעבריינים לבין הסכומים שהופקדו בסופו של הליך בקרנות החילוט". ללמדנו, שוב, שניפוח החילוטים פי כמה וכמה מהדרוש נועד ללחץ כלכלי לא מידתי על עצורים.