אחרי שני שרי ביטחון "אזרחיים", ייכנס בשבוע הבא שוב גנרל ללשכת השר. בכל 16 הקומות של בניין המטה הכללי אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של הרמטכ"ל, כשהתברר שזה יהיה חברו מהצנחנים בני גנץ ולא הגולנצ'יק גבי אשכנזי. אבל נראה שזו תהיה הרווחה האחרונה של הרמטכ"ל בתקופה הקרובה. לישראל של אחרי היסטריית הקורונה יהיה פחות כסף לחינוך, לבריאות וגם לביטחון. נקודת האור היחידה היא שהמצוקה הכלכלית תאפשר לצה"ל להיחלץ ממשבר כוח האדם של השנים האחרונות.

לא רק אנחנו, גם האזור מתחיל להתפכח מתבהלת המגיפה. השכנים שסביבנו נכנסו למשבר עם כלכלה שהייתה רעועה, ויוצאים ממנו עם כלכלה מרוסקת. מפתה לחשוב שזה יגרום להם להתכנס בעצמם, אבל המשבר הכלכלי העמוק עשוי גם לדרבן מדיניות תוקפנית. בשבוע שעבר התכנס המטה הכללי לסדנה שניסתה לצייר את המציאות האסטרטגית של אחרי הקורונה. חברי המטכ"ל התעכבו ללמוד את השפל הגדול של 1929, ואיך הוא דרדר עולם שהיה בטראומה ממלחמת העולם הראשונה למלחמה עולמית נוספת.

מכל השכונה, נראה שאיראן ספגה את המכה הקשה מכולן. היא נכנסה למשבר הזה רצוצה מהסנקציות ועם שפל בתפוקת הנפט, ויוצאת ממנו כשהביקוש לנפט נמוך עוד יותר ועם משטר שהתגלה במלוא עליבותו בטיפול במחלה. אבל גם הקורונה לא עצרה את איראן מלשגר בהצלחה לוויין לחלל, והיא לא האטה את סיבוב הצנטריפוגות שממשיכות להעשיר חומר בקיע.

השמועות על כך שאיראן כבר מתקפלת מסוריה היו מוקדמות מדי. כדאי להיזהר מלספר לעצמנו נרטיב מערבי שבעקבות מצוקה כלכלית איראן תתחיל לפנות את המאחזים שבנתה בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. נכון שרגע לפני שהפציעה הקורונה איבד הציר השיעי את הרוח החיה שלו - קאסם סולימאני. אך מכאן ועד לוויתור איראני על חזון ההתפשטות באזור - הדרך עוד ארוכה. הגרעין וההתבססות באזור נועדו להבטיח את יציבות משטר האייתוללות, ואין להם כוונה להפסיק להתבצר.

התקיפות המיוחסות לישראל בסוריה אכן דחפו את האיראנים מאזור דמשק לעבר מזרח המדינה, אבל הם עדיין שם והם לא אורזים - להפך: מנסים לבסס את אותן יכולות בבסיסים החדשים. אסד ופטרוניו הרוסים מבינים שהנוכחות האיראנית היא מחסום בפני כסף סעודי לשיקום המדינה, אבל הם לא יבעטו את האיראנים החוצה.

ישראל תידרש להמשיך ולכסח את הדשא, אבל בינתיים הוא נאחז בקרקע. נראה שההכרה הזאת הובילה את ישראל לשינוי מדיניות בתקיפות: אם בעבר נזהרה ישראל שלא לגרום לנפגעים, התקיפות האחרונות שמיוחסות לה נראות כתקיפות שנועדו גם להחזיר איראנים בארונות הביתה.
אם סולימאני עוד היה חי - ספק אם התקיפות האלה היו עוברות בלי תגובה איראנית משטח סוריה. בהיעדרו, מסתפקים האיראנים בתקיפות סייבר שהולכות ומשתכללות. בפוקס ניוז פורסם שהאיראנים ניסו ללא הצלחה לתקוף את תשתית המים הישראלית, ובעקבות זאת כונס דיון של הקבינט. אבל הקבינט לא מתכנס בגלל תקיפה אחת לא מוצלחת. סביר יותר שלאיראנים היו גם הצלחות במאמצי הסייבר שלהם.

בני גנץ (צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת)בני גנץ (צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת)

פסימיות דרומית

המשך הלחץ על איראן הוא מה שעמד במרכז הביקור של שר החוץ האמריקאי בישראל השבוע. באוקטובר יפוג אמברגו הנשק שהטיל האו"ם על איראן. ארה"ב, שכבר אינה שותפה להסכם הגרעין, מתכוונת לדרוש ממועצת הביטחון להאריך את האמברגו, אבל אם תיתקל בווטו רוסי, היא תידרש למצוא דרך אחרת לשמר את המגבלות על איראן. האמריקאים, שגם הם רואים הזדמנות לדחוק את רגלי משמרות המהפכה מהאזור, מוטרדים בעיקר מאיראן, פחות מהסיפוח של הגדה המערבית.

מי שצריך להיות מוטרד מהסיפוח זה אנחנו. בשבועות האחרונים מקפידים הפלסטינים להבהיר בכל מפגש עם בכירים ישראלים כי הסיפוח יהיה מהלך שישבור את הכלים. לא הקורונה וגם לא המשבר הכלכלי מטרידים אותם - הכרזה על סיפוח, הם מאיימים, תקטע באחת את התיאום הביטחוני היעיל שיש להם עם ישראל. שלא לדבר על מה שיעשה הסיפוח ליחסים האינטימיים שרקמה ישראל בתבונה עם ירדן ומצרים.

גם המאמץ להגיע לעסקת שבויים עם חמאס ייקטע ממהלך כזה. בשבועות האחרונים, אחרי שגם בעזה דעכה הבהלה מהקורונה, גוברת הפסימיות בישראל על היכולת להגיע לעסקה כזאת. יש הסוברים שהחמצנו את חלון ההזדמנויות. צה"ל דוחף לחזור למאמצי ההסדרה מול עזה בלי קשר להתקדמות בנושא השבויים והנעדרים. זה יהיה אחד הנושאים הראשונים על שולחנו של שר הביטחון החדש.

גנץ יצטרך להילחם את מלחמתו של צה"ל על עוגת המשאבים הדלה שנותרה אחרי הקורונה. שרפנו כבר יותר מ־200 מיליארד שקל, כ־40% מתקציב המדינה, על המחלה הזאת, שעד כה גבתה פחות חיים ממה שיגבה מאיתנו היום הראשון של מלחמת לבנון השלישית. עם זאת, המשבר הכלכלי והאבטלה העמוקה שיצרנו יאפשרו לצה"ל לשמר את האנשים הטובים בשירות ולגייס עוד טובים לשורותיו.

ולסיום, מילה טובה לשר הביטחון היוצא: בכהונה הקצרה שלו במשרד הביטחון, כמו גם בימיו במשרד החינוך, הוכיח נפתלי בנט שהוא משרת ציבור חרוץ, יעיל ונמרץ. כן, הוא אוהב את מחיאות הכפיים, אבל הוא פוליטיקאי שבא לעבוד, ולא נשארו לנו הרבה כאלה.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]