מול הצער המשתק על מותם של 70 אלף אמריקאים מקורונה עד תחילת מאי, חלף יום השנה ה־50 לרצח ארבעה סטודנטים באוניברסיטת קנט באוהיו, ב־4 במאי 1970, בדממה יחסית. זה היה היום שבו הורה הנשיא ניקסון לחיילי המשמר הלאומי שנשלחו לדכא מחאה בקמפוס נגד המלחמה בווייטנאם, לפתוח באש חיה. 67 קליעים נורו ב־13 שניות. אין שחר לטענה שהחיילים הצעירים חשבו שהם יורים כדורי סרק. הם ירו כדי להרוג.

רוב הזמן אינך זקוק לומר יותר מ־4 במאי, קנט סטייט, כדי להצית את האש והכעס בזיכרון הקולקטיבי; השנה נכנע הזיכרון למגיפה. גם בעיתונים שבהם הבהב האלגוריתם הרלוונטי בלוח השנה של העורכים, הדליקו נרות זיכרון דקים בלבד ושבו לטרגדיה האקטואלית. גם יום השנה ה־75 לכניעת גרמניה עבר בצליעה של וטרנים והצדעה אגבית של הנשיא בטקס צנוע. לסובייטים אגב, מזווית אמריקאית, לא היה חלק בניצחון.

אפילו ניקסון נבהל מהטבח באוהיו. עד כדי כך ששנתו נדדה ובשעה מטורללת לפנות בוקר הגיע עם אנשי השירות החשאי לאנדרטת לינקולן וניסה להסביר את עצמו בפני המפגינים הצעירים שהתגודדו על המדרגות. אפשר לראות את הסצינה הסוריאליסטית הזאת ב"ניקסון" של אוליבר סטון; אפשר לקרוא עליה בגרסאות היסטוריות אמינות. 50 שנה לאחר מכן ערכה רשת FOX "חוג בית" טלוויזיוני לטראמפ באנדרטת לינקולן. אין תסריטאי שיכול היה לכתוב את זה מדמיונו.

ניל יאנג בשנת 1970 (צילום: ויקיפדיה)ניל יאנג בשנת 1970 (צילום: ויקיפדיה)

אלה ימים באמריקה שבהם מתערבבות מציאות ובדיה למקשה דביקה; בחירת המראיינים המקובלים עליו להעניק לו שירותים אוראליים למרגלות הנשיא הרפובליקני הגדול היושב חצוב בשיש, נתנה לטראמפ עילה להתלונן על הכל, בעיקר על היחס הנורא שהוא מקבל מהתקשורת, יותר מקודמו. כך טען טראמפ והצביע על לינקולן כשאלומות ספוטים דרמטיות חוצות שתי וערב את האכסדרה.

אינני כשיר לדרוש בנשגב ממני, אבל קשה להימלט מכרוניקה של סמליות מוזיקלית. לא רק משום שאנחנו מאבדים מוזיקאים שעיצבו את טעמנו ברוק (שלום לעפרכם, ליטל ריצ'רד וג'ון פריין), אלא גם משום שהאייקונים הגדולים שעדיין חיים בינינו, רובם ככולם קשישים עם מחלות רקע הנחשבים טרף קל, מזהים את הרגע ומבקשים להשאיר בו את חותמם. כך היה במרץ עם "Murder Most Foul", סיור הכתובות הדרמטי הארוך (17 דקות) ששחרר בוב דילן כדי להזכיר את ראשוניותו בסקירות היסטוריות וחיטוט בפצעים; כך היה כאשר הסתבר שהדרשה הדילנית היא הסנונית המבשרת על אלבום חדש שלו שיראה אור באמצע יוני. שירים חדשים אחרי שמונה שנים של אלבומי קאברים ותוספות לקטלוג הבוטלגים.

גם ניל יאנג, היושב על ארכיון הקלטות מיתיות, שאותן הוא משחרר באורח קפריזי כמו יינן בעל מרתף עם ספריית בצירים נדירים, מצטרף לרגע המכונן. הוא כבר תרם את שלו מביתו בקולורדו לסדרת הווידיאו של אומנים עם גיטרה וכלב שרים מהבית. עוד אנחנו מתענגים על יאנג האקוסטי, התפרסמו במגזינים הנחשבים ביקורות מהללות על "Homegrown", אלבום שהקליט ב־1975 וגנז לטובת "Tonight’s The Night" האפל שאותו כתב ושר מתחתית בקבוק טקילה.  

מקובל שביקורות מתייחסות לאייטמים קיימים ובהישג יד. באמזון לא היה זכר לאלבום החדש. תוך כדי תנועה הבנתי ש"Homegrown" ייצא מתישהו ביוני. כרוניקה מקרית אבל דילן ויאנג, השניים שעדיין עומדים על רגליהם, יבואו לנו ביחד. ממה ששמעתי ואני יודע, כאשר יהיו באמריקה יותר מ־100 אלף מתים, ממתינות לנו ביוני שתי פצצות עגמומיות מענגות להניח עליהן ראש. כפי שנהוג אצלו, חלק מהשירים ב"Homegrown" פיזר יאנג באלבומים קודמים. על חמישה נאמר שטרם שמענו כלל. המשימה בעיניי היא להגיע אליהם חיים.

הטבח בקנט סטייט, אוהיו, 1970 (צילום: Tommy Japan 79.Flickr)הטבח בקנט סטייט, אוהיו, 1970 (צילום: Tommy Japan 79.Flickr)

כפי שמספרים את זה, כולל דיוויד קרוסבי שהיה שם, באמצע הפרץ היצירתי שלו ב־1970 - הוא התגנב לקרוסבי־סטילס־נאש אחרי אלבום הבכורה המופתי שלהם, הופיע איתם בוודסטוק, הקליט איתם את "Deja Vu", שם תרם שלושה שירים, השתתף בשני סיבובי הופעת של קרוסבי־סטילס־נאש ויאנג, אחד עם קרייזי הורס והקליט אלבום סולו - נתקל יאנג בגיליון של "לייף" מ־15 במאי בארוחת בוקר. הכותרת על השער הייתה "טרגדיה בקנט סטייט", ובגיליון הוקדשו 11 עמודים לאירוע. את עינו של יאנג שבה צילום של בחורה צעירה שכרעה ברך ליד גופתו של הסטודנט ג'פרי מילר. צילום אייקוני שגם מי שהיה צעיר מדי או טרם נולד לא נמלט ממנו. יאנג הרים גיטרה, הלך לחדר אחר וכתב שיר. זה לקח לו 15 דקות, שאותן ניצל קרוסבי לאלתור הרמוניות קוליות. קרוסבי תמיד ידע לזהות מאיזה צד מרוחה המחאה.

"אוהיו" הוא לטעמי הוא אחד משירי המחאה הגדולים. בעיקר משום שהוא ישיר, זועם, קולע, יעיל וגורם לדם לרתוח. כל מה ששיר מחאה טוב אמור להיות. קרוסבי התקשר לגרהאם נאש והורה לו להזמין אולפן. "לא תאמין איזה פאקינג שיר ניל כתב", הוא אמר. סטיבן סטילס, טקסני בעל רקע של פנימייה צבאית ומי שחיבר ושר את "For What It’s Worth" עם יאנג בבאפלו ספרינגפילד, לא היה סגור על פרטי הירי. סטילס התעקש שהסיפור על קנט סטייט מעוות והיה משוכנע שלרבים מהחיילים במשמר הלאומי נאמר שהם לא יורים תחמושת חיה. סטילס דאג למוניטין של קסנ"י כלהקה שתציג חיילים אמריקאים כגרמנים שיורים באזרחים לא חמושים.

השיר הוקלט חי בשני טייקים ללא תוספות, ובזה כוחו. יאנג וסטילס תמיד היו במיטבם בקרב גיטרות. קל להבדיל ביניהם: הצליל החשמלי של יאנג צרוד, מלא דיסטורשן, פרוע ואופייני ללס פול; הצליל של סטילס מדויק, חד, צלול ומלודי בסטרטוקסטר. קרוסבי, הפוליטיקאי בלהקה, צעק את קריאות הביניים: "למה? כמה עוד ימותו?", כאלה. יאנג היה ישיר ומדמם: "חיילי בדיל וניקסון באים / כעת אנחנו לבדנו / הקיץ שמעתי את התופים / ארבעה מתים באוהיו". מכיוון ש"Deja Vu" כבר הודפס, יצא "אוהיו" בסינגל. בצד השני שלו היה "Find the cost of Freedom" של סטילס, הרהור קצר א־קאפלה ועדות להרמוניה הקולית הנפלאה של הארבעה.

קרוסבי, סטילס ונאש (צילום: רויטרס)קרוסבי, סטילס ונאש (צילום: רויטרס)

התברברתי קצת בדרך לשורר בשבחו של "After The Gold Rush", אלבום הסולו השלישי של ניל יאנג. אינני מוכן להיהרג בפורום המסוים הזה על הקביעה שזה אלבום הסולו הטוב ביותר שלו. האיש כתב יותר מוזיקה מאשר שמע. הוציא אלבומים בקצב, בהרכבים ובגרסאות מודולריות בהקלטות אולפן ובהופעות חיות, שאת חלקם טרם שמענו. אבל אני שותף לדעת רבים ש"אחרי הבהלה לזהב" הוא אחד הטובים וכנראה הטוב שבהם. העדפות כאלה לא תמיד מנומקות עד הסוף, והן קשורות למשהו אלכימי, כמו זה שמתרחש בחך של מבקרי מסעדות, וקשור לנסיבות שבהן שמעו אותו לראשונה.

גם אם שמעתי אותו שנתיים אחרי צאתו, אף על פי שאני זוכר באימה את ההדפסה הישראלית המרופטת שהתעלמה כהרגלה מהעיצוב המקורי, אולי עם "Harvest" (1972) או מעט לפניו, אני זוכר כמה קצר וקולע היה; בגיל ההוא לא היה אפשר לממש עד הסוף שום קשר רומנטי מהותי בלי לקום באמצע ולהפוך את התקליט. זו הייתה הזריקה הראשונה של יאנג. ישר לווריד.

מעשה בשחקן הקולנוע דין סטוקוול (המאפיונר מ"נשואה למאפיה") שדניס הופר עודד אותו לכתוב תסריט בזמן שהשניים צילמו בג'ונגלים בפרו את "הסרט האחרון" של הופר שהיה אמור לפדות את הילת "איזי ריידר". התסריט שכתיבתו מעולם לא נגמרה, היה נרטיב מקושקש ופתלתל עם גוונים דתיים ופסיכדליים שהציג את קליפורניה כמרכז העולם (שוב).

יאנג היה שכנו של סטוקוול בטופנגה קניון, ועיון בתסריט התניע בו שירים אפוקליפטיים ונוסטלגיים לעבר מדומה, והוא התנדב לכתוב את הפסקול. למרות מצב רוחו הקודר חלק מהזמן, היה האלבום קליט וידידותי. חלק מהשירים ניתן היה לשיר משמיעה שנייה. מילות השירים היו מצורפות בכתב ידו רב־ההבעה של יאנג, שנראה כמו שריטות עט נובע ביד רועדת. אילו יכולתי להשיב את השעות שבהן ניסיתי לקרוא אותן.

"אחרי הבהלה לזהב" הוקלט במרתף ביתו של יאנג עם קרייזי הורס. היו שם ראלף מולינה, דני וויטן, האב המייסד ומחבר שירים מוכשר ("I don’t Want to Talk About It"), וגרג ריבס, הבסיסט שניגן ב"Deja Vu", שהגיע צבוע בזהב. את נילס לופגרן בן ה־18, גיטריסט שהמתין ליאנג שבועות מחוץ לאולפני ההקלטה, צירף יאנג להקלטות, תקע בידו מרטין D־18, הזמין אותו לנגן בשיר אחד ואחר כך הכריח אותו לנגן בפסנתר ב"Southern Man". לופגרן מעולם לא ניגן בפסנתר, אבל יאנג התעקש וזה עבד. לא מדברים די בלופגרן ובתנועה המרהיבה שלו מקרייזי הורס לאי־סטריט בנד של ספרינגסטין וחוזר חלילה.

אלבום טוב באמת של יאנג הוא לרוב מבוך מראות וסוג של אחיזת עיניים. יאנג יכול לשיר את המנגינה המתוקה ביותר בקול הצלול ביותר שלו, אבל השיר יעסוק בהתפוררות נישואיו, מות חבריו מהתמכרות או במכונית האהובה עליו, שנעלמה ב־1962. אף על פי שהוא בכלל מקנדה, הוא יכול להקדיש שני שירים, היותר תוקפניים מילולית ומוזיקלית כולל אורגיית גיטרות, שבאים חשבון היסטורי עם מדינות הדרום באמריקה ועוולות שהתרחשו סמוך למלחמת האזרחים יותר מאשר בשנות ה־70.

כאשר כתב את "Southern Man", התקף הזעם הראשון שלו על הדרום, כעסה עליו אשתו הראשונה סוזן בשל קשיים בנישואיהם והשליכה עליו חפצים. עם צאת האלבום השניים התגרשו. יכול להיות שאין קשר, אבל אולי הייתה ההתנפלות על הדרום העתקת הכעס והתסכול של יאנג. צדקן גדול הוא תמיד היה. שירי הצדקנות שלו תמיד מזכירים לי שיחד עם דניס ווילסון מהביץ' בויז ואחרים היה יאנג מהאוהדים של צ'רלס מנסון. יאנג היה חלק מהחבורה שחשבה שמנסון היה כריזמטי, מוזיקאי וכותב מוכשר בעל נוכחות מרשימה ויכולת נדירה לכתוב מילים ללא מאמץ.

"מנסון כתב ושר תוך כדי אלתור" סיפר יאנג בראיון, "והיה מחבר שיר של ארבע דקות שנשמע אפוי לגמרי ללא הכנה. זה היה כל כך טוב שזה היה מפחיד". לימים אחז יאנג בתיאוריה שאילו לא היו משליכים את מנסון מחברות תקליטים רבות, יש סיכוי טוב ששרון טייט וחבריה לא היו נרצחים.

ב־15 באוקטובר 1970 המתין מבקר המוזיקה לנגדון ווינר ל"אחרי הבהלה לזהב" בציפורניים שלופות ב"רולינג סטון". אותו מגזין שנמצא תמיד בפינה של יאנג עם מיטב כותביו. המגזין שנתן החודש ארבעה וחצי כוכבים ל"Homegrown" חודש לפני צאתו. "אחד המאפיינים הצורמים בתקליט הוא קולו של יאנג. לרוב מאופיינת שירתו של יאנג באלמנטים אותנטיים של פאתוס, אפלה ומסתורין. אם סיפורו של קפקא 'אומן הרעב' היה מעובד לאופרה, הייתי רוצה שיאנג ישיר את התפקיד הראשי. אבל כאן נשמעת האינטונציה שלו כבכיינות של נער שקולו טרם התחלף. כנראה שאף אחד לא טרח לעדכן את יאנג שהוא שר חצי אוקטבה מעל המנעד שלו".

מוקדם יחסית בקריירה של יאנג היו מבקרים ומאזינים שקולו גרם להם אי־נחת. חשבתי, ואני עדיין שם, שהפלצטו הבהיר של יאנג, זה שהיה לעתים מדויק מספיק לסדוק זכוכית, היה בשורה אחת עם יכולתו המאגית להשיא מילים למנגינה וגם לדעת לפני כולם מתי הוא מזייף; אם לא בשירה אז בגיטרה החשמלית הלא ממושמעת שלו.

יאנג היה ונותר במיטבו בדו־קרב שכלליו לא הוגדרו מול נגנים כסטילס, לופגרן וזמרים חד־פעמיים כקרוסבי ונאש. עשייתו המרתקת ביותר היא אלבומי הסולו שלו. המשגל המוזיקלי הנסוג שקיים עם קס"נ היה גחמני, לא הכרחי ולא נחוץ לאף אחד מהצדדים. אלבום הבכורה של קס"נ היה טוב יותר מ"Deja Vu". סיבוב ההופעות היומרני באצטדיונים ב־1974 היה קקופוני ורועש מדי. הרביעייה כולה התביישה ב"Four Way Street", האלבום הכפול בהופעה חיה שהוציאו ב־1971. יאנג בא ויצא מהלהקה שהתקיימה בלעדיו לרוב על רקע חברתי וכלכלי וברח ממנה ראשון.

אני ודאי לבדי בהעדפתי, אבל באלבום האולפן האחרון שלהם ביחד, "Looking Forward", בשיר "Sanibel", שר יאנג בית אחד בין הבתים ששר נאש, שנשמע כמו הרגע החד־פעמי שהיה "אחרי הבהלה לזהב". בראיון ב־2009, כ־40 שנה אחרי צאת האלבום, אמר יאנג: "אני זוכר שיצאתי מהאולפן ועמדתי בחניה של ביתי והקשבתי לפלייבק שבקע מהדלת הפתוחה וחשבתי, 'נדמה לי שהגעתי, שאני שם. זה היה כה קל להקליט, אבל זה נשמע טוב, ולא היה לי מושג כיצד אנשים יגיבו'". רנדי ניומן, מעריץ ותיק של יאנג, חשב שהאלבום היה אחד הטובים ששמע.

דולי פרטון, אמילו הריס ולינדה רונדסטט שהקליטו את השיר "After the Gold Rush", לא הבינו את המילים. הם התקשרו ליאנג לשאול אותו. "אין לי מושג", ענה יאנג, "תלוי מה לקחתי באותם ימים. כל בית משקף את החומר שלקחתי כאשר כתבתי אותו". כך בערך ענה ריימונד צ'נדלר כאשר נשאל על הסוף של "השינה הגדולה". שאין לו מושג.

ניל יאנג  (צילום: רויטרס)ניל יאנג (צילום: רויטרס)

השילוב בין השירים "Southern Man" ו"Alabama" משני אלבומים עוקבים, נחשב בעיניי למעידה של יאנג. החשבון בין מדינות הצפון לדרום לא נגמר. השנים האחרונות עומדות בסימן התנערות מסממנים של הקונפדרציה, כמו הדגל ואנדרטות של רוברט אי. לי ואחרים. אבל בשעה שארבעה קנדים ואמריקאי אחד שנקראו "הלהקה" גילו אהדה גדולה לדרום בשיר "הלילה שבו נכנעו מדינות הדרום" המסופר מפרספקטיבה דרומית, התנפל קנדי נוסף על הדרום פעמיים בחמת זעם קוצפת כאילו נפגע ישירות.

הוא שר על שריפת צלבים, עבדות ואלימות כאילו מלחמת האזרחים נגמרה ב־1970. זה היה שגוי ומיותר לזמנו. גם יאנג הבין את זה כאשר הפסיק לשיר את השירים האלה בהופעות. "אינני אוהב את המילים", הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו. "הן מאשימות ומתנשאות. לא חשבתי עליהן עד הסוף, ולכן קל לא להבין אותן. אני לא שר יותר את 'Southern Man'. אני חושב שהוא לא רלוונטי".

באלבום השני שלהם ב־1974 השיבו רוני ואן זאנט ולהקתו לינרד סקינרד לניל יאנג כגמולו ב"Sweet Home Alabama". יחסית לדם הרע שהיה אמור להיות בין הנצים, זה היה עימות שהתנהל בחיוך וברוח טובה. לינרד סקינרד חייכו ראשונים. שמענו שניל יאנג שר עלינו, שרו סקינרד. שמענו שניל הזקן העליב אותנו. אנחנו מקווים שמר יאנג יזכור שגברים דרומיים אינם זקוקים לו. זה אחד השירים האייקוניים ברוק האמריקאי ולא משנה אם אתה מאלבמה או ורמונט. הוא תמיד מרים את גג האולם. יאנג עצמו אמר שהוא מעדיף לנגן את השיר של סקינרד. ואן זאנט הופיע לפני מותו ב־1977 בטי שירט שחורה ועליה העטיפה של Tonight’s the Night עם צילום של יאנג. שווה לשמוע את השלישי של יאנג. שווה לשמוע את השני של סקינרד. הם מייצגים אמריקה שאיננה יותר.