ביום שלישי, פעמיים כי טוב, פתח יוסי את הבריכה, אחרי השבתה של חודשים. מהיכרותי עם הטיפוס, הודעתי לו בכל יום בפגרת הקורונה, שלא ישכח אותי ביום הראשון, כי הכתף שלי לא יודעת שהמדינה סגורה. "אל תדאג, אמר הדג", הוא השיב לי בחדווה, "רון, אתה ראשון, יא קאזה. עליי, לא שוכח".

אז באותו יום שלישי טלפנתי אליו בשבע וחצי בבוקר. "נו, סתומיאן, מתי לבוא?" הוא ביקש שאמתין רגע. "אני בדיוק מחמם את המים, אז תן לי להסתכל ביומן, כבר אני חוזר אליך".

אני תמים, אבל לא אידיוט. טלפנתי לשימעל'ה "הגמד", שהיה בדרכו לדרום. "יוסי מסתלבט עליי, בנאדם. הוא אמר לי שהוא צריך לבדוק ביומן. ממתי יש לו יומן? שימעל'ה, הוא מדפדף אותי". הגמד התפוצץ מצחוק. "איך לא ידפדף? אתה כל הזמן מרים לו: 'אתה גדול, אתה ענק, אתה גאון, אלוהים נגע בך'. אני כבר 35 שנה סוחב אותו על הגב, ובניגוד אליך, ב־ח־י־י־ם הוא לא שמע ממני מחמאה, רק קללות. טוב, תן לי לטפל בזה, כבר חוזר אליך".
# # #
נסעתי לקפה אחרי שארזתי בגד ים ומגבת. ברדיו 103 חירטטו כל מיני דיירים של אגם הדרעק, שדיברו על עצמם בחשיבות, כאילו הם המציאו את הפניצילין והם בדרך למצוא תרופה לסרטן. "אנחנו, ואני, ואני ואנחנו ואני", גועל נפש. הם הוציאו לי אפילו את החשק לעשן סיגריה של בוקר. שמחתי לשמוע שמצאו ג'וב מפנק לשר אקוניס, מומחוי לשת"פ אזורי. נזכרתי שזה היה ג'וב שתפרו בשעתו לשימון פרס ז"ל. אבל פרס ידע לדבר עם מנהיגי האזור, הם כיבדו אותו לפני הכל. והאמת שהוא הביא איתו רזומה מכובד לג'וב. מה בדיוק מביא אקוניס? "הייתי משרתה של הגברת"? עם הסחורה הזו הוא יוכל לטלפן למלך עבדאללה ולנשיא א־סיסי, או אפילו לאבו מאזן? יאללה פ'סדר, שרפנו עליו 50 מיליון שקל בשנה עלויות משרד, נקווה רק שלא יעשה נזק במיליארדים.

השוס היה מינויו של דודי אמסלם לתפקיד שגרירנו בבריטניה. נראה לי שבינו לבינו, בנימין נתניהו חלם להיות גם סטנדאפיסט. הוא הרי צמא לאהבת הקהל, אז פה ושם הוא מבליח עם פאנצ'ים מדהימים. דודי ללונדון, זה אחד מהם.

דוד אמסלם. שוס. (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)דוד אמסלם. שוס. (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

נזכרתי שלפני שלוש שנים, כשכיפוש ואני היינו בלונדון, ישבנו בקפה סמוך לארמון בקינגהאם. האהבה הכי גדולה שלי בחו"ל זה לשבת ולבהות באנשים. ברקע היה טקס חילופי משמר המלכה, ורבע שעה אחרי שמענו חצוצרה והגיעה כרכרה רתומה לסוסים, ומלא ג'נטלמנים עם מדים בשחור־אדום ומדליות מזמן מלחמת הבורים התכנסו שם.

שאלתי את המלצר: מה קרה? האם הנסיך פיליפ נוסע שוב לירות באיזו חיה? והוספתי שאם באמת הנסיך היווני־גרמני הזה הוא כל כך עבדאיי, בוא נראה אותו מסתלבט על לווייתן קטלן בגרינלנד. "אני מהמר שהלווייתן בולע את הנסיך. מה אתה אומר?", שאלתי את המלצר. הוא חייך וענה: "הו, לא, זה טקס שבו שגריר של מדינה זרה מוסר את כתב ההאמנה שלו למלכה". אז זכיתי לראות כזה, יופי לי.

הפלאש הזה של הכרכרה בא לי מול העיניים כששמעתי על דודי, שנוסע לחופשה של כמה שנים בלונדון. איני יודע עד כמה שולט אמסלם באנגלית דיפלומטית, גם אני לא שולט בשפה ברמה כזו. אבל ההבדל בינינו מתבטא בעובדה שאני לא הייתי מעז לקחת את הג'וב, כי יש גבול לכל תעלול. אז אני כ־ו־ל־י בציפייה לראות את דודי קד קידה למלכה, לפי הפרוטוקול. אולי הוא ידחוף בשבילנו איזה חיוך ל"ליזי" המלכותית, ואפילו יאמר לה: "הלו, גברת, סח'ה רגע".

אולי דודי גם ישתלט על איזה תא כבוד מלכותי בסטמפורד ברידג', יהיה אוהד צ'לסי, כדי לצבור חוויות ולאסוף חומר לסמול־טוק בפאב השכונתי.
אוקצור, יהיה כיף.
# # #
הגעתי לקפה. מיד ניהלתי מו"מ קצר על עלות של שני לימונים סחוטים בכוס מים קרים, עם עופר - הפועל של דני. עופר בכלל בחל"ת, אז הוא נמצא שם בשביל הכיף. "שני לימונים זה שני שקל, מים זה מהברז, וקרח זה על דני. בקיצור זה עולה 20 שקל, אבל דני יצא למשלוח, אז זה יהיה 15 שקל. סגור?" הבטתי בו, עם הבנדנה השחורה על הפרצוף כמו רעלה, והתפוצצתי מצחוק. "אם דני לא פה, תסחט לי מהר. הוא לא יידע, ואני אתן לך 10 שקלים".

הוא הוריד את הבנדנה מהוודג', ואמר בקולו הצרוד: "איזה לא יידע? המקום מרושת במצלמות. נראה לך שהוא סומך עליי? איך שיחזור הוא הולך למחשב, כדי לבדוק מה קרה פה בהיעדרותו". סיכמנו שהוא יסחט, ונתווכח עם דני. שימעל'ה טלפן ואמר שאגיע ליוסי ב־11:30, והוא קבע לי תור מלכותי. "אל תאחר לו", הוא התרה בי, "אני לא אחראי אם אתה מאחר".

בסדר, יש עוד מספיק זמן. עיסיתי את הכתף הדואבת, וצפיתי בפסיפס המוזרים שיושבים בקפה. אחד מהם, חיים בן 97, היה עו"ד בכיר ומוכר מאוד בעבר. הוא עדיין עובד כנוטריון, במשרד שהקים לפני קום המדינה. הוא צועד עם מקל, גוער ברעייתו שמנסה לתמוך בו, כשהוא נשען על המקל כדי להתיישב בכיסא.

"אתה צריך עזרה?", שאלתי אותו. הוא ביטל את הצעתי בתנועה מבטלת בידו. "רון, אשתי צעירה ממני בחמש שנים, אז היא חושבת שהיא חזקה". חייכתי אליו, ואז הוא התחיל לספר לי. "אתה יודע שאני הייתי בין מקימי איגוד הכדורסל? היה חיים גלובינסקי, אני חושב שהוא בא ממכבי, ואני הייתי מהפועל תל אביב. עשינו דברים גדולים, מילה הייתה מילה, לא כמו היום. לפני כמה שנים חגגו יומולדת לאיגוד הכדורסל, לא הזמינו אותי אפילו. חבל, אני בין היחידים שעדיין חי".

אמרתי לו שבהפועל בחיים לא היה כבוד למייסדים. "כואב לי להגיד את זה, חיים, אבל רק במכבי ידעו ויודעים לכבד, עד הנשימה האחרונה. מפא"י זה מפא"י, אצלם לתקוע סכינים בגב, זה טבוע להם בדם". הוא חייך וליטף את שפמו הלבן. דני חזר מהמשלוחה, בירך בבוקר טוב את חיים ורעייתו, ואמר לו: "אשתך רוצה בורקס. למה אתה לא מזמין לה? בוא נסכם שאני אביא לה שניים, ואני אחייב אותך רק באחד. הולך? תגיד שכן".

חיים חייך והשיב לו: "היא לא רוצה. היא רק חושבת שהיא רוצה. זה יעבור לה, היא צריכה לשמור על עצמה". אשתו חייכה חיוך דק. מהרגע שנכנסה לקפה, היא לא פצתה פה. דני ואני התפוצצנו מצחוק משחרר. שאלתי אותו כמה זמן הם נשואים. "יותר מהשנים של המדינה", הוא השיב.

"ומה סוד ההצלחה? תסביר לי", ביקשתי. הוא חייך וענה: "צריך ללמוד להפריד בין שמיעה להקשבה. אני כבר הרבה שנים רק שומע, ואני עונה את אותן תשובות. זה בכלל לא משנה לי מה היא שואלת או אומרת, ואנחנו מסתדרים יפה מאוד".

הוא סיים את התה והלימון, אמר לדני "שרייב, שרייב" (תרשום, תרשום), וניסה להתרומם מהכיסא, תוך שהוא נשען על המקל. הוא רעד קצת מהמאמץ, אני נדרכתי מיד. הרי אם הוא נופל, תם הטקס, זהו. אבל דני עצר אותי: "תן לו לבד, הוא לא אוהב שתומכים בו".

אשתו קמה ממושבה בתנועות גמישות של איילה, ומיהרה לתמוך בזרועו. "לוז־מי־חוב" (תעזבי אותי) הוא גער בה בשקט, והתייצב. היא לא הגיבה, רק שמרה על מרחק סביר ממנו, בכוננות מתמדת.

צפינו בהם פוסעים לאט על המדרכה. "אתה יודע, קוף, הוא עוד נוהג", הסביר לי דני. "חסדי השם", עניתי לו, "הוא עוד יגמור מישהו בכביש או במעבר חצייה", הגבתי בפליאה, "איך מאפשרים לו?". דני התגלגל מצחוק וענה: "הוא מאוד זהיר, אבל לפעמים הוא נכנס קצת במכוניות חונות כשהוא מנסה לחנות. אל תדאג לו, הוא מסודר כלכלית, ואשתו מפצה מיד על כל הנזקים שהוא גורם. הוא אוהב לנהוג, מה לעשות?".
# # #
טוב, כבר עשר וחצי, ניסע לגבעתיים, לבריכה של יוסי. בדרך בא לי פלאש מהבוקר. כיפוש העירה אותי, ואמרה לי שחלמה חלום, שלפיו הודעתי לה שאני רוצה להתגרש ממנה, אבל לא ציינתי סיבה. "אתה מכיר אותי, אני לא אוהבת לא לדעת, אז בחלום טלפנתי לירדן (בתי הבכורה) והיא אמרה לי שהסיבה לבקשה שלך היא שאתה חוזר לאחת מהאקסיות שלך".

אני רגיל לזה. אבל אני מעדיף את מה שהיא בדרך כלל חולמת עליו, נחשים. לפני שנים היא הסבירה לי שזה סימן לכסף שמגיע. אז נורא הצטערתי שהנחש לא בא לה בחלום, כי במציאות אני מחכה למתנה מביטוח לאומי מ־5 במאי; והחלום הזה, איני יודע מאיפה בא. אז אמרתי לה: "תקשיבי, כפרע. מה נראה לך, אני יוסף פותר החלומות? איפה החלום על הנחש, למה הוא לא בא לך בחלום?".

היא צחקה בקול ואמרה: "תיזהר ממני, יותר עדיף לך. בכל מקרה, צור איתה קשר ותגיד לה שלא תנהג בימים הקרובים, לא תחצה כבישים, ולא תגיע למקומות גבוהים. אני לא יכולה לשלוט בחלומות שלי, אתה מבין אותי, נכון?". בטח שמבין. ככה זה בעדות, אני לא זוכר חלומות.
# # #
הגעתי ליוסי, שני טיפוסים כבר היו במים. "כנס לבריכה", הוא פקד עליי, "תצלול כמה אורכים, לשפר נפח ריאות. תשתדל לא לירוק לי במים את הסחלה של הסיגריות. ניקיתי פה היום מחמש בבוקר".

פתאום הגיעה איזו גברת, שאמרה: "שלום, מי זה יוסי? זה אתה? יש לי פה תור ל־11:30, אני דיברתי איתך בטלפון וקבענו. אתה זוכר? אני זו שמחלימה מתאונת דרכים". התפוצצתי מצחוק, והורדתי את הראש לתוך המים, כי אני מכיר את הנוהל, שנים שאני מכיר. "איך אמרת שקוראים לך?", הוא שאל, "אה, הנה אני רואה. קבענו לרביעי ב־11:30, והיום זה שלישי. הקדמת גברת, זה קורה".

היא, בניגוד אליי, לא ראתה שהוא צופה בתמונות מטיול שלנו לאירופה לפני שנה, כי הרי אין לו יומן דיגיטלי. יש לו בסך הכל פתק שהוא מכין כל יום שישי. אבל התברר שפראיירית היא לא. אומנם פולנייה, אבל מהזן הפיקודי של העדה. "יוסי, תקשיב לי. שוחחנו בטלפון, וקבענו לעכשיו, לשעה הזו. בוא ואשמיע לך את ההקלטה". הבנתי מה הולך לקרות כאן, שהחבר שלי הסתום הולך לאבד קליינטית. אז התערבתי: "גבירתי, לא קרה כלום. הוא יטפל בך עכשיו, ואני אמתין. זמן זה הדבר היחיד שיש לי".

היא הודתה לי בחום, עם כל הג'סטות הנלוות של ידיים מוצלבות על החזה, בדברי הודיה וכיבושין. נשכבתי במים בפינת הבריכה, על שני מצופי אטרייה מתחת לראש והברכיים ונמנמתי. בראשי עברו מחשבות נעימות על הזיכוי במשפט פלילי שניהלתי נגד טיפוס, שלא אזכיר את שמו. אבל הוא, כשלוח של מועדון כדורסל, הגיש נגדי קובלנה פלילית על לשון הרע. עוד תביעת השתקה מטונפת, שחוויתי כבר עשרות רבות כמוה בארבעת העשורים האחרונים. השינוי היחיד התבטא במציאות שלפיה אני כבר לא צעיר ששם זי"ן על כל מה שזז, ורישום פלילי לא התאים לי.

ההליך נמשך כשנה וחצי, העוול בקיומו העיק עליי, אם כי לא דיברתי על זה יותר מדי. אבל המועקה הייתה. לכן כשפרקליטי, עו"ד רון לוינטל, טלפן אליי בלילה הקודם, ואמר לי: "טוף, קוף, לכלא אתה לא הולך, גם אין עבודות שירות. השופט החליט לזכות אותך", הייתי לבד, בלי צורך בפאסון, ואפילו דמעתי מהקלה. מיד אמרתי לעצמי, שאומנם הסתיים הקרב, אבל לא המלחמה עצמה - מלחמת העצמאות לומר הכל על הכל, ועל כולם - כי זו הטיפשורת באלף הנוכחי.

לא ייתכן שגורמים מבוססים ועתירי כוח ישתמשו בכוחם נגד שדרים, רק כי הם יכולים. ויתרה מזאת: הם לא יתבעו את הגוף המשדר, כי למה לריב איתו? אולי הם עוד יעשו איתו עסקים בעתיד, אז הם מעדיפים לתבוע את השדר עצמו, לבד, כי עקרונית הוא חסר הגנה מולם.
# # #
יוסי העיר אותי מהשאנטי. "יאללה, בוא נתחיל לעבוד. ראית את הגברת הזו? אין לה בושה, אני אף פעם לא טועה בלו"ז". הוא רק שכח שאומנם נמנמתי, אבל שמעתי אותו משוחח בטלפון עם קליינטים שאותם הזמין למועד שלי, ואומר להם: "אל תשאל. רון הגיע אליי, מקרה חירום. תן לי להרגיע אותו, ואני חוזר אליך".

הוא אף פעם לא חוזר בזמן. אגב, הגברת הפצועה מהתאונה שאלה אותו לפני שהתפיידה, לכמה טיפולים היא תזדקק כדי לחזור למוביליות מלאה בין הגב לרגל. יוסי הביט בה וענה לה: "גברת, עד שייגמר לך הכסף. אחרי זה, זה באמת לא משנה".

היא לא צחקה, אני דווקא כן צחקתי. היא שוב הודתה על נדיבותי וטוב לבי, אז עניתי לה: "תראי, כסף לתרום אין לי. אז אני מסתפק בגמ"חים פה ושם, כדי לנקות את המצפון המעוות שלי. בסך הכל נפלת על יום טוב שלי, זה לא קורה לי כל יום, אז שמרי על נתק. אהבה זה ריחוק, יום טוב לך".

נ.ב.

מאז יום שלישי אני מתמודד עם טראומה. צעיר מכור לתרופות אנטי־דיכאוניות, שניסיתי להפנות אותו למרכז גמילה מתאים, שם קץ לחייו. הוא היה בן 19 במותו.

נפגשתי איתו בדירת הגג של משפחתו, בנוכחות הוריו. הם משפחה מהציונות הדתית, באמת מלח הארץ. ראיתי את זה במבט האופטימי אצלם, את הרצון שהבן הבכור יבריא. אולי הייתי קשה איתו בדיבור, והוא היה צנום כזה ונמוך קומה, מדבר כמעט בלחש. חבריו בתיכון התעללו בו על חולשתו הפיזית והמופנמות השקטה שבאמצעותה התבטא. היה לו עבר של אשפוזים, שלא עזרו לו. רופאים חסרי מושג בהתמכרויות מילאו אותו בתרופות, והוא נהג לסיים כמות חודשית בתוך שבוע.

ישבתי איתו שעתיים. הבנתי את מצוקתו, אבל הבטחתי לו שאפשר גם אחרת. ביקשתי שלפחות ינסה לעשות דרך, להחלים, להתגייס לצה"ל גם בתפקיד עורפי, ולפתוח בחיים חדשים. "כל החיים לפניך, אני ער לקשיים שלך. נסה לסמוך עליי, אלווה אותך", התחננתי אליו. הוא הבטיח לנסות, והפניתי את הוריו לאלכס, איש שיכול היה לטפל בו, ולעשות איתו דרך. ביום שלישי תם הטקס. על אף שהוריו ואחיו הצעירים היו לידו במרפסת, הוא זינק ממנה אל מותו.

זה קשה, אין לי את הכוח ללכת לנחם את המשפחה האבלה. אבל המסר מהמוות המיותר הזה הוא יחיד: רופא/ה זה רק עזרה ראשונה. במכורים יצליח בטיפול רק מכור נקי שהשתקם. חייבים לצבור מיומנות שנקנית בניהול ובהדרכה במרכזי גמילה פרטיים, רק אחרי שהמדריך התנקה משימוש, להרבה שנים. ואם המסר הזה יציל את הילד/ילדה המכורים, עם נטיות אובדניות, זה מספיק לי. שמרו על שפיות, כי אין דרך אחרת לחיות כאן.