חרפה, זו ההגדרה התואמת ביותר את תהליך הקמת ממשלת האחדות הענקית. ההגדרה הזאת מתבקשת ממספר שריה (34), ממינויים מסוימים בה, ולא פחות מכך ממינויים מתבקשים שלא נעשו. ולכך נוספים מינויי סרק שאין בהם כל ממש – אם מבחינת הממונה שאין לו כל התאמה לתפקיד ואם מבחינת “המשרד” שנמסר לידיו שאינו דומה כלל למשרד. והחרפה הזאת עולה לנו הרבה כסף.

מי צריך למשל שר מיוחד להשכלה גבוהה? ואם כן, מדוע שלא יהיה גם שר מיוחד לילדי הגן החמודים או לחטיבות הביניים? ואיך בדיוק אמורה השרה לוי־אבקסיס לבצע “חיזוק וקידום קהילתי”? ועם כל הכבוד לבירתנו ההיסטורית ירושלים, מה אמור בדיוק לתרום שר לענייני העיר הקדושה? לא די בראש עיר מוצלח?

ויש עוד שאלות אישיות: האומנם האלוף במיל’ יואב גלנט, שנפסל מלהיות רמטכ”ל מסיבות מאוד לא חינוכיות, הוא האיש המתאים להיות שר החינוך? האם מירי רגב מתאימה לכהן כשרת החוץ בעוד כמה חודשים? ומי מסוגל להסביר את השידוך התפקודי המוזר שנעשה לזאב אלקין – שר להשכלה גבוהה ולמשאבי המים? ואם כבר מים, מדוע לא הוסיפו לו גם את תעלות הביוב?

שר החינוך הנכנס יואב גלנט (צילום: לע''מ,שלומי אמסלם)שר החינוך הנכנס יואב גלנט (צילום: לע''מ,שלומי אמסלם)

נקודת האור במינוי השרים החדשים היא ללא ספק שרת הקליטה והעלייה פנינה תמנו־שטה. היא גם מרשימה בהופעתה ובדבריה, גם רהוטה, גם התיק מתאים לה וגם מעלה את העדה האתיופית שלב נוסף בהתערותה בישראל. אני מסתכן בהערכה שהיא עוד תגיע רחוק.

לא ערכתי סקר, אבל משיחות עם אנשים שונים התרשמתי שרבים חושבים שצפויים לממשלה זו משברים ואינם מאמינים שהשידוך ביבי־בני יחזיק מעמד לאורך זמן – אם משום שראש הממשלה יורשע במשפטו ואם מפני שגם אם יצא ממנו בשלום, יתחמק בבוא העת, בסיוע מעללים אופייניים לו, מהעברת ראשות הממשלה לגנץ. אני איני בטוח בכך.

אני זוכר איך ניבאו רבים ששמעון פרס לא יפנה את כס ראש הממשלה ליצחק שמיר בהתאם להסכם ביניהם כשהקימו ממשלת אחדות ברוטציה, והיו אפילו מקורבים שיעצו לו לנהוג כך, אבל פרס דחה אותם והעביר את התפקיד לשמיר בתאריך המדויק בלי שום ניסיון להתחמק מכך. 

ואשר למעללים פוליטיים, נתניהו הפגין את כוחו בהם במהלך הקמת הממשלה הנוכחית. הוא הוציא את הנשמה לכמה אנשים שראו עצמם כמועמדים לשררה, כשלא דיבר איתם כלל על כך או שדיבר עמם ברגע האחרון. היה מהם מי שבסופו של דבר מונה בכל זאת לשר אבל בלי תיק, צחי הנגבי; שני אחרים שהמתינו למילה חיובית מראש הממשלה נשארו בחוץ – ניר ברקת ואבי דיכטר. המקרה של ברקת, ראש עיריית ירושלים בעבר, מלמד משהו על התנהגותו של נתניהו כלפי אנשים. 

בנימין נתניהו ובני גנץ בישיבת הממשלה הראשונה (צילום: קובי גדעון, לע''מ)בנימין נתניהו ובני גנץ בישיבת הממשלה הראשונה (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

לפני כמה חודשים, בהופעה פומבית, הודיע נתניהו במין זחיחות דעת מופגנת, שברקת, שנכח במקום, יהיה שר האוצר אחרי הבחירות. זה לא הפריע לו למנות לתפקיד את ישראל כץ ולהשאיר את ברקת בחוץ בידיים ריקות. ברקת לא פצה פה, לפחות לא ברבים. לעומתו דיכטר, ראש שב”כ ושר לשעבר, משהבין שלא יתמנה לשר, פצה פה ועוד איך ותקף את ראש הממשלה בחריפות: “יש גבול לזלזול”, אמר. 

“למרות שנבחרתי לעשירייה הראשונה ברשימת הליכוד, נתניהו לא טרח כלל להיפגש איתי ולהציע לי תפקיד ראוי בממשלה. זאת בשעה שתפקידי שרים הוצעו לחברי כנסת הממוקמים הרחק מאחוריי ברשימת הליכוד. זוהי יריקה בפרצופם של 130 אלף מתפקדי ליכוד שבחרו בי לצמרת”. לדיכטר, צריך לומר, יש הערכה עצמית גבוהה, אך ראש הממשלה כנראה אינו מסכים איתו. מותר לו.