השרים בטוחים שאין דבר יותר חשוב מאשר שהם יהיו שרים. אני שומע שר מתמרמר לנוכח הביקורת של הבוחרים. לדעתו, הם לא מבינים את הנחיצות שלו, אולי משום שהתקשורת נגדו: “אין לי את השיווק שימכור לי את הלוק שיסביר לכם פשוט. שיביא לי את הסיפוק", הוא יטרטר כראפרית אקו. הסיפוק של יצריו הוא העיקר. בשביל זה הוא נכנס לפוליטיקה, ולא מפני שהוא רוצה להציל את הדמוקרטיה חה חה. מי שאין לו יצרים לא הולך לפוליטיקה. מי שישר לא שר.
משאב השנאה לביבי היה חומר שנוצל היטב בתקופות הבחירות שעברנו, אבל לא ייתכן שהפוליטיקאים של השמאל באמת האמינו שביבי כל כך גרוע ומושחת או שמערכת המשפט כה טהורה. הם השתמשו בשנאה, ליבו אותה, ירדו לרמתה הנמוכה, למען הבוחרים שלהם, זה היה הדחף שהניע את הבייס שלהם לבחור. כשנגמרו הבחירות והגיעה עונת הרצינות, הם הצטרפו לממשלת נתניהו.
לדעתי, כאשר אנשים כמו בני גנץ או מיקי חיימוביץ', אפילו עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס, נחשפו לעוצמות השנאה שרחשו במחנה “רק לא ביבי" ו"רק לא ביביסטים", הם נבהלו ממה שהם ראו. אחרי הבחירות הם התנקו מכל הזוהמה הזו, וחברו לממשלה מאוחדת. למרבה הצער, נשארה בעולמנו השנאה, שהם הגבירו בעזרת מפוח כדי לזכות בקולות הקהלים שלהם. השנאה חיה, חומצה רותחת. כרגע יאיר לפיד הוא מנהיג אנשי פולחן השנאה האלה, אבל אני חושש שהוא לא יוכל לספק את מנת השנאה שהבוחרים האלה צריכים. זה כמו סמים, המנה חייבת לתת את מה שהמוח התמכר לו. יאיר יודע שהוא צריך לירוק דברי שנאה, אבל התוצרת שלו תהיה הרבה פחות רעילה מאשר הם צריכים.
לקרוא טוקבקים ולהביט בקבוצות וואטסאפ זה להציץ למאגרי השנאה. השנאה מבעבעת שם מתחת לפני השטח הישראלי. בחוץ, כולנו בסך הכל מכבדים זה את זה ועוזרים זה לזה. גם שרברב שמאלני יתקן אינסטלציה בבית של מנכ"ל ימני ולהפך, ברצון ובחיוך. בפוליטיקה ובתקשורת עדיין לא בשלנו ליחס שבו תוצאות טובות למדינה הן המבחן.
כטעימה מטעם השנאה העמוק, נסו לעקוב אחרי הטוקבקים שהתפרסמו לדברי דויד גרוסמן כאשר גנץ החל לדבר על ממשלת אחדות. גרוסמן אמר אז דברים שניתן היה לפרשם כסוג של תמיכה בהצטרפות גנץ לממשלת אחדות. קריאה בתגובות הייתה כמו הצצה לאזור מפחיד שאתה רק רוצה לסובב ממנו את הראש בבהלה.
כאנתרופולוג מבועת מעט אני מביט בתופעות המחרידות האלה, בלי לדעת מה התרופה.
בשבוע שעבר כתבתי איך שמעתי לראשונה שיר של ליטל ריצ'רד. קיבלתי מיד תיקונים מקוראים, ואפילו זועמים. תמהו איך כתבתי שהצלילים של ליטל ריצ'רד ששמעתי היו “בִּי בָּאפּ אֶ לוּלָה". נכנסתי לעומק, ויש צדק בדבריהם ומשקל לידיעותיהם. הצלילים היו יותר “ווֹפּ בּוֹפּ בֶּ לוּמָה". ווֹפּ בּוֹפּ ולא בִּי בָּאפּ. לא אֶ לוּלָה אלא בֶּ לוּמָה. האמת, תמהתי מה מישהי שנשמעה לי כמו בלומה עושה שם. למען הדיוק השירי המלא, אציין שליטל ריצ'רד שר: “ווֹפּ בּוֹפּ בֶּ לוּמָה בֶּלָאם בָּאם בוּם". או “בֶּם" בגרסאות מסוימות.
אלו הברות שכאשר שרים אותם בצעקה קצת יותר קשה לאיית אותן בכתב. לאוזן שלי זה נשמע אז, וגם היום, כ"בִּי בָּאפּ אֶ לוּלָה" כללי, וכך כתבתי, אלא שאכן, צדקו ממני קוראיי. “בִּי בָּאפּ אֶ לוּלָה", נצרח בשיר אחר, מאוחר יותר. גם אותו שר ליטל ריצ'רד כגרסת כיסוי, אבל במקורו הוא של זמר אחר ואפילו לבן. שיר ענק. מתנצל, הייתי צריך לכתוב מדויק יותר.
חם. חם מאוד. בימים כאלה, כאשר צפרדע ונסיכה נפגשים, הצפרדע מתייבש והנסיכה משתזפת.
התרעות פיקוד העורף