1. שורה של שרים שנכנסו לתפקידם, ובראשם שר החקלאות אלון שוסטר, הכריזו קבל עם ועדה כי ידאגו לציבור הלקוחות "שלהם". שוסטר הכריז שידאג "לשקם את החקלאות" - שזה בסדר אבל מאוד מטעה (מי אמר שהחקלאות בישראל זקוקה ל"שיקום"?), שהוא ידאג "לחזק את החקלאים בכל הארץ", ואף רמז שהוא יעלה מכסים ליבוא כדי לשמור על הייצור המקומי. זו כבר אמירה מאוד מקוממת ובעייתית, כי המטרה של שרים בישראל היא לא לדאוג לסקטור מסוים, אלא לדאוג בראש ובראשונה לצרכנים. אם המטרה של שוסטר היא לחזק את החקלאים על חשבון הצרכנים ולגרום לעליית מחירים, אז הוא ממש לא עובד בשביל הציבור - הוא עובד בשביל סקטור מאוד קטן, על חשבון מיליוני אזרחים.

2. השיח הציבורי סביב החקלאות מערבב בין כמיהה נוסטלגית ומיותרת לחקלאות "של פעם" ומחסור בעובדות לגבי החקלאות "של היום". בניגוד לרושם שנוצר, יש ענף חקלאות בישראל, והוא לא הולך ונעלם. אומנם בשנותיה הראשונות של המדינה החקלאות הייתה אחד מהענפים המובילים במשק, אבל הזמנים השתנו, וכיום מדובר בענף קטן יחסית, המהווה כיום פחות מ־2% מהתוצר. 

אלא שקיטון החלק של החקלאות בעוגה אינו מלמד בהכרח על היעלמותו. נהפוך הוא: טכנולוגיות גידול ושיטות גידול חדשניות תרמו לעלייה בכמות התוצרת ובמגוון הגידולים החקלאיים המיוצרים בישראל. על פי נתונים שפורסמו בהצעת התקציב של משרד החקלאות, מספר המועסקים בענף עומד על כ־38 אלף עובדים ישראלים, מתוכם כ־15 אלף עצמאים וכ־23 אלף שכירים ישראלים (עדכני ל־2016). הייצור החקלאי עלה מ־20 מיליארד שקל בשנת 2002 ל־30 מיליארד שקל בשנת 2016, שיעור גידול של 50%, למרות תנאי מזג אוויר קשים, מחסור מתמשך במים והעובדה ששני שלישים משטח מדינת ישראל הם מדבריים. 

נכון הוא שעיקר הגידול בייצור החקלאי היה בתחילת שנות ה־2000, כאשר בשמונה השנים האחרונות הייצור החקלאי במונחים ריאליים שומר על יציבות יחסית. יציבות, לא קריסה, כפי שניתן לחשוב מכל התיאורים האפוקליפטיים בתקשורת.

הפגנת החקלאים (צילום: ללא)הפגנת החקלאים (צילום: ללא)

3. הבעיה של החקלאות בישראל היא לא מעמדה, אלא מנגנונים אנכרוניסטיים מימי מפא"י, שמשמרים מצב שבו יש ויסות של ייצור ומכסות וגם מכסים ליבוא, שנועדו להגן לכאורה על החקלאים אבל בפועל באים על חשבון הציבור והמחירים בענף. הציבור ממש לא מודע לשרשרת ההליכים שמאחורי המוצרים החקלאיים שהוא רוכש ברשתות הקמעונאיות, ולכן הנטייה היא להאשים בטעות את הרשתות במחירים הגבוהים. מאחורי המנגנונים בני עשרות השנים עומדות מועצות חקלאיות, כמו מועצת הלול, הצמחים, החלב, הדבש ועוד - שמזמן כבר היו צריכים לעבור מן העולם ולתת לשוק החופשי להתנהל - הן לטובת החקלאים והן לטובת הצרכנים.

איש גם לא אומר שלא צריך לתמוך בחקלאים. בוודאי שצריך לתמוך בהם - השאלה המשמעותית היא איך עושים זאת. התמיכה בחקלאות נחלקת לשני סוגים עיקריים: תמיכות ישירות בחקלאים, בעיקר באמצעות תמיכה תקציבית, ותמיכות עקיפות באמצעות מכסות ומכסי מגן, שהם בעלי פוטנציאל גבוה של עיוות השווקים ועיוות מחירים. ברגע שאתה מפעיל את כלי המכסות ואת כלי המכסים - זה אוטומטית משפיע לרעה על רמת המחירים לצרכן. 

במדינות מערביות נוצר תמהיל של תמיכות לחקלאים, המורכב בעיקר מתמיכות ישירות, בפרט תמיכות שאינן תלויות בכמות הייצור, ומעט תמיכות עקיפות שגורמות נזק לצרכנים. בישראל זה בדיוק ההפך: פחות תמיכות ישירות, יותר תמיכות עקיפות, והתוצאות בהתאם: בענפי החי, למשל, הממשלה מעורבת בקביעת מכסות ייצור בענפי החלב וההטלה ופיקוח על מחיר מינימום למגדל בענף חלב הבקר; בנוסף, קיימים מכסי מגן על מוצרים שונים. למעורבות הזו יש עלות, וכולנו משלמים אותה דרך מחירי התוצרת החקלאית. 

משרד האוצר דוחף בשנים האחרונות למעבר מתמיכה עקיפה לתמיכה ישירה, אבל הדרך עוד ארוכה. יש לזה שני יתרונות בולטים: התמיכה מגיעה ישירות לחקלאים ולא נחלקת בין חוליות אחרות בשרשרת הערך כגון יבואנים ומשווקים. היתרון המשמעותי מכולם - סיוע בהפחתת מחירים לצרכנים. 

4. הנה דוגמה מהשנים האחרונות - מחיר הגבינה הצהובה. הממשלה החליטה להגדיל את המכסות הפטורות ממכס ליבוא גבינה צהובה, ונקבע כי המכסות יחולקו במסגרת הליך תחרותי בין המציעים המתמודדים על מחיר נמוך לצרכן, על מנת להבטיח כי ההטבה במכס תתגלגל לצרכן.

ההליך התחרותי הראשון לבחירת היבואנים פורסם בסוף שנת 2014, ומדי שנה עולה המכסה. התוצאה ניכרת לעין: התבססות של מותגים חדשים מיובאים בתחום הגבינות הצהובות, הנמכרות במחיר הנמוך ב־20%־30% ממחיר הגבינה הצהובה המפוקח על ידי המדינה. זה צעד קטן יחסית למוצר אחד בלבד, שבו תנובה הייתה מאוד דומיננטית ולאט־לאט היא איבדה נתחי שוק. ברגע שמאפשרים מכסות יבוא, מאפשרים הוזלה לצרכנים.

התחושה שמחירי מוצרי החלב יקרים מאוד בישראל בהשוואה למדינות מערביות מעוגנת בנתונים. על פי נתוני המועצה הלאומית לכלכלה בעבר, יש פער מחירים של לפחות 25%־40% בין ישראל לאיחוד האירופי במוצרי חלב שאיננו מוסבר, וזאת לאחר שמשקללים שני גורמים והבדלים בין ישראל לאיחוד האירופי: מדינות שונות באיחוד נוקטות מדיניות מע"מ דיפרנציאלי, כאשר מוצרי מזון לרוב זוכים לשיעור מע"מ מופחת העומד על כ־5% עד 15%; יש פער בעלות הזנת הפרות, אשר נעשית בישראל בעיקר באמצעות מספוא - לבין אירופה, שבה עלויות ההזנה נמוכות יותר בשל אפשרויות מרעה. עם זאת, כאמור, גם לאחר שקלול שני הגורמים הללו עדיין נותר פער מהותי.

כשיש פער עצום כזה, ההסבר הכלכלי שלו יכול להיות מתח רווחים חריג אצל מי שנמצא בשרשרת הייצור או, לחלופין, חוסר יעילות או מחסור בתחרות לאורך שרשרת הערך. בעבר, הדוחות של תנובה - השחקנית הגדולה בשוק - היו גלויים, אלא ששיעורי הרווחיות שהיא הציגה בהשוואות עולמיות היו סבירים, ואף למטה מכך. גם הדוחות של הרשתות הקמעונאיות לא מספקים שום אינדיקציות לרווחיות עודפת.

השאלה הטבעית, אם כן, היא מדוע אנחנו משלמים מחירים גבוהים על מוצרי החלב? אם סך הוצאות משקי הבית על מוצרי חלב עומד על יותר מ־10 מיליארד שקל בשנה, המשמעות היא שפערי המחיר בין ישראל למדינות מערביות מגולגלים לצרכנים בסכומים ניכרים. אחת התשובות האוטומטיות היא שאין מספיק תחרות בין היצרנים. זו שטות - כי יש מספיק מחלבות בישראל ואין אצלן רווחיות חריגה.

הסיבה העיקרית היא תכנון "מלמעלה". הגוף המרכזי בתכנון משק החלב הוא מועצת החלב, סוג של מתווך בין משרדי הממשלה לרפתנים וליצרנים. זה גוף שהחל לפעול כבר ב־1956, ועל פי הגדרתה הרשמית, המועצה "פועלת כמבצעת את מדיניות הממשלה בתחום הייצור והשיווק של החלב ומוצריו". מי מממן אותה? ההיטלים שהיא גובה מהיצרנים ומהמחלבות. מועצת החלב מעורבת, מכוח החוק, בקביעת מכסות החלב של הרפתות, קביעת דרכי הייצור, השיווק והוויסות של החלב, קביעת מחיר המטרה לחקלאים (כלומר, מחיר החלב הגולמי שנמכר על ידי הרפתנים למחלבות) ועוד. כלומר, היא הסדרן של משק החלב. והשאלה היא בשביל מה בדיוק צריך את מועצת החלב? למה צריך סדרן? 

לפי הצהרותיו ותפיסותיו של שר החקלאות הנכנס שוסטר, הוא מתכוון לשמור על מדיניות ההסדרה מלמעלה, ההכוונה ואי־הורדת המכסים שמתגלגלת לצרכנים. שר החקלאות לא אמור להיות שר החקלאים, הוא אמור להיות שר הצרכנים, כמו כל שר בממשלת ישראל.

eliz@maariv.co.il