לאחר תקופה שקטה שעמדה בסימן של שיתופי פעולה בין ישראל לרשות במאבק בקורונה, הפך אזור יהודה ושומרון לגזרה שמעסיקה את צה"ל יותר מכל. הנתונים על העלייה במספר הפיגועים אינם מספרים את הסיפור המלא. האווירה השתנתה וגם פוטנציאל ההסלמה. האתגרים הישנים חזרו יחד עם המתיחות הביטחונית. השבוע נשמעו שוב האיומים המוכרים של אבו מאזן על ניתוק היחסים עם ישראל והפסקת התיאום הביטחוני עם צה"ל. בסרט הזה כבר היינו, ולא פעם אחת. בסופו של דבר הרשות מבינה שמדובר בצורך חיוני עבורה.

התיאום הביטחוני היה הדבק שהשאיר את החיבורים על כנם, למרות המשבר המדיני החריף בין הרשות לישראל וארה"ב. האינטרסים המשותפים והרצון ההדדי ביציבות ביטחונית הביאו לפתרון המתיחויות בשטח, גם בימים שנחשבו כמתוחים במיוחד, כמו בזמן העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אבל הפעם הצלילים שונים. גם אם אבו מאזן לא יממש את האיומים - ובמיוחד לאור העובדה שישראל רחוקה מלבצע את הסיפוח - במערכת הביטחון מוטרדים מהפרשנות שייתנו גורמים בשטח לדבריו של הראיס, כאילו נתן להם אור ירוק לבצע פעולות טרור נגד אזרחים ישראלים וחיילי צה"ל.

כוחות הביטחון לא חוששים מהפרות סדר המוניות ומאלפים שייצאו לרחובות להתעמת עם כוחות צה"ל. התופעות הללו הפכו לנדירות. החשש הוא מהתעוררות מחודשת של פעילי תנזים במחנות הפליטים. אלפים מהם מחזיקים נשק, לחלקם היסטוריה ארוכה בפעילות טרור. חזרתם של ממשיכי דרכם של נצי פת"ח חסרי הנהגה מקומית למעגל האלימות והטרור עלולה לסמן את תחילתה של אינתיפאדה שלישית. 

לאחר החתימה על הסכמי אוסלו קידם יאסר ערפאת את הקמת התנזים ביהודה ושומרון לצד מנגנוני הביטחון והתיאום הפלסטיניים. באמצעות הארגון, שלכאורה פעל ללא שליטה והכוונה מהרשות, שימר יו"ר אש"ף את היכולת הצבאית לבצע פיגועים נגד ישראל. התנזים ומנהיגם הבולט מרואן ברגותי היו הגורם הדומיננטי ביותר בעימותים מול ישראל מאירועי מנהרת הכותל ב־1996 ועד לאינתיפאדה השנייה ב־2000 ומבצע חומת מגן ב־2002. 

מותו של ערפאת ושינוי המדיניות של הרשות בהנהגתו של אבו מאזן הובילו לחתימה על הסכם המבוקשים ב־2007. ישראל הפסיקה את המרדף אחרי פעילי התנזים, ואלו התחייבו להניח את נשקם.  זו לא הייתה הפסקת אש מוחלטת. בעשור האחרון ידענו לא מעט פיגועים מצד חוליות המזוהות עם הארגון. אבל ההסכם נשמר כמעט במלואו. ימי הקורונה החזירו את התנזים לקדמת הבמה. אנשיו לקחו חלק באכיפת הסדר והמשמעת בגדה בהתאם להנחיות משרד הבריאות הפלסטיני. כעת מזהים בצה"ל התעוררות ארגונית שכמותה לא הייתה בשנים האחרונות. 

המפקדים הוותיקים בפיקוד המרכז עוד זוכרים את המרדפים אחרי מבוקשי התנזים, ומבינים שהמציאות הביטחונית ביהודה ושומרון עלולה להשתנות מקצה לקצה. מפלס המתח עולה לא רק בשל המתיחות המדינית. הרווחה הכלכלית סומנה בישראל בשנים האחרונות כגורם המייצב החשוב ביותר לשקט ביטחוני, גם בימים של מתיחות מדינית מול ישראל.

המצב הכלכלי של הרשות עוד לפני הקורונה לא היה מזהיר. כעת נוספו למעגל העוני 120 אלף משפחות, התמ"ג הצטמצם ב־14%, עסקים רבים הפסיקו את פעילותם, וחלה ירידה משמעותית במספר המועסקים בישראל. הייאוש הגובר בשטח עשוי להשפיע על המצב בשטחי הרשות וכפועל יוצא מכך גם על היציבות הביטחונית. זה האתגר המשמעותי הראשון שעומד בפני שר הביטחון הנכנס, בני גנץ, שנדרש להוריד כעת את מפלס המתח המדיני ובמקביל להוביל יוזמות לשיפור המצב הכלכלי ברשות. מדובר באינטרס ביטחוני ישראלי מובהק. 

אבו מאזן במועצת הביטחון באו''ם (צילום: REUTERS/Shannon Stapleton)אבו מאזן במועצת הביטחון באו''ם (צילום: REUTERS/Shannon Stapleton)

מאותו המסטינג 

לאחר יותר מחמש שנים חזר השבוע בני גנץ לקומה ה־14 בקריה בתל אביב, הפעם הוא נכנס לצד השני של הבניין, ללשכת שר הביטחון. לכאורה זה המעבר הטבעי - את המטה הכללי מכיר גנץ היטב. כולם למעשה היו פקודיו. הוא והצבא עדיין מדברים באותה שפה. אבל לצד היתרונות הגדולים, עלולות להיווצר גם בעיות במעבר מתפקיד הרמטכ"ל לשר הביטחון. החשש הוא שמשום שהמערכת הצבאית היא עולם התוכן שגנץ מכיר - זה יצר את צעדיו והוא יהפוך לסוג של רמטכ"ל־על, שעוסק בתוכן צבאי יותר מכל דבר אחר. 

בעיה נוספת עלולה להיווצר בקשר בינו לבין הרמטכ"ל אביב כוכבי. משום ששירתו יחד באותן יחידות ובשל העובדה שהיחסים ביניהם היו קרובים וטובים, הם עשויים לחלוק את אותה תפיסה וראיית עולם בנושאים המרכזיים של הפרק. אין רע בהיכרות ארוכה בין שני נושאי התפקידים הבכירים. מצופה משר הביטחון לייצג את צה"ל בפני המערכת הפוליטית ולשמור עליו מפני לחצים פוליטיים. באחריותו של גנץ לוודא למשל שצה"ל יוכל להציג באופן חופשי ומקצועי את עמדתו בנושא הסיפוח והשלכותיו הביטחוניות, גם אם הדרג המדיני לא יאהב את עמדת הצבא. 

אבל שר הביטחון צריך גם לאתגר את הצבא, לבקר אותו ולהציג אלטרנטיבות לתקציב הביטחון, לתוכניות המבצעיות, להערכות המודיעין ולדרכי הפעולה הנבחרות. אל לו להפוך לנציג הבכיר של המערכת, שמקבל כל דבר שמגיע מהרמטכ"ל כדבר מובן מאליו. כך נוצרים קיבעונות מחשבתיים של קבוצת אנשים שאכלו מאותו המסטינג. ראייה חד־ממדית והסכמות רחבות מדי לא יוצרות את הקונפליקטים שחשובים כדי לחשוב מחוץ לקופסה. דוגמה לכך ראינו במבצע צוק איתן, שבו משה יעלון היה שר הביטחון, גנץ הרמטכ"ל וכוכבי ראש אגף המודיעין. 

למרות המידע המודיעיני שהיה בידי ישראל על מספר מנהרות חמאס, תמונת המודיעין הכללית והניתוח שלה לקו בחסר. גם ההיערכות של צה"ל הייתה לקויה. צה"ל הגיע לא מוכן למבצע, והתוצאות היו בהתאם. הצבא התקשה לספק את ההישג הנדרש, והמבצע נמשך 51 יום. עד למבצע לא היה בתוך המערכת הביטחונית מי שיגיד בקול רם שהמערכת טועה, שהיא לא מעריכה בצורה נכונה את האיום, שהיערכות צה"ל למלחמה בעזה לקויה ושהתוכניות האופרטיביות של הצבא אינן מתאימות למציאות בשטח. זה קרה לצה"ל בקיץ 2014 עם חמאס, וזה יכול לקרות שוב בעתיד גם מול חיזבאללה בלבנון. 

בתפקידו כשר ביטחון יידרש גנץ לבחון לעומק את מידת התאמתה של התוכנית הרב־שנתית "תנופה" למציאות הכלכלית הנוכחית. הצלחתו בסעיף זה לא תימדד ביכולותיו להביא את המיליארדים לצה"ל, אלא גם ביכולת לבקר את התוכנית ובמידת הצורך לשנות אותה.
 
tguvot@maariv.co.il